נפגשנו רק פעם אחת. כאשר הועלה המחזה שלי בקאמרי "הילכו שניים יחדיו" על ניסיונות שיחות הפיוס בין בן־גוריון וז'בוטינסקי ב־1934 בלונדון, לא יכולת להגיע לתיאטרון ולכן שלחתי לך לפי בקשתך את המחזה, ולאחר שקראת אותו הצעת לי להיפגש איתך. באתי לביתך בבלפור בצהרי יום שישי קיצי ולוהט, אתה היית אחרי יום עבודה עמוס ולכן לא הספקת לאכול צהריים, שאלת אותי אם לא אכפת לי שתאכל בנוכחותי, ועניתי בחיוב כי לא רציתי להעמיס עוד על לוח הזמנים שלך. הארוחה שהגיעה לחדר העבודה נראתה צנועה ודלה, ואז הצבעת על הצלחת ואמרת באירוניה, "הנה, אלה מנעמי החיים שלי".

לא דיברנו על ענייני דיומא, גם לא הייתה לי כוונה להתחיל להטיף מוסר ולתת עצות. שוחחנו בעיקר על המפגש בין שני המנהיגים ההיסטוריים החשובים האלו, בן־גוריון וז'בוטינסקי, שעד היום הם מהווים תשתית בעלת משמעות לכל דיון פוליטי ואידיאולוגי רציני. שניהם שוללי גולה מובהקים (ז'בוטינסקי: "אם לא תחסלו את הגולה, הגולה תחסל אתכם"; בן־גוריון: "והאנטישמיות מהי כי נלין עליה?"). ואז, כשהבחנתי בתמונתו של אחיך יוני ז"ל ניצבת בארון הספרים, שאלתי אותך מה לדעתך הייתה העמדה שלו בנושא שלילת הגולה, ולהפתעתי אמרת שהוא היה יותר קרוב לעמדות הנחרצות שלי מאשר