רעש לבן

בסצנה הראשונה ב"לשבור את הקרח 2", אולי הסרט המצופה ביותר השנה לכל מי שלא עברה את גיל בת המצווה והוריהן, אנו חוזרים לילדותן של הנסיכות אנה ואלזה. אביהן המלך מספר להן סיפור לפני השינה - שיהיה לו משמעות מרכזית כמובן להמשך העלילה - ובסופו מזנקת מהמיטה אנה הנלהבת כאחרונת המעריצות ומכריזה: "וואו, זה היה… אפי!".

כן, "אפי" מלשון "אפוס", היא המילה שחוזרת שוב ושוב במחשבות כשצופים ב"לשבור את הקרח 2". אולי כי החלק הראשון היה כזה להיט לא צפוי מבחינת דיסני כשיצא ב־2013, עכשיו מרגישים באימפריית העכבר שהם חייבים לעשות גדול יותר ומרשים יותר כדי להצדיק את החזרה למה שאמור להיות הלהיט הכי גדול שלהם ב־2019 - ועוד בשנה רצופת הצלחות היסטריות כמו "מלך האריות" ו"הנוקמים".

אם חלק א', שהתבסס בחופשיות על אגדה פחות מוכרת של הנס כריסטיאן אנדרסן, התמקד בסיפור קצר יחסית ובליבו חברות בין שתי אחיות, חלק ב' הוא אפוס שמערבב במנוע טורבו סיפורי הרפתקאות, אגדות, מיתוסים ונבואות - כשהאחיות במרכז הן רק חלק מהפסיפס בו. לסכם את העלילה של הסרט הלא קצר הזה (באורך שעתיים) יהיה מסובך, אז נגיד שהוא קשור לצורך של אנה ואלזה וחבריהן לצאת להרפתקה ביער מרוחק אחרי שאלזה מתחילה לשמוע קולות מהעבר.

לצורך העניין, אני ספרתי לא פחות מארבעה שירים ברבע השעה הראשונה עוד לפני שהסיפור מתחיל, ואם לצופה המבוגר הסרט מרגיש (בעיקר בחלקו הראשון) קצת מסורבל, מעניין מה יחשבו בני ובנות השמונה שיצפו בו.

שיהיה ברור: "לשבור את הקרח 2" אינו סרט רע. יש בו כמות יופי ויזואלי עצומה, כמה מהשירים מתוקים וקליטים (אבל אין פה להערכתי אף קלאסיקה שתזדמזם לנצח כמו "Let it Go"), ויש יומרה יפה של היוצרים לעסוק בנושאים בוגרים יותר כמו התבגרות ושינוי (בכלל, הצבעים הדומיננטיים בחלק ב' אינם לובן הקרח, אלא דווקא צבעי הסתיו כתום וחום). מעריצי ובעיקר מעריצות אנה ואלזה ירגישו שנתנו לדמויות האהובות שלהן כאן מנה גדושה של הרפתקאות, ולהורים בטח שלא תהיה ברירה אלא לנהור.

אבל האם יש בתוכו את תחושת ההברקה וההמצאה החד־פעמיים שהיו בסרט ראשון? התשובה היא לא. נתראה לבטח בחלק ג'.