"יש לי תקווה לגבי העולם שהבת שלי גדלה לתוכו"
לירון בן־שלוש שכלה את אחותה בעלת הצרכים המיוחדים שנפטרה בגיל צעיר, חודש וחצי לאחר עליית "את לי לילה", הסרט שכתבה בהשראתה וכיכבה בו. עכשיו היא מציפה את נושא ההטרדות המיניות בסרט הטעון "אישה עובדת", שעליו זכתה בפרס אופיר, ומספרת בגילוי לב על ההיריון שהחליטה להפסיק בחודש השישי ועל החיים לצד בעל, שלפעמים הוא גם הבמאי שלה
פעם שלישית ‑ לא גלידה, אלא פרס. תשאלו את לירון בן־שלוש, אצלה זה עבד. היא הייתה מועמדת לפרס אופיר על תפקידיה בסרטים "מאיה" של מיכל בת אדם, "את לי לילה" (שאותו כתבה) ו"אישה עובדת" של מיכל אביעד, שבזכותו היא הוזמנה לבמה. "ברור שיותר כיף לא לחזור מהטקס בידיים ריקות", היא צוחקת, ומיד מרצינה. כי דבר לא מצחיק בסיפורה של אורנה, נשואה פלוס שלושה, שמתקבלת לתפקיד בכיר בחברת נדל"ן ומסרבת לקבל את הבוס (מנשה נוי) שדורש יותר מנשיקה.
"מה שקורה לאורנה יכול לקרות לכל אישה", היא טוענת. "היא צעירה, יש לה יכולות להצליח ורעב להתקדם, היא גם חייבת להביא הביתה משכורת שנייה מפני שבעלה (אושרי כהן) בדיוק פתח מסעדה, יש לה בוס אחד ששולט בגורלה, בחברת הנדל"ן אין מי שמטפל בהטרדות מיניות, ומה היא תעשה? זה מלכוד מטורף. ההטרדה פוגעת לא רק בה ובשפיות דעתה. היא מהדהדת בכל המעגלים של חייה, בתפקוד שלה כאמא־של, כבתה־של, כאשתו־של, והורסת כל חלקה טובה בעולמה. ואני שוב מזכירה שמדובר בבחורה רגילה שמתחילה עבודה רגילה".
בעלה של אורנה כועס עליה מפני שהיא לא עירבה אותו בפרשה מתחילתה. הוא צודק?
"אני לא שופטת את הדמויות שלי, אני חיה אותן. לדעתי, אורנה עשתה כמיטב יכולתה בתוך המציאות המורכבת. כבר בחיזור היא הבהירה לבוס, 'אני נשואה'. אילו עירבה את בעלה מההתחלה היא הייתה נאלצת להתפטר, וזה מה שכל כך מכעיס ומתסכל. זו הסיבה שבסוף הסרט אורנה מטיחה בבוס, 'למדתי שיעור גדול מאוד בעבודה איתך'. אולי בפעם הבאה היא תגיב בדרך שלא תעלה לה במשרתה".
מה את היית עושה אילו היית במצבה?
"אין לי תשובה ברורה. אני לא בטוחה שהייתי מוותרת על השתתפות בסרט שמצטייר בעיניי כמו פסגת חלומותיי בגלל במאי שלא שומר על גבולות. היום המודעות לנושא הזה הרבה יותר גבוהה, אבל כשהסרט עלה, לפני חצי שנה, הוא תויג בתור הסרט הראשון בקמפיין מי־טו, ואני לא יודעת אם זה עשה לו טוב או רע. כמעט מדי שבוע אני נוסעת איתו להקרנה ברחבי הארץ ‑ בקיבוצים, במתנ"סים, אפילו בדיור מוגן ‑ ובדיון שאחרי, אני רואה מה הוא עושה לקהל. נשים בנות 80 ויותר אוזרות אומץ לעמוד ולספר, בפעם הראשונה בחייהן, איך הן ויתרו על הקריירה או איך הן סבלו בשקט כדי לשמור על הפרנסה. כשהן סוף־סוף גוללות מעליהן את האבן הכבדה, יש להן אש בעיניים, ולרגע הן חוזרות להיראות כמו הצעירות המוטרדות של אז".
גם לה זה קרה. "כשהייתי נערה, באוטובוס, בבת־ים. מישהו התחכך בי, אני זוכרת שעברו כמה דקות עד שקלטתי שאלה לא נגיעות מקריות, ולא ידעתי מה לעשות. עברתי מקום והוא עבר אחריי ונצמד. זה היה בערב, בחושך. פניתי לנהג והוא לא מצא לנכון להגיב. הייתי מפוחדת ומבולבלת, עד שאחת הנוסעות קלטה מה קורה, נתנה לי יד והכריחה אותי לרדת. כשהוא ירד אחרינו היא צרחה עליו, 'סוטה, אני אצלצל למשטרה!' והוא ברח. אחרי התקרית הזאת הצטיידתי בתרסיס. הנערות של היום הרבה יותר מתוחכמות ממה שהייתי. כל אחת מסוגלת לשלוף את הסלולרי, לצלם על חם, להעלות לרשת ולעשות לו שיימינג. האופציה הזאת היא כוח שנותן לי אופטימיות ותקווה בעניין העולם שהבת שלי גדלה לתוכו, אבל גם היום אני מעדיפה לא ללכת בלילה לבד. אפילו בשעות היום, כשאני מטיילת ברחוב, מישהו מהפיצוצייה יכול לזרוק לי, 'למה את לא מחייכת?' ואני מובכת. סליחה, מה זה עניינך?"
