הווווווו.

דממת הצהריים המתעתעת של האי לסבוס מופרת בזמזום רחוק. רחשים שהולכים ומתגברים. והנה, אוטובוס ההסעה עוצר ליד השער, צונאמי זאטוטים גועש מתוכו, והרחשים, כך מתברר, הם בעצם צהלות. כלומר צרחות אושר של ילדים.

הווווווו.

עשרות הרגליים הקטנות, ילקוטי תכלת שלושת־רבעי־ריקים על הגב, שועטות קדימה, בועטות, מפלסות את דרכן. הראשון, אולי בן עשר, מבקיע את השער, תופס מקום ליד הברזייה. ותוך רגע "סקול אוף פיס" (בית הספר לשלום) - תשע כיתות במבני קרקע ורודים – נדלק באורות לד צבעוניים של כ־200 ילדים.

אחת הכיתות בבית הספר. מגיעים בלי נעליים, שלא לדבר על מחברות ועטים

במשטח החול ארבעה משחקים גולות, התיק עוד עליהם, אחד הפסיד, מבטו מושפל, והוא מסרב למסור שלל למנצחים. בכיתת "נמר" בנות מסתודדות, מחברות לפניהן, נראה שמעתיקות שיעורים. בחצר ילד מקרטע על קביים, שקית קשורה לרגל החבושה, מנסה להדביק את האחרים. בכיתת "פרפר" שישה צועקים אחרי לטאה שנחפזת מאחורי הארון, ואז שני טרזנים מדלגים מעל לשולחנות המתנדנדים.

וזה מוזר מאוד, כל ההמולה הזאת: שאפשר כל כך להתרגש, להתרגש עד דמעות, מעניין שאין בו כלום. סתם. ילדים שדוחפים, צורחים, משתוללים. ואולי דווקא הנורמליות היא שמרגשת. כי בשגרה של הקטנים האלה, החיים מחוץ לבית הספר, שום דבר לא נורמלי. לא העבר שממנו באו – זוועות המלחמה שחוו, הקרובים שאיבדו, הבית החרב שהשאירו מאחור. לא העתיד שאליו הם הולכים – ללא מעמד, רכוש, קרקע בטוחה. ובטח לא ההווה – ימיהם ולילותיהם הנוראיים במחנות מוריה וקארה־טפה, מושבות רסיסי אדם עקורים.

זה סיפור שמתרחש על האי לסבוס, בין טורקיה ויוון ועיקרו תיאור כמה רגעי שפל של המין האנושי, אבל גם רגעי חסד של בודדים – בהם ישראלים – שמפעילים בית ספר של תקווה, במקום שאין בו באמת חיים. זה סיפורם של הילדים שבכדור ארץ שלם לא נמצאה עבורם פיסת אדמה להניח ראש בבטחה. ילדים מסוריה, אפגניסטן, קונגו, כורדיסטן. ילדים שהם פליטים.

סקול אוף פיס // מקורבן למנהיג

המורה אומיד מוקף בתלמידים. "קשה לדבר כאן על תקווה, אבל כשאני רואה אותם מחייכים, זה חיים בשבילי"

"סירקל", המורה האיראני אומיד עזינפייר זועק מלוא הגרון. חבורת הילדים דוברי הערבית, דארית (שפה באפגניסטן), קונגולזית וכורדית שסביבו מהדהדים את האי בשאגה. "אר יו רדי? אר יו הפי?" אומיד צורח. "יסססס", הם פוצחים בשירה.

וולקם טו דה טקס שבו נפתח מדי צהריים בית הספר לפליטים. מוסד שהוא עולם מקביל: מנהלים מישראל, מורים מאיראן וסוריה, תלמידים מכל קצוות ופרעות המזרח התיכון. סלט יווני של אוטופיה.

וכשזה ההרכב האנושי, כל סיטואציה אפשרית. למשל, קונגולזי שמלשין למורה האיראני שילד אפגני בעט בו, ועכשיו האיראני שולח את האפגני להירגע; או כשניצן הרטוך, רכזת בית הספר, במקור מקריית־ים, נוזפת בחסן מהכיתה הערבית, שרק ניסה לייעל תהליכים, "אתה מבין שאסור לקפוץ מהחלון?"; או המורה יוסוף, פליט מעיראק, שמתלונן לבנות מישראל כי הוא לא מוכן שאף מורה יפגע לו בסמכות וייכנס לו באמצע לכיתה.

