בימים האחרונים מלאה הארץ סניגורים מטעם עצמם לבנימין נתניהו. חלקם שייכים למחנה החסידים העיוורים. הם הגיעו למסקנה שצריך להגיש כתבי אישום נגד השוטרים והפרקליטים, ונתניהו צריך לעמוד בראש בית דין שדה מיוחד. וישנם אחרים, לא בהכרח שמות מוכרים, שפירסמו ניתוחים מרתקים של כתבי האישום. עסקתי שנים אחדות בתחום הצווארון הלבן. הטענות שלהם, צריך להודות, אינן הזויות. הרציניים ביניהם מודים שמדובר בהתנהגות בלתי ראויה. אבל, הם מוסיפים, לא פלילית.

צריך גם להודות שהטענות של נתניהו נגד מנגנוני אכיפת החוק – אינן מופרכות. נכון שיש משהו צורם בעובדה שנאשם משמיע את הטענות, אבל הטענות הללו הרי הושמעו גם בלי קשר לנתניהו. הרי כתב האישום המופרך נגד יעקב נאמן והחקירות נגד רובי ריבלין או נגד גל הירש קרו בלי קשר לנתניהו. הרי היועץ הנוכחי, אביחי מנדלבליט, כאשר היה על תקן חשוד בפרשת מסמך הרפז, אכן התלונן על רדיפה מגמתית עם מוטיבציה פוליטית. וגם מני מזוז, כאשר נכנס לתפקיד היועץ, דיבר על "סימון ראשים". אז מה חידש נתניהו? כלום.

בפרשה הפחות מסובכת, תיק 2000, קצת קשה לייחס לשני המשוחחים, נוני מוזס ונתניהו, כוונות פליליות. האחד, אכן, רצה להציל את המפעל המשפחתי שלו, והעלה הבטחות סרק. בין לבין הוא הודה שהוא לא מסוגל להשפיע על כתיבה של עיתונאי כלשהו. וזה מדויק. מעשית, הוא הציע הוספת כותב מהאגף הימני. זה היה עניין רצוי בכל מקרה. זו הצעת שוחד? נו, באמת. השני הבטיח שינוי חקיקתי, שספק אם בכלל הוא רצה או התכוון לבצע. ולא, אין לי שום כוונה להגן על המו”ל של העיתון שבו אני כותב. אני מאחל לו לצאת זכאי. אבל למרות שפעם אחרי פעם הוא הבהיר לי שאני יכול לכתוב בעיתון כל מה שאני רוצה, כתבתי כשפרצה הפרשה, ולא שיניתי את דעתי, שהוא חייב להדיח את עצמו מהעיתון. הוא לא יכול להיות עורך אחראי. השיחות עצמן הן כתם. ועם כל הכבוד לחזקת החפות, עיתון הוא לא רק עסק מסחרי. הוא מחייב כללים אחרים. הוא מחייב את החלת כללי המשפט הציבורי על העיתונות. הרעיון הזה אינו חביב על בעלי עיתונים.

נחזור לנתניהו. הוא צודק בדרישה לחקירה של רשויות התביעה. בעבר הופיעה כתבה ב"גלובס" על פרשה שאכן מחזקת את הצורך בחקירה, והשבוע צץ הסיפור ועלה באתר "העין השביעית". לפי הפרסומים, בפרשת רשות המסים נתניהו אישית, כשהיה שר האוצר, התערב לטובת עבריין, איש ליכוד. הקלסרים, כולל חומרי מודיעין, הועברו לרות דוד. החומר כלל, כך נטען, הקלטה של המקור המודיעיני שהעיד נגד נתניהו. דוד סגרה את התיק לאחר שלושה ימים. גופתו של המקור נמצאה במלון בתל־אביב, עם סימני עינויים. וחמור מכך, כל חומרי החקירה הושמדו, כולל הקלטת עם המקור שהעיד נגד נתניהו. השופט דוד רוזן קבע לאחר שנים שמדובר בטיוח. מדוע לא הוקמה ועדת חקירה? מתברר שאף אחד לא באמת רצה. לא איילת שקד, וכנראה גם לא נתניהו. האם זו עוד עלילה נגד ראש הממשלה? נתניהו טען בעבר שאין לו מושג במה מדובר. מה שברור הוא שמדובר בפצצת סירחון. התיקים הושמדו. דוד, שסגרה את התיקים, יצאה בלא כלום. חקירה לא הייתה. אבל חייבת להיות. אסור לוותר.

כך שמצד אחד, הטענות נגד הפרקליטות, ובכלל זה חשש למוטיבציות פוליטיות – אינן חדשות. ומצד שני – ההתנהלות של נתניהו, גם בלי קשר לפרשת רשות המסים, היא מושחתת ציבורית, גם אם לא פלילית. המסקנה כפולה: יש חובה להקים ועדת חקירה שתבדוק את התנהלות הפרקליטות בפרשות שונות, כולל פרשת רות דוד, כולל טענות קשות שהעלתה עו"ד כנרת בראשי בנוגע לשי ניצן, כולל המכרז החפוז לקידום ליאת בן־ארי. זו לא צריכה להיות ועדה שתעסוק בעריפת ראשים. זו ועדה שצריכה לנקות את האורוות ולטהר את האווירה העכורה. אז כן, יורשה לי לתמוך בדרישת נתניהו. ובאותו זמן, נתניהו חייב ללכת. דין נתניהו לפחות כדין מוזס. חזקת החפות חשובה, אבל לא בנסיבות שנוצרו. יש מצבים שבהם שני הצדדים צודקים. נדמה לי שנקלענו למצב כזה. המסקנות – בהתאם. √