אחות מיוחדת
אנחנו יושבות בבית קפה ציורי בשכונת שפירא המתחדשת, שמזכירה לבן־שלוש (36) את ילדותה. "אני חוב"תית", היא מעידה בחיוך רחב. "נולדתי בבת־ים, באווירה שכונתית חמימה, הדלתות היו פתוחות ובשבע בערב כל האמהות עמדו במרפסת וקראו לילדיהן לעלות. אלה הנופים שאני תמיד חוזרת אליהם כתסריטאית מפני שהם בדמי. כשהייתי בת תשע עברנו לחולון, לשכונת תל גיבורים, צעד שבאותם ימים נחשב לשדרוג. לבית הספר היה יותר תקציב, היו חוגים, כבר בחטיבת הביניים נחשפתי למגמת תיאטרון ואמנויות, אבל הייתי ילדה ביישנית שנחבאת אל הכלים. אף מורה לא האמין שאהפוך לשחקנית".
איך זה קרה?
"בתיכון העלינו את 'חפץ' של חנוך לוין. הבנתי שקיימת אפשרות לדבר על רגשות ולהביע אותם דרך סיפור של מישהו אחר, כשאני מסתתרת מתחת לדמות, והגילוי הזה פשוט פוצץ לי את המוח. קראתי את כל המחזות של לוין והתאהבתי במשחק".
היא בתם הבכורה של אורלי (שמדי יום התעוררה בארבע וחצי לפנות בוקר ונסעה לתל־אביב כדי שתספיק לצבור שמונה שעות עבודה לפני שילדיה חוזרים הביתה), ויהודה (שמדי בוקר נסע לעבודתו כמנהל רכש בחברה שעברה מהמרכז לשדרות) ולדבריה, לא חוותה קיפוח או אפליה עדתית. "גם בתל גיבורים האוכלוסייה הייתה מזרחית, לימים הגיעו לשם גם קצת רוסים, וזה היה מה שהכרתי ואהבתי. בגיל 17 יצאתי עם מושבניק וכשהוא אמר, 'סבתא שלי תשתגע אם היא תשמע שאני יוצא עם פרענקית', שאלתי אותו מה זה. אבא שלי הוא מהמרוקאים הלבנים ובעלי העיניים הבהירות, אמא שלי ממוצא רומני, כשהתחתנתי יכולתי להחליף את שם משפחתי לקורמן, אבל העדפתי להישאר בן־שלוש. השם הזה הוא חלק מהמהות שלי ואני נורא שמחה כשמחשיבים אותי כמזרחית למרות היותי חצי־חצי, ושולחים אותי לאודישנים של דמויות מזרחיות ואשכנזיות כאחת. זה מרחיב לי את המנעד".
אחריה נולדו אחיה אביב ואחותה נתי, שכבר הלכה לעולמה. "כשגילו אצל נתי הידרוצפלוס, אמא כבר הייתה בהיריון מתקדם והשאלה של הפלה יזומה בכלל לא עלתה לדיון. עד גיל 14 נתי הייתה בבית ואז העברנו אותה להוסטל עם פנימייה. מעולם לא התביישתי בעובדה שאחותי מוגדרת כבעלת מוגבלות שכלית והתפתחותית. אהבתי אותה ולא הייתי משנה אף פסיק בילדות שלי ובחיים לצידה. לדעתי, האחיות והאחים של בעלי צרכים מיוחדים סובלים מרגשות אשמה, איך ייתכן שאני יכולה לנהל חיים רגילים שאותם היא אף פעם לא תוכל לחוות. תמיד שאלתי את עצמי, האם אני עושה מספיק למען אחותי? ובהשראתה כתבתי את התסריט של 'את לי לילה' שביים בעלי. חודש וחצי אחרי שהסרט יצא, נתי בת ה־22 נפטרה מהתקף אפילפטי, וזה היה שבר עמוק. רציתי שיורידו את הסרט מהמסכים, סירבתי לדבר עליה בראיונות. היום, כשאני מרצה על הסרט כאחות מיוחדת, אני מרגישה כמי שממשיכה להפיץ את האור שלה".
שבועיים אחרי שחרורה משירות בתיאטרון צה"ל היא התחילה ללמוד בניסן נתיב והתמסרה לסרטי סטונדטים. אחד הפונים אליה היה אסף קורמן, בנו של השחקן הוותיק יוסף כרמון ("גם הוא קורמן, כרמון זה רק שם במה") שעמד לביים סרט קצר, 'מותה של שולה', על הזדקנות הכלבה שלו. "אסף שיחק בו בתפקיד עצמו וחיפש שחקנית לדמות בת זוגו. הסכמתי, בעיקר מפני שרציתי לשחק עם אבא שלו. בתקופת הצילומים לא היה בינינו דבר, מפני שהיה לי חבר ולו הייתה חברה. אני כבר מדמיינת איך נספר את זה לנכדים שלנו", היא מחייכת. "אחרי חצי שנה אסף צילצל לבשר לי ש'שולה' התקבל לפסטיבל קאן, ושהוא שמע שנפרדתי מהחבר שלי אחרי שלוש שנות זוגיות. קניתי כרטיס טיסה לקאן, והיו לנו כמה שעות לשרוף עד להקרנה, אז נכנסנו לאיזה סרט מוזר על סוסים. כשהתיישבנו, הסתכלתי על אסף והוא נראה לי נורא מופנם. לימים, אסף סיפר לידיד משותף, 'תהיתי מה יש לי לדבר איתה'. הסרט היה מאוד מעייף, נרדמתי לו על הכתף ומאז אנחנו יחד".
מקום משלי
הם הורים לשניים ‑ אביתר (9) ותלמה (2) ‑ ובן־שלוש לוקחת נשימה עמוקה ומספרת, לראשונה, על ההיריון שהחליטה להפסיק. "בהיריון הראשון לא הייתי לחוצה בכלל מפני שהבעיה של אחותי אינה גנטית. את ההיריון השני הפסקתי בחודש השישי בעקבות ממצאים בבדיקת מי שפיר. העובדת הסוציאלית, האחות וכל מי שישב בוועדה להפסקת היריון בכה יחד איתי. זו הייתה חוויה מטלטלת, מפני שכבר הייתי אמא וידעתי מה זה לוותר על ילד. אני לא מרגישה אשמה כלפי אלוהים מפני שאני מאמינה שגאלתי את העובר מייסורים, אבל מבחינתי תמיד יהיה לי ילד נוסף".
שחקנית ובמאי זה מתכון מוצלח?
"זה מורכב. כשניסינו לכתוב ביחד זה לא עבד. אנחנו מצליחים לשתף פעולה רק כשלכל אחד מאיתנו יש תפקיד מוגדר, כמו ב'את לי לילה' שכתבתי ושאסף ביים. זה לא אומר שלא היו בינינו חילוקי דעות בשלב העריכה, אבל אביתר, שחיכה לנו בבית, נתן משמעות נוספת לקיום שלנו. יש אנשים שמרוב התלהבות וחדוות עשייה נוטים לשכוח שסרט, חשוב ככל שיהיה, הוא לא מרכז החיים. כל פרויקט של אחד מאיתנו הופך לפרויקט משפחתי. לאחרונה השתתפתי בסדרה 'נורמלי' שאסף כתב עם ליאור דיין, ועל הסט התאהבתי בו מחדש. לא האמנתי שהבמאי המדהים הזה הוא בעלי".
לאודישן של "אישה עובדת" היא התייצבה כשהייתה בחודש הרביעי להריונה עם תלמה. "לקחתי בחשבון את האפשרות שמיכל אביעד לא תבחר בי, מפני שכבר היה לה תאריך לתחילת הצילומים, אבל משהו בלב אמר לי שהתפקיד הזה שלי. כשמיכל שאלה אם אוכל להצטלם חודש אחרי הלידה עניתי 'בטח', בלי לחשוב פעמיים, והיא חיכתה לי עד שחזרתי לעצמי. אסף לקח חופשה לידה, והחזרות עם אושרי ומנשה נערכו אצלנו בבית. על הסט עשינו הפסקה כל שעתיים כדי שאוכל לשאוב חלב או להיניק אותה. המאפרת הייתה הראשונה שזיהתה מתי החזה שלי התנפח והודיעה לבמאית שחובה לכבות את המצלמות כדי לשמור על רצף".
לטקס פרסי אופיר בן־שלוש התייצבה עם בעלה, ואמה נשארה בביתם בתפקיד השמרטפית. "אביתר מעולם לא ראה אותי בפעולה מפני שעוד לא יצא לי לעשות משהו שמתאים לגילו הצעיר, וזו הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה אותי כשחקנית. גם אחי זכה בפרס על הסרט הקצר 'יום רגיל' שהוא הפיק, וכל שכונת שפירא רעדה משאגות השמחה של אמי ובני. עכשיו אני כותבת את הדבר הבא. לא למדתי תסריטאות, אני כותבת כשחקנית וזה משהו שבוער בי. מאז שגיליתי את הכתיבה אני גם פחות לחוצה לגבי אודישנים. יש לי מקום משלי".
היו מלהקים או במאים שהתנו את השתתפותך בסרט בהסרת שומת הלחי שלך?
"לא", היא צוחקת, "אבל הרבה פעמים נשאלתי אם אני מתכוננת להסיר אותה ולכולם עניתי 'לא'. בעבר חששתי מהצלקת שתישאר אחרי ההסרה ועם הזמן היא הפכה לחלק ממני, כמו השומות של אילנית לוי ושל מירי מסיקה, שהפכו לסימן ההיכר שלהן. למדתי לאהוב אותה וגם את העובדה שהפנים שלי לא מושלמות".
לפנייה לכתב/ת 