המוסד הוקם ב־2017 בידי תנועת הבוגרים של "השומר הצעיר". הרקע היה המלחמה בסוריה וגל הפליטים שיצרה. לאי הגיעה משלחת קטנה מישראל שבחנה פרויקט קצר טווח. בשטח, הם מספרים, זוהה צורך למסגרת חינוכית לילדי הפליטים. זה לא היה פשוט. מלבד העניין הפעוט של אמון עם יוצאי מדינות עוינות, ניצבו אתגרים לוגיסטיים: ילדים ממגוון מדינות הדוברים בליל שפות; חלקם לא היו בבית ספר מעולם; כולם זמניים, בן רגע עוזבים, במקומם צצים אחרים; וגם אלה שפה מגיעים פעמים רבות רעבים או בלי נעליים, שלא לדבר על מחברות ועטים.

רוני הוס עם חגורות ההצלה. "נוח לא לדעת, אבל תראה על מה אנחנו עומדים"

יוסף קדח, 34 מכפר מנדא, מנהל באג'יאל, החטיבה הערבית של תנועת הנוער, היה מראשוני המגיעים לאי. "חיינו ביחד, יהודים וערבים, ישנים באותה דירה, קמים בבוקר עם רעיון משותף – לא מובן מאליו. היו הרבה קשיים שהתגברנו עליהם, כי רצינו להוות מודל.

"קנינו שתי מכולות. כמה משטחים. ציוד", הוא משחזר את הקמת בית הספר, "בגלל המגוון - סורים, כורדים, אפגנים – הבנו שצריך מורים שיכירו את השפה, המנהגים, המסורת. בלי לאיים על תרבות של אף אחד. התחלנו להכשיר מורים מקרב הפליטים. לא לכולם היה ניסיון. אחד רופא, טבח, מהנדס. זה היה מורכב. להפוך מקורבן לדמות, למנהיג".

שתי הכיתות הראשונות היו של סורים ואפגנים. "ואז יום אחד מגיעים ילדים קונגולזים ושואלים אם אפשר להירשם. ואחר כך מורים מדווחים שהגיעו משפחות כורדיות. בית הספר נבנה בטלאים", מוסיפה רוני הוס, אחת מאחראיות בית הספר מטעם התנועה. בת 26, נזם באף, 1.75 מטר של אידיאולוגיה.

אחר כך, כשאשאל לגבי הפליטים אצלנו, והפתגם "עניי עירך קודמים", תשיב: "זה לא או־או. זה שהתנועה פתחה בלסבוס בית ספר, לא פגע בפעילויות בארץ. אנחנו פועלים איפה שצריך אותנו, כדי שהחברה הישראלית תהיה טובה יותר. חלק מהעניין זה לא רק להסתכל מה קורה בבית שלי, אלא להיות אקטיבי למציאות. ובית הספר קם מצורך אקוטי".

הצוות הישראלי. למעלה )מימין(: יערה, מיקה, ניצן, טל, למטה: אורית, רוני, מור, זיו וסתיו הקטן

היום לומדים ב"סקול אוף פיס" כ־250 תלמידים, עם רשימת המתנה של כ־200 נוספים. הפעילות מתאפשרת בעזרת תרומות, כשבימים אלה מחפשים נדבנים להמשך הפרויקט. החלוקה לכיתות היא לפי שפות, כשחלק מהשיעורים מתקיימים יחד, כדי לחבר בין הילדים. מהצהריים ועד שבע בערב לומדים חשבון, אנגלית, יוונית, יוגה, כישורי חיים. אבל העיקר הוא לספק כמה שעות יציבות לילדים תלושים, שסביבם מים סוערים.

אחד מהם הוא חוסאם, בן 14 מעיראק, שאומר: "בבית הספר יש שקט, אפשר לשחק וללמוד", ומיד מבהיר: "אני אוהב רק חלק מהשיעורים". הוא הגיע לפני ארבעה חודשים עם המשפחה המורחבת, אחרי שברחו ממוסול. "מיליציות לקחו את אבא שלי", הוא מספר. עכשיו הוא מתגאה שהוא יכול לנהל שיחה באנגלית, אחרי שבעיראק לא ידע מילה. יש לו אפילו תוכנית לעבוד כמתרגם. "המורים פה טובים. וגם אם אנחנו לא בסדר, לא מכים אותנו. בעיראק מורים הרביצו אפילו אם היינו צוחקים".

ואז הוא מבקש להוסיף תודה. "יש פה בבית הספר אנשים שבאו במיוחד כדי לעזור לפליטים. זה יפה מצידם".

הר הגומי // לא לעמוד מנגד

מספרה מאולתרת במחנה "מוריה"

רוני הוס עומדת על קצה הר מגומי ומקריאה שיר: "אף אחת לא עוזבת בית אלא אם/ הבית הוא לוע של כריש/ את רצה אל עבר הגבול/ רק כשאת רואה את כל העיר רצה לשם... אף אחת לא עוזבת בית אלא אם הבית רודף אותך... אף אחת לא מעלה את ילדיה לסירה/ אלא אם המים בטוחים יותר מהאדמה".

ואז נהיה שקט. מחשבות טורדות מנוחה מרחפות מסביב, רוח ים מלטפת, מרחוק ציוצי שחפים. הר הגומי שעליו הוס מקריאה את השיר שכתבה ורסאן שייר, משוררת־פליטה מסומליה, מורכב משאריות סירות גומי ועשרות אלפי חגורות הצלה שהתבלו בשמש; חגורות זעירות של תינוקות וילדים; חגורות של כאלה שביתם הופצץ, שמיליציות אכזריות טבחו בהם; חגורות של אבות שביקשו למלט את משפחתם מהרוע והיטלטלו בין הגלים; חגורות שנסחפו לבדן לחוף בלי האדם שהיה קודם בפנים.

וזה אבסורד, כי כמו במקומות אחרים באי המכושף הזה, שמפגיש פלא עם אסון פנים אל פנים, מאתיים מטר מהמקום שבו נמצאת מזבלת הגומי הזאת, עדות למאות אלפי הפליטים שחצו פה את הים, שוכן גן עדן אמיתי. מי אזמרגד נוצצים, מפרצים פראיים, טירת אבן וממול גם ביום של ראות בינונית כמו היום - חופי טורקיה משקיפים.

"תראה על מה אנחנו עומדים. זה סיפור המשבר", הוס מצביעה סביבה. "נוח לא לדעת, להשליך לצד, אבל יש משהו בחגורות הללו, בכמויות, שמספרות את סיפור הפליטים. אף אחד לא בוחר לעזוב, לעשות את המסע הזה, אלא אם לא בטוח בשבילו בבית. אף אחד. זאת החובה שלנו להיות פה. לא לעמוד מנגד. ישראלים, יהודים, אנחנו שיודעים מה זה פליטות. זה לא רק ההיסטוריה שלנו, זה משהו שאנחנו נושאים איתנו. יש לנו אחריות".

חדר כושר מיתדות, בלוקים ובקבוקים במחנה

אני מאמץ עיניים. במים המבריקים שבין שתי האדמות, יוון וטורקיה, מרחק שעות הפלגה בודדות, אין סימן לסירות גומי. זה כמובן מטעה. לפי עמוד הפייסבוק Aegean Boat Report, העוקב אחרי מסיגי גבול מהים, עוד באותו הערב עתידות 16 סירות להעפיל לחופי יוון, חמש מהן פה בלסבוס, נושאות 151 איש. רובם מקווים להמשיך לאירופה. לפי דוחות נציבות האו"ם לפליטים באי שוהים כ־16.5 אלף מבקשי מקלט, כשבחודשים האחרונים המספרים בעלייה תלולה.

במיטילני, בירת האי המונה כ־40 אלף תושבים, מתגאים בסבלנותם לאורחים אבל יש גם אחרים. יותם, ישראלי שגר בלסבוס, מתאר עימות אלים בו נכח לפני כשנה וחצי, כמה רחובות מאיתנו, במהלך הפגנת פליטים ומולם מחאת מקומיים. "כאוס", הוא משחזר, "הדליקו פחים, זרקו בקבוקים, נפצים ואבנים על פליטים. בכל הבלגן, קיבלתי אבן בחזה. לדעתי חלק מהאנשים פה איבד סבלנות".

לרבים מהפליטים זיכרון מטלטל מהמסע לכאן. הקטנים יישאו אותו כל חייהם. למשל מנסור, 14, שלפני שנה וחצי הגיע מכוויית עם הורים ושבעה אחים ומתגורר במחנה קארה־טפה. יש לו בלורית קטנה ומבט מודאג. על ספסל עץ, בסוף יום ב"סקול אוף פיס", הוא נזכר בבעתה בלילה שבו הגיעו מטורקיה. "המים סערו, והמנוע של הסירה נשבר", הוא משחזר בתנועת יד את השבירה, "הסירה נעצרה. ואז מישהו קפץ למים ודחף אותנו מבחוץ". אני שואל מה ירצה לעשות כשיגדל. "להיות נווט ספינה", הוא משיב, "אני רוצה לעזור לאנשים לעבור פה בים, להציל אותם".

