הייתי בת 25 כאשר פיניתי לראשונה למקלט לנשים מוכות — אמא ובנותיה שפנו אליי לעזרה. הן היו קורבן להתעללות מינית ופיזית מצד אבי המשפחה, ומאז דומה כי הנושא הזה מנהל אותי ברמה הרגשית העמוקה ביותר. מאז אני גם יודעת — לא רק הפחד הורג, גם הבושה. גם השתיקה. גם ההסתרה. ובדיוק לכך נועד הגיליון הזה שבמרכזו שישה מונולוגים של נשים נפגעות אלימות גברית. כל הדוברות בגיליון הן נשים שהיו בשלב כזה או אחר בחייהן קורבנות של גברים אלימים, פסיכופתיים, אובססיביים, שהקטינו וחיסלו אותן, והפכו את חייהם לגיהינום עלי אדמות. אבל הן החליטו להפסיק לשתוק. הן החליטו לספר את סיפוריהן, כדי שנשים אחרות שנמצאות במצב דומה אולי יזהו חלק מהסימנים ויבינו שעליהן לברוח ולהציל את עצמן ואת ילדיהן.
גם לי, שמצויה כבר כל כך הרבה שנים בסבך המקרים הקשים הללו, ולכאורה מורגלת בסיפורי הזוועות, לא היה קל לשמוע את העדויות הנוראיות הללו, שצורבות בבשר החי, שעוצרות את הנשימה ושמזעזעות את הדעת — כי מי יכול בכלל לדמיין שאפשר לחיות כך, ולהינצל?
קראו את עדויותיהן של הנשים שחוו התעללות מצד בני הזוג:
"נאנסתי וספגתי מכות, אבל לאבד את הנפש שלך לתמיד זה הדבר הכי גרוע" | ג'וזי מונט, בת 29 , שחקנית וסטנדאפיסטית
"רצתי לחלון וצעקתי: הוא רוצח אותי" | אניטה רוזנבאום, בת 52 מערד, אמא ל-3, מרצה ומאמנת נשים ליציאה ממעגל האלימות ומתנדבת בנעמ"ת
"אף פעם לא ידעתי האם הוא יאנוס אותי או רק ירביץ לי" | נגה, כבת 50 , מאזור השרון, אמא לתאומות בצבא
"בסוף הוא מת בכלא ואנחנו קיבלנו חנינה" | סיגל, אמא לארבע בנות, סבתא לנכדים
"הייתי מתפללת שיהרוג אותי וזהו" | יעל (שם בדוי), בת 48 , עובדת בתחום החינוך, אמא לילדים
כל שש ניצולות הרצח האמיצות שמדברות בגיליון הזה — שתיים בפנים גלויות ובשם מלא וארבע בשם בדוי — נדרשו למאמץ כביר כדי להסיט את מסך האימה מעל חייהן. לאף אחת מהן לא היה קל לחזור ולשלוח ידיים אל תוך פצעי האש כדי לשלוף מהן עדויות מצילות חיים, אבל הן עשו זאת בשביל נשים אחרות שיקראו את המוסף, או אחיות, אמהות וחברות של נשים אחרות שיקראו את המוסף ויחליטו שזהו, גם הן לא שותקות יותר, לא ממשיכות לסבול בדממה אלא פורמות את קשר ההסתרה ומצילות את עצמן.
כל מי שהפקידה בידינו את סיפורה היא אישה עובדת, פעילה, משכילה, חזקה, ובעיקר אישה אמיצה שראויה לכל תודה ולכל שבח. אניטה רוזנבאום היא מנהלת במשרד הרישוי ומאמנת נשים ליציאה ממעגל האלימות, ג'וזי מונט היא שחקנית וסטנדאפיסטית שהפכה את סיפור חייה המצמית לפאנצ'ים הופכי בטן כאחד, ולצידן גם ארבע הנשים שדיברו בעילום שם — גלי, שהגרוש שלה תקע בה שישה כדורים ובדרך נס נותרה בחיים כדי לספר; נגה, שנאנסה שוב ושוב ושוב על ידי בעלה שהיה אז בתפקיד בכיר, "ולכי תתלונני על מנהל כזה גדול"; סיגל, שחיה יחד עם שתי בנותיה בחברה דתית והן כולן היו קורבנות של גבר מתעלל שנפטר בכלא; ויעל, שבעלה השוטר האלים הסיט נגדה את ילדיה והיא פחדה להתלונן.
200 אלף נשים שהן קורבן יומיומי לטרור גברי חיות בישראל, רובן הגדול שותקות, אבל רק אם נתיר את קשר הבושה והפחד נוכל להציל עוד ועוד נשים מהסיוט הזה.
