הכוונות של הממשל האמריקאי טובות. כך בעניין העברת השגרירות לירושלים וכך עכשיו, בעניין ההתנחלויות. אפשר גם להסכים עם הממשל בעניין אחד. בכל הניסיונות של העשורים האחרונים להגיע לשלום - ההתנחלויות לא היו המכשול לשלום. הבעיה הייתה הפנטזיה הפלסטינית על הזכות לחסל את ישראל כמדינה יהודית, באמצעות הדרישה ל"זכות השיבה".
זה לא אומר שההתנחלויות הן לא בעיה. הן בעיה, בלי שום קשר לעמדה הפלסטינית. משום שדרישת השיבה שנועדה ליצור רוב פלסטיני מהים עד הירדן - משני צידי הקו הירוק וכדי למחוק את הקו הירוק - לא עומדת להתממש. אבל הרחבת ההתנחלויות היא הגשמה, גם אם חלקית, של אותו חזון עוועים שמוביל אותנו לאותה תוצאה. משום שמדובר גם במחיקת הקו הירוק וגם ביצירת מציאות דמוגרפית דו־לאומית.
זה לא שהשלום מתדפק בפתח. רחוק מכך. אבל המשימה המרכזית של המחנה הלאומי והציוני היא לעשות כל מה שנדרש כדי לשמור על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. יהודה ושומרון הם חבלי מולדת. הם ערש ההיסטוריה של עם ישראל. יש לנו זכויות היסטוריות. אבל מימוש הזכות, על ידי התנחלות על כל גבעה וליד כל קסבה, תחסל את החזון הציוני. יש כבר גושים של התנחלויות, שבהם גרים כ־80 אחוז מהמתיישבים מעבר לקו הירוק. הגושים הללו, גם לפי הצעות השלום שעלו בעשורים האחרונים - יישארו בידי ישראל. אין צורך בהתפשטות אל עבר ריכוזי אוכלוסייה פלסטינית. עירוב אוכלוסיות הוא מתכון לסכסוך ללא הפסקה ולחיסול הסיכוי להפרדה. זה בדיוק מה שרוצים מובילי ה־BDS. אין צורך להפוך לזרוע הביצוע של אויבי ישראל.
בניגוד לרושם שנוצר עם ההצהרה של מזכיר המדינה, מייק פומפאו, לא מדובר בשינוי דרמטי. הנשיא ג'ימי קרטר אכן אימץ חוות דעת משפטית של יועצו, הרברט הנזל, שקבע ב־1978 ש"ההתנחלויות מנוגדות לחוק הבינלאומי". אבל כבר ב־1981 הבהיר הנשיא דאז, רונלד רייגן, שבועיים לאחר שנכנס לתפקידו, שבניגוד לעמדת קודמו, הוא "לא חושב שההתנחלויות הן בלתי חוקיות". אבל ב־1982 הוא חשב שיש צורך במורטוריום ופקידי הממשל הבהירו שההתנחלויות הן מכשול לשלום. כך או כך, מפעל ההתנחלויות התרחב. ציון דרך חשוב היה בחילופי המכתבים ב־2004 בין ראש הממשלה אריאל שרון לבין נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש. שרון התחייב אז להגביל את הרחבת ההתנחלויות וכן לפנות מאחזים לא מורשים. קשה לומר שההתחייבות מומשה. במכתב של בוש נאמר ש"לאור המציאות בשטח, ובכלל זה קיומם של מרכזי אוכלוסייה, יהיה זה בלתי ריאלי לצפות לחזרה מלאה לגבולות 1949". העמדה של ברק אובמה הייתה שונה. בשלהי כהונתו הוא הורה לנציג ארה"ב שלא להטיל וטו על החלטה 2334 של מועצת הביטחון, שקבעה שההתנחלויות בלתי חוקיות, והפר בכך מדיניות אמריקאית ארוכה.
כך שממשל טראמפ לא עשה פניית פרסה. יש מי שעלול להתייחס להצהרה כ"קארט בלאנש" להקמת עוד ועוד נקודות יישוב. זכותה המלאה של ישראל לקיים שליטה מלאה בשטחים כל עוד הפלסטינים מסרבים להגיע להסכם שלום הוגן. והם מסרבים. אבל יצירת מציאות שמחסלת סיכוי להסדר היא בומרנג. משום שערבוב אוכלוסיות הוא אסון. יום אחד הפלסטינים לא ידרשו נסיגה, הפרדה או מדינה. הם ידרשו זכויות הצבעה. ומה אז? מה בדיוק אנחנו עושים לעצמנו? הפתרון בשלב הנוכחי מחייב המשך שליטה ביטחונית עם מקסימום הפרדה דמוגרפית. מתווים בכיוון הזה פורסמו על ידי "מפקדים למען ביטחון ישראל" ועל ידי המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). ההצהרה האמריקאית עלולה להנציח את הכיוון הנוכחי, של עוד דונם ועוד מאחז. זה לא משרת את החזון הציוני. זה פוגע בו.
הבשורה על פי אביגדור
לפחות חלק מאלה שבחרו בליכוד ובנתניהו לא התכוונו לממשלת סמוטריץ'־גפני־ליצמן. הם בחרו בנתניהו. הם לא בחרו בהמשך הכפייה החרדית או בבניית עוד ועוד שכונות ומאחזים, מחוץ לגושים, לפי המתווה של סמוטריץ'. אבל בשבועות האחרונים, כמו בשנים האחרונות, האינטרס האישי של נתניהו חשוב לו יותר מהלאומי. הוא העדיף את הברית החרדית־חרד"לית על פני ממשלת אחדות. כך שהוא נושא באחריות העיקרית לסיכול ממשלת האחדות.
גם כחול לבן לא פטורה מאחריות. הרי בבחירות נוספות הם מעניקים לנתניהו עוד חודשים רבים כראש ממשלה. אז מה זה משנה אם הם היו מסכימים למתווה שהיה מעניק לו עוד שנה אחת בראשות הממשלה? מה קיבלנו? ממשלה צרה בראשות נתניהו לפחות לעוד שישה או שבעה חודשים, עם אופציה לעוד קדנציה. זה רע לכחול לבן. זה רע לישראל.
אביגדור ליברמן הוא בהחלט הפתעה. כאשר כתבתי כאן, לפני חודשים אחדים, ש"ליברמן הצליח לחלץ את הזיהוי המוחלט בין פוליטיקה לציניות" - זכיתי לתגובות מלגלגות. הוא עוד יזחל לנתניהו, אמרו לי. ייתכן שזה עוד יקרה. יש עוד כמעט שלושה שבועות. אבל בינתיים - הוא עומד במילה שלו. משום שהעמדה שליברמן מציג, בתמצית, היא סירוב של הרוב, החילוני, המסורתי, גם חלק מהדתי, להיכנע ללא הפסקה לכפייה של המיעוט החרדי. זו עמדה חשובה. כך שאם יש בכל זאת בשורה אחת טובה במשבר שנקלענו אליו - ליברמן הוא האיש שנושא אותה.
קיצור תולדות הסרבנות
אחד הסטודנטים הרים את ידו. זה היה בשלב השאלות והתשובות, לאחר הרצאה באוניברסיטה בניו־יורק. הוא התעקש לדבר בערבית. אחד מחבריו התנדב לתרגם. למה ליהודים יש זכות להגדרה עצמית, הוא שאל, אבל לפלסטינים לא. ועדת פיל הציעה חלוקה כבר ב־1937, עניתי, והמנהיגים הערבים (לא היו אז פלסטינים) - אמרו לא. הם קיבלו הצעה למדינה ב־1947, במסגרת ההחלטה על החלוקה, ואמרו לא. ושוב ב־1967 - הם פירסמו את שלושת הלאווים בוועידת חרטום. ושוב הם קיבלו הצעה למדינה על ידי אהוד ברק בקיץ 2000, ושוב על ידי ביל קלינטון בסוף אותה שנה, ושוב על ידי אהוד אולמרט ב־2008, ושוב על ידי ג'ון קרי וברק אובמה ב־2014. הם תמיד אמרו לא. אולי, הצעתי לו, תבוא בטענות למנהיגים שלך? הוא ענה משהו בערבית. הפעם החבר שלו העדיף לא לתרגם.
נוסח ספרד
הדרישה להגדרה עצמית צריכה להיבחן בכל מקרה לגופו. לפני שבועות אחדים ישבתי בבית קפה בברצלונה עם שני אנשי אקדמיה. הם התעקשו להזמין בקטלאנית. המלצרית ענתה בספרדית. האם לקטלאנים יש זכות הגדרה עצמית? כאשר הוזמנתי לשם, לא ידעתי שמכון המחקר שבו הייתי אמור להרצות שייך לבדלנים. האזנתי להם. הם קנאים באמונתם להפרדה. דיברתי גם עם קטלאנים אחרים. והם היו לא פחות קנאים, אבל נגד הגדרה עצמית והפרדה. מי צודק?
יש לי בעיה קשה עם אנשים שההבנה והידע שלהם בסכסוך הישראלי־ערבי שואפים לאפס, אבל הם מתעקשים לומר לפלסטינים ולישראל מה לעשות, בדרך כלל אגב אימוץ "נראטיב" שכולו פייק־היסטוריה. קטלוניה היא סיפור ייחודי. רבים מתושבי החבל הם לא קטלאנים. יש אינספור משפחות מעורבות. הם חיים בשלום. לא מדובר בסכסוך בינלאומי. מדובר במחלוקת פנימית. ובעיקר, כאשר כ־50 אחוז מהקטלאנים מתנגדים כיום להפרדה, וכאשר 46 אחוז מגדירים את הספרדית כשפתם (לעומת 37 אחוז קטלאנית) - אז בנסיבות הללו, מדובר בעניין פנימי. אין שום צורך לומר לספרד כיצד לנהוג.