או המורה פטימה. שנמלטה מא־רקה שבצפון סוריה, עיר חבוטה שנכבשה על ידי דאעש, ואז הופצצה על ידי כוחות סוריה והמערב, שהחריבו וכבשו אותה מחדש. היא בת 30, אם לשני בנים, שנתיים ותשעה חודשים. לקטן שמונח עליה יש חיוך מידבק, מלא שיניים, כמו שלה. ובזכות, ואולי בגלל אותו חיוך, זה נשמע פחות נורא כשהיא מתארת מלחמה.

"כשדאעש השתלטו", היא מספרת, "לא לכולם בא־רקה היה אכפת. דאעש עשו דברים טובים. תיקנו דרכים, בתים, קבעו חוקי דת, ורובנו דתיים. אבל אז התחילו לעצור אנשים ברחוב. זרקו נשים לכלא בגלל איפור, הכו את הבעלים או הכריחו אותם לשלם כדי לשחרר את הנשים. הוציאו להורג באמצע השוק וקראו לכולם לראות.

"בגלל שדאעש חסם דרכים בסוריה, ברחנו לטורקיה אבל היה בלתי אפשרי שם. בעלי עבד בלי הפסקה והרוויח מעט מאוד, הכל הלך למזון. החלטנו לעבור ליוון: בעלי ראשון, ואחריו שלוש פעמים ניסיתי להגיע ללסבוס בלי הצלחה. הפעם השנייה הייתה הכי קשה. התחבאנו על החוף בחושך. נתתי תרופה לבן שלי כדי שיישן. שוטרים טורקים שעברו ליד חשדו וזרקו אבנים לכיוון שלנו. אחת פגעה בבן שלי, השנייה בילדה אחרת שהייתה לידי. הילדה בכתה ואז המשטרה תפסה אותנו.

"בפעם הרביעית, אוקטובר 2018, הצלחנו לברוח. אולי 17 אנשים בסירה. זה עלה לי 600 דולר. היינו ארבע שעות במים. לילה מאוד קר. ובאמצע, הים התחיל להיות מפחיד. הרגשתי את המים בכל מקום. הבגדים נרטבו. נשים ותינוקות התחילו לבכות. אני לא בכיתי, הייתי עייפה מבפנים. רק החזקתי את הבן שלי. כל אחד דאג לעצמו. ואז הסירה פגעה בסלע. עצרנו במים עמוקים. אנשים עזרו לנו להגיע לחוף.

"אנחנו הסורים לא עם נצלן. הלוואי שהייתי יכולה לחזור, אבל בא־רקה לא נשאר כלום. אם ירדן או לבנון היו פתוחות, לא הייתי באה לפה. למה יוון כשיש כל כך הרבה מדינות מוסלמיות? עצוב אבל זו האמת. ערב־הסעודית מדינה גדולה. למה שלא תעזור?"

לאחר שהתאחדה באי עם בעלה, החלה להתנדב במרכז ההומניטרי האירופי, "משפחה אחת גדולה", שמציע לאלפים ארוחת צהריים ופעילויות רווחה. לבית הספר הסמוך סירבה להתקרב. עד שפגשה מתנדבת ישראלית. "אמרתי לה בלי להתבייש: בגלל המלחמה בינינו אני לא אוהבת ישראלים, טובים או רעים", פטימה מתארת, "בשבילנו ישראל כמו דאעש: מוציאה אנשים מהבית להרוג אותם.

"היא אמרה לי: 'עזבי את המדינות, תסתכלי מה ישראלים עושים'. ובאמת, אני לא יודעת מה קורה בישראל, מי גר שם, מה המלחמות, אבל אני יודעת מה קורה כאן. אני רואה את העזרה של הישראלים לילדים ערבים, ילדים מקונגו. ואני לא רואה פה אף ארגון סיוע ממדינה ערבית".

במשך כשנה לימדה ערבית ואנגלית תמורת תשלום סמלי, כמו יתר המורים־פליטים. בימים האחרונים, לאחר שקיבלה מהרשויות אישור לצאת מהאי, עזבה בחופזה עם משפחתה לצפון יוון. אפילו לא הספיקה להיפרד מהילדים. "מקווה שהייתה לי נגיעה קטנה בבניית עולם של שלום בבית הספר לשלום", כתבה לצוות אחרי שיצאה לדרכה.

מוריה // 15 אלף איש בסיר לחץ

זה קורה ברגע. סמטאות הקסם הצרות, הנמל השזור מסעדות דגים וסופלקי זולות, שולי הים האגאי התחום חומת אבנים קטנה, מתכנסים כמו משפך אל דרך מפותלת עטופה עצי זית שבסופה כתובת אחת: "מוריה". המקום שזכה בידי רבים לתואר המפוקפק, "מחנה הפליטים הגרוע בעולם". הוא נועד לאכלס כ־3,000 שוהים, אבל כרגע דחוסים בו, ובעיקר סביבו, כמעט 15 אלף איש, כולל נשים וילדים.

מוריה הוא מפלט איום גם למי שברח מזוועות מלחמה. פליטים שאיתם אני מדבר מעידים על אלימות קשה, בעיות אלכוהול, מאבקים בין המיעוטים הדחוסים יחד, מחסור באמצעי מחיה, תורים בלתי נגמרים לאוכל, מקלחות, שירותים. לפני יותר מחודש מתה פליטה בשריפה שפרצה במחנה. רבים מאבדים תקווה תוך המתנה ממושכת שיטפלו בבקשותיהם למקלט.

"קשה שלא לעשות את ההשוואה עם פליטים מהשואה", אומרת מור בן־חנן, מתנדבת בבית הספר, כשאנחנו עומדים בכניסה למוריה. ותכף, כשנצלול אל סיר הלחץ המבעבע הזה, נפגוש מקרוב את אלפי האוהלים הרעועים; את אינספור הפליטים השרועים בחוסר מעש בצד הדרך; את ערמות הזבל, כמויות בלתי נתפסות; את הצחנה הקשה, חוטי חשמל התלויים בערבוביה, תעלות החול שחפרו יושבי האוהלים לנתב מהם גשמים.

עיר העקורים שוקקת, ומאבקי הישרדות ומסחר קטן מתערבבים: אמא רוחצת תינוק בבקבוק מים, ילד גורר עגלה עם זרדים, אחר אוסף חצץ לשקית. ולצד אלה קשישות מוכרות בחצי יורו פיתות שהן מכינות בבור, פליט עם מכונת גילוח פתח על האספלט מספרה, אחר שעובר בינינו מציע בלחש כרטיסי אוטובוס. בצד הדרך ביתן עלוב, ובו שני אפגנים מטגנים פלאפל.

גם ילדי בית הספר הישראלי מעידים כמה נורא מוריה. למשל חביב אוזבק, 15, שהגיע עם משפחתו מהעיר מזאר א־שריף שבאפגניסטן. "החיים פה לא טובים. יש תור לאוכל, לפעמים חמש שעות. אתה רוצה שירותים או למקלחת, מחכה שעה או שעתיים. כל לילה, כל יום, יש אלימות. אנשים שותים, ואז מכים אחד את השני בפנים, משתמשים בסכינים".

יש לו עיניים שובבות, שתוך כדי שיחה דועכות ונכבות. "כבר 16 חודשים אני גר במוריה, לא מעבירים אותנו", הוא אומר, "ואני עייף מלגור שם. זה לא הבית שלי. כל מה שאני עושה זה ללכת למרכז העיר ולחזור. זה מייאש. אני מרגיש בכלא. כמו לראות אותו סרט כל יום. לאבא שלי יש בעיות ראייה, הוא צריך לעבור ניתוח, ולאמא בעיות בעצבים. ואני לבד. בית הספר זה המקום היחיד שנותן לי להרגיש רגוע".

עבס נזאמי, בן 17 שהגיע לפני שנה מקאבול עם הוריו ושלושת אחיו, התגורר במוריה ועבר בינתיים למחנה קארה־טפה, שם התנאים טובים יותר. "במוריה אלף עומדים בתור לאוכל, 500 נשארים בלי. קורה שמרוב המתנה האוכל מתקשה, אי־אפשר לאכול אותו. לפעמים אנחנו מתגעגעים לאפגניסטן".

ואפילו שם, במקום מלא הסבל, שורש העצבים החשוף, אתה יכול להיתקל בניצחונות קטנים של האדם. למשל ואחיד אמירי, בן 30 מקאבול, שהגיע בפברואר ובאחת מפינות מוריה הקים חדר כושר מאולתר. בנה משקולות, חיבר לבנים ליתדות, קשר בקבוקים. "עשיתי את זה בשביל האנשים פה", הוא מסביר, "קבוצה לא קטנה באה בקביעות. זה גורם להם אושר".

איך נראים חיים של פליט?

"כשהמשטרה תעצור אותך כי אין לך ניירות מתאימים תבין מה זה להיות פליט. כשתיאלץ ללכת לשירותים עם מסמכים כדי שלא יעצרו אותך, תבין מה זה להיות פליט".

"באפגניסטן החיים שלי היו בסכנה", הוא ממשיך, "אבל כפליט הבעיה הקשה ביותר היא חוסר הוודאות. אתה לא יודע מה יהיה. אני עושה הרבה יוגה, יודע לשלוט במחשבות. אבל איך השאר פה מסתדרים?"

הקומונה // לחזק את האור

לפעמים ניצן הרכזת נוסעת לנמל לחפש את הילדים שעוזבים. ילדים ששנה־שנתיים באים לבית ספר, ויום אחד, פוף, נעלמים. היא רק רוצה להספיק להגיד להם שלום. לנפנף מרחוק. להיות הפנים האחרונות לפני שהמעבורת מפליגה אל הלא נודע, למקום אחר ביוון, וחייהם שוב מיטלטלים. אולי גם להעביר מסר בשתיקה שלמרות שהם ילדים בלי בית, יש כאן מישהו שבשבילו יהיו חסרים.

"והם תמיד עוזבים מעכשיו לעכשיו", העיניים שלה נוצצות אבל הקול שקט־רגוע, "אני נפרדת ולא יודעת מה מצפה להם. רבים מהם עוברים למחנות אחרים. מה יחכה להם למשל באתונה? זה לא שמחכה להם משהו יותר טוב".

אתמול היה יום כזה. מאות פליטים עמדו מחוץ למוריה עם תיקים, וכשבית הספר התחיל ובדקו שמות, גילו שהרבה חסרים. אבל עכשיו כבר ערב, ובבית קרקע בלב מיטיליני, בין שתי כנסיות וסמטאות מקושקשות בגרפיטי, זיו רוזנברג טורח על שתי שקשוקות, חריפה וחריפה יותר, שיסכמו את היום לחבורת הישראלים.

הוא הבן היחיד בצוות שמפעיל את בית הספר. אם לא מחשיבים את סתיו בן השנתיים, שהוא ואשתו מור בן־חנן, בני 34, מגדלים כאן, בתוך ההתעסקות ההומניטרית. לפני שהגיעו מרחובות, פחות מחודש, הם קפצו למרפאה כדי לבדוק אם צריך חיסונים. "התשובה של הרופא הייתה היסטרית, שלא נאמר קצת גזענית", זיו נזכר. "הוא אמר: הם (הפליטים) יביאו מחלות, אתם לא יודעים למה לצפות. זה שם אותנו באי־נוחות, שאולי ההחלטה לא נכונה".

מור: "צריך להבין שזה נובע מהרבה בורות".

איך זה לגדל פה ילד?

מור: "יש בזה חוויה קיומית. לראות את הילדים, את המציאות שבה הם חיים, ואחר כך לחזור לבית ולדאוג לסתיו – יש בזה משהו אבסורדי באיזשהו מקום. תחושה של חוסר צדק, מה קורה לי בחיים לעומת התלמידים. כאן זה פוגש ממד של ילד מול ילד".

יחד איתם בבית במיטיליני, מטה המשלחת, מתגוררות חברות צוות נוספות. כמעט כולם מבוגרי "השומר הצעיר". יערה צישינסקי (33) וניצן הרטוך (32) הן רכזות בית הספר, מעין מנהלות, בשליחות לחצי שנה. איתן מתנדבות אורית ריינגוורץ (33), טל שריר (24) ומיקה ורדי (29). ורדי התחתנה לפני חודשיים. "צוחקים עליי שנסעתי לירח דבש לבד עם הפליטים", היא אומרת.

אחרי ארוחת הערב הן מספרות מה ייקחו לארץ מההרפתקה פה. "שתמיד צריך לשמוח", אומרת יערה, "כי זה מה שהמורים והילדים מלמדים אותנו. הם חיים בלי תנאים, בחוסר ודאות, וזה לא מפריע להם לחייך".

מיקה: "על המקום של הבחירה בחיים, ושאתה יכול לבחור לעשות טוב גם בתנאים שמכתיבה לך המציאות. למשל המורים, שבוחרים לעשות משהו משמעותי לאחרים בסיטואציה ההזויה שבה הם נמצאים".

יערה: "לפני שבועיים אחד המורים איבד אחות, שנשארה במדינה שממנה בא. הוא הגיע כרגיל לבית הספר. ברגעים הכי קשים בשבילו היינו כמו מעגל תמיכה, וזה היה מאוד מרגש. חלק מהמורים לא יכולים לעזוב את האי, ומרגישים בכלא".

ניצן: "לי המציאות פה גורמת לחשוב על הפליטים בישראל ואיך מתייחסים אליהם. וגם לחשוב עלינו: רובנו ממשפחות פליטים. אני דור שלישי לפליטים. אז אולי יש תקווה לדור השלישי של התלמידים פה. זה נותן פרופורציות על המשבר ועל התפקיד שלנו. יש לנו את המטען הנפשי והחומרי לחזק את האור".

מה האתגר הגדול ביותר כאן?

רוני: "לא לתת למציאות לנצח אותנו. כי מה שקורה פה נורא, ויש כוחות גדולים סביבנו ומי אנחנו, ואי־אפשר לתקן הכל. בית הספר לא מבטל את מוריה, בסוף היום המורים והילדים חוזרים לשם, וזה האתגר, לא לתת לחוסר האונים לשתק".

יערה: "כשילד מרביץ לילד, אתה יכול להגיד: זה מה שהוא ראה במוריה. ואתה גם יודע לאן הוא חוזר בלילה. אבל האתגר הוא לא לוותר, לחנך לבחירה של טוב ורע".

אורית: "להיות גורם יציב, אי של שפיות, בתוך מציאות של חוסר יציבות וחוסר שפיות".

חדר המורים // שיעורים לחיים

החורף בפתח והוא מאיים על ילדי האוהלים. הלילות הופכים יותר ויותר קרים. בבוקר, בישיבה שקיימו הישראלים, דנו בצורך לחלק בגדים חמים. ואז קיימו סשן התכווננות, מוזיקת צ'יל ברקע, שבו כל אחד שיתף מהלב ביעדים אישיים. "להצליח לראות את הטוב", יערה איחלה לעצמה, "אי־אפשר לדעת מה תהיה הטלטלה הבאה".

ובאמת עכשיו, בפתח חדר המורים, צריפון עץ שבו חומרי לימוד וגם טוסטים וירקות לילדים, עומדים יערה, במקור מנופית, ואומיד, המורה מאיראן, ומדברים. הוא מוטרד, שואל לגבי חלוקת נעליים לילדים. "אין מספיק, לא נוכל לעשות את זה כמו עם הבגדים", יערה החלטית. "נחלק באופן פרטני, לפי בקשות וצרכים". אחר כך, בערב, היא תבהיר ש"זו המשמעות. אם כדי ללמד פה צריך שיהיה נעליים, נשיג לילדים".

הוא רק בן 24, אומיד. יוצא העיר גונבאד. הוא מספר שנאלץ לברוח לאחר שהתחתן ונקלע לתסבוכת. סלט של מאבקים סוניים־שיעיים אישיים. ללסבוס הגיע לבד, ובבית הספר התחיל ללמד לפני ארבעה חודשים. "כשפגשתי ישראלים הייתי מבולבל", הוא משחזר כשאנחנו יושבים בסוף יום לימודים, "באיראן מאחלים את הדברים הכי רעים לישראלים ולאמריקאים. הממשלה, בטלוויזיה, בעיתונים, מעודדים אותך לחשוב ככה. אז 23 שנה חשבתי דברים רעים על ישראל. ואז פגשתי את הישראלים שפה, וראיתי שהם מנסים לעשות את הכי טוב שלהם, על באמת, לא כלפי חוץ.

"גם המפגש עם חלק מהתלמידים היה מורכב. יש פה אפגנים, שהזיכרון שלהם מהאיראנים לא טוב במיוחד. אבל תוך חודש התודעה שלי השתנתה. ולפעמים הילדים שפה מלמדים אותי. נותנים לי שיעורים לחיים. הם יותר חזקים ממני. כשאני חושב על מה שהם עוברים, אני יכול להשתגע. עם הזמן הבנתי שלמרות שאני המורה שלהם ורוצה לתת להם את הלב, אני לא יכול לעשות הכל".

ואז המורה האיראני, אישיות אמיתית, מדבר בכנות על אותן פעמים, יותר מדי פעמים, שבהן נשבר לו הלב. "וזה כל הזמן קורה", אומיד מתאר, "כשתלמיד שלנו שעבר לאתונה נרצח שם. או כשילד שלומד פה נעצר במעורבות לרצח ילד אחר בקטטה במוריה. או כשההורים של אחד הילדים נפרדו. או כשאני שומע שתלמיד איבד את המשפחה שלו שנשארה באפגניסטן. ואני לא שומע את זה מהילד, אלא מהחברים שלו, כי הוא לא אומר כלום, הוא ממשיך לחייך".

הוא לא המורה היחיד שהגיע מאיראן. "יום אחד היא תנהל בית ספר", יערה מחבקת את פאיזה עבדולאי. היא בסביבות 20, וגם באיראן, ממנה הגיעה עם הוריה ושלושה אחים, הייתה פליטה, אפגנית. "קשה לפליט לחיות שם, בעיות עם הממשלה", פאיזה מסבירה.

ומה התקווה כאן?

"קשה לדבר כאן על תקווה. אולי יום אחד, כשנגיע למקום עם בית. אבל כשאני רואה את הילדים פה מחייכים, זה חיים שלמים בשבילי. רוב התלמידים ממוריה. אתה לא יכול לקרוא למה שיש להם שם חיים. לפעמים אין להם מקום אפילו לשים רגליים. פה יש אנשים שישמעו אותם, והם מרגישים מוגנים".

היא יודעת על מה היא מדברת. היא מקארה־טפה אבל קודם שהתה שבעה חודשים במוריה. "אי־אפשר לתאר את החיים שם. השירותים רחוקים, אין חשמל לבשל, המקלחות קרות. היה שבוע שלא אכלתי שם כלום".

פרידה // צלליות בחשכה

קל לשנוא אויב. לאחל לו רע. עד שאתה רואה אותו בעיניים. ולפעמים הוא ילד. בן 6 או 14. בגיל של הילדים שלך. ויכול להיות שיש לו מבט שובב שמזכיר לך את עצמך. וקלטת שהוא גם אוהב כדורגל, בדיוק כמוך. והוא, הילד, מחייך אליך. הוא לא זוכר או לא יודע שאתה האויב. ואז אין לך ברירה, אתה מחייך בחזרה. ולפעמים החיוך שלך הוא לא אילוץ. אלא מעומק הלב. וגם מדאגה. אתה מתפלל שיהיה לו טוב. שישרוד. כי הוא רק פצפון. וגם אם נולד בסוריה או איראן, הוא לא עשה שום דבר שמגיע לו להיות פה. בדרך למוריה.

אבל זה מה שקורה עכשיו. השעה 19:30, הלימודים, הטוסטים, השירים הסתיימו, בחוץ חשוך, קור אימים. אוטובוס ההסעה מתקדם באיטיות למחנה העקורים. ואתה רוצה לזעוק: אסור! זה לא מקום לילדים.

ואתה מסתכל שוב על הקטנים האלה, על חביב שסיפר שהוא חולם להיות טייס, על חבר שלו שרוצה להיות רופא שיניים. הראש שלהם תקוע בחלון, כאילו הם מבינים. ולידם באוטובוס מור בן־חנן, היא לא מאלה שיכולים להסתיר רגשות. המבט שלה איום ונורא. על מה את חושבת? אני שואל. "שזה טירוף", הקול שלה חנוק, "לאן שאנחנו נוסעים".

ותכף, בעוד חמש דקות, כשנחזור באוטובוס ריק, יערה תגיד שהיא מאוד כועסת. על העולם. אירופה. היוונים. וזה אבסורד כי לכתובת הכעס שלה, לבושה האנושית מסביב, אין שם או פנים. "פליטים זה דבר שהעולם מכיר בו", היא תסביר, "נדידה טבעית שצריכה לקרות. אבל יש משהו לא סביר במה שקורה פה. בתנאים, באיטיות שמטפלים בהם. וכשאתה רואה ילדים חיים ככה זה מכעיס. זה פשוט לא בסדר".

אבל עכשיו האוטובוס מרים הנדברקס. ובסדר מכמיר לב, בלי דחיפות, מסתדרת לה שורה. ואתה מתפלל בלב לצהלות הצהריים של הקטנים. אבל זה חסר סיכוי. ילדים הם לא שקרנים טובים. והנה עוד רגע צלליות קטנות ייבלעו בחשכה. מה שיישאר בסוף זו שתיקת הילדים בדרך למוריה.