בשבוע האחרון התנתקתי. זה לא היה קל, אבל זה היה הכרחי. לפעמים יש תקופות שאת לא מעניינת ‑ ויש תקופות כאלה, שבמקרה יום אחרי יום משודרת כתבת מגזין שלך בשני ערוצים.

כמובן שלא שתיהן היו עליי, אחת עסקה במחזמר בבית ליסין "אפס ביחסי אנוש" (ואז מפגש בין שחקניות הסרט למחזה) ‑ הצגה נהדרת! ואז, בשבת, במגזין בערוץ המתחרה, כתבה על הסרט "בשורות טובות" ועל הסטנד־אפ ועל "בילבי" בחנוכה, וגם על הטור הזה.

מצד אחד, מרגש ומדהים, ובאמת כתבה אין מילים חבל על הזמן. מצד שני, חשיפה מאוד אגרסיבית תוך זמן קצר - בסופשבוע אחד, שאותו ביליתי בלונדון בפסטיבל סרטים יהודי. יש ימים שאני מרגישה כמו הכוכבת הכי גדולה בעולם ויש יום אחרי, שאני מרגישה פשוט אפסה מאופסת, ובשביל מה בכלל אני עושה את הכל.

אני יושבת לי במלון בלונדון. מתלבשת לפרמיירה לסרט. על פניו, הכל טוב, מה כבר יש לך להיות בסבל בכלל, מאיפה התעוזה? אני שואלת את עצמי. למה אני פשוט לא יכולה לצלם פאקינג כוס שמפניה ולהעלות אותה, להיות הדבר הזה ולכתוב, "לונדון היית טובה אלינו", כאילו שללונדון בכלל אכפת אם היא טובה או לא ולמי בכלל.

אני מקבלת מלא הודעות ווטסאפ על הכתבות בטלוויזיה: "מדהים! וואו, כתבה נהדרת". בפנים אני לא מרגישה כלום. אני כאילו שמחה, ברור, באמת כתבות טובות. אני גם נהנית להתראיין (באופן חולני, אני מודה בזה), אבל אני גם מקניטה את עצמי כל הזמן: מה כל הזמן יש לך להגיד לעולם? כל הזמן להגיד ולהגיד, ולכתוב ולהגיד, וזה מרגיש לפעמים שאף אחד לא באמת מקשיב, שכולם רק אומרים ועסוקים בלדבר ולהגיד, אבל מה באמת אכפת למישהו ממה שנאמר.

אנשים אומרים דברים מזעזעים כל הזמן. לא רק טוקבקיסטים ‑ פוליטיקאים, מנהיגים. והשיירה עוברת. העברית. התנ"ך. הדת שלנו, שבה העולם נברא במילה. לא אכפת לה כבר. זה אמר וזה אמר ומה זה משנה, "זאב־זאב". במקום להבין את המשמעות האמיתית של מילים שבוראות ‑ ויהי אור והיה אור. בוראות מציאות.

בכל מיני כתבות שאלו אותי אם ידעתי שאצליח, אם זה נגיד משהו שיודעים ‑ ובלי לנהל איזה דיון על מה זאת הצלחה בכלל, במובן הרחב של המילה. התשובה שהייתי אומרת תמיד היא שלא התביישתי לרצות באמת את מה שאני רוצה, שלפני שנה וחצי אמרתי שתהיה לי הופעת סטנד־אפ, והנה היא קרתה. וכמה כוח וכמה עוצמה בכל אות, בכל מילה.

ועל כל אחד שמתחנן לאחדות יש אלף שצועקים גוש וערבים ומיעוט וטרור והדרה והסתה ודי כבר, בא לי שתסתמו כבר. יום אחד שתל־אביב תוצף בגלל ההתחממות הגלובלית ולא יהיה חשמל והעולם כולו יהיה מקום מאוד מאתגר לחיות בו ויהיו 50 מעלות ורשי ישאל אותי: אמא, איך זה קרה? ואני אגיד לו: היה בלוק. היה גוש. היה כנס חירום.

אבל מי שבאמת בחירום אמיתי לא קיבלו מענה. לא בתי חולים. לא זקנים. לא ההתחממות הגלובלית. לא תושבי הדרום. הם לא זכו לקבל כנס חירום, לא היינו חירומיים מספיק. היו דברים יותר חשובים. כמו הכתבה שלי בטלויזיה.