נתניהו לא נולד עבריין. גם אי אפשר לומר עליו שבחר בעבריינות כדרך חיים. הוא הסתבך. כתבי האישום שפורסמו אמש מספרים במה הוא הסתבך, מה נתן, מה קיבל ומה ביקש לקבל, אבל נמנעים מלהיכנס לשאלה מה שיבש את שיקול דעתו. השאלה אולי לא תעמוד במרכז הוויכוח המשפטי, אבל יש לה מקום חשוב בוויכוח הציבורי. נתניהו הוא אדם נבון; הוא זהיר, מנוסה, קשוב לכל איום, אמיתי או מדומה.

איך קורה שאדם כזה מקים קו אספקה של מוצרי מותרות במאות אלפי שקלים על חשבונם של שני אנשי עסקים זרים? איך קורה שאדם כזה מנהל משא ומתן חשאי עם אויבו בנפש על קידום הצעת חוק תמורת סיקור חיובי בעיתון? ובתיק החמור ביותר, איך קורה שאדם כזה מסדיר הטבה בשווי של קרוב למיליארד שקל לאיש עסקים מקומי, בתמורה לשעבוד של אתר חדשות לגחמותיו ולגחמות בנו ואשתו?

התשובה לא טמונה באינטליגנציה. היא טמונה באופי: נתניהו התבלבל. במקרה שלו, יוהרת השליט נפגשה במנטליות הקורבן. המפגש היה קטלני. הוא הוליד שתי מילים שאסור שיהיו בלקסיקון של ראש ממשלה: מגיע לי. מגיע לי כי נלחמתי; מגיע לי כי נפצעתי; מגיע לי כי אני עובד קשה; מגיע לי כי הצלחתי בתפקידי; מגיע לי כי יש לי משפחה מקופחת; אכלו לי; שתו לי; תפרו לי. המסר הזה עבר כחוט השני בנאום היללות שנשא אמש מהבית בבלפור.

רציתי לקחת את נתניהו מהחדר הכחול לבן שעצבו לו, מהפודיום והמיקרופון, ולומר לו בשקט: לא מגיע לך כלום. אמור תודה על ההזדמנות שניתנה לך לעמוד בראש של אחת המדינות המעניינות בעולם, מדינת היהודים; אמור תודה על הכוח העצום שניתן לך, על ההזדמנות שניתנה לך להשפיע על גורלם של מיליונים, לא רק לכתוב היסטוריה כמו אביך אלא לעשות היסטוריה.

יש במדינה הזאת מאות אלפים שנלחמו ונפצעו ונתנו, ורק לך ניתנה הזכות להנהיג אותם. תן להם את הכבוד שמגיע להם. ותהיה גבר: תפסיק ליילל. כל פעם שמנהיג המדינה שלי מתאר את עצמו כקורבן אני מתבייש. כל פעם שמנהיג המדינה שלי מתאר אותי ואת חבריי וקוראיי כקורבנות אני מתבייש. אבותינו לא הקימו את המדינה הזאת כדי להיות בה קורבנות.

השאלה אם המעשים שמיוחסים לנתניהו בכתב האישום חוצים את הרף הפלילי צריכה להיות מוכרעת בבית המשפט. שם מקומה. אבל די באותם מעשים כדי להטיל צל כבד על המשך כהונתו של נתניהו כראש ממשלה. השלטון משחית, אמר לורד אקטון. שלטון ארוך מדי משחית שבעתיים. עמיתיו של נתניהו בצמרת הליכוד וגוש הימין יודעים זאת. הם רק מפחדים לומר את הדברים בפומבי.

צל כבד מוטל גם על נוני מוזס, שמואשם בהצעת שוחד בתיק 2000. מוזס משוכנע שבתום התהליך המשפטי ייצא זכאי, ואני מאחל לו מכל הלב שכך יהיה. אבל להחלטה על הגשת כתב־האישום יש תוצאות משלה. מוזס צריך להדיר את עצמו מהיום מכל עיסוק בנושאי תוכן ב"ידיעות אחרונות", ynet ומוצרים עיתונאיים אחרים מבית העיתון. "ידיעות אחרונות" הוא עיתון חופשי: הוא היה כך גם כאשר נתניהו ומוזס הציעו זה לזה הצעות מגונות. אבל החופש צריך לא רק להיעשות - גם להיראות.

חזרה לנתניהו: חלק מהביקורת שלו על הפרקליטות לא מצוץ מהאצבע. הפרקליטות לא נקייה משגיאות. היא חטאה לאורך השנים לא פעם ביוהרה, בסירוב לקבל ביקורת, ברשעות, ברשלנות, בסלחנות כלפי עבירות של אנשיה. הבעיה בביקורת של נתניהו שהיא ממוקדת כולה בעוול שעשו כביכול לו, למשפחתו ולמקורביו. האנשים שהוא מלין עליהם, במשטרה ובפרקליטות, מונו על ידו. הוא יכול לבוא בטענות רק לעצמו. והעיקר, כמו שאמרו הגששים, גם צ'רנוחה באופסייד וגם אתה באופסייד. תלמד מאהוד אולמרט, שביקר קשה את הפרקליטות אבל שילם את חובו לחברה בכבוד ובגב זקוף.

המשפט "לחקור את החוקרים" מדיף ריח של משטרים אפלים. מח"ש צריכה לחקור את החוקרים, לא הנאשמים.

והערה אחרונה: נאום נתניהו נועד להסית את תומכיו לצאת לרחובות, להפגין, להסתער על הבניין ברחוב צלאח א־דין. אולי אני אופטימי מדי, אבל אני לא חושב שזה ייקרה. הם יסתערו על שי ניצן בפייסבוק ויקללו את מנדלבליט בטוויטר. בסערה באינטרנט הדמוקרטיה הישראלית תוכל לעמוד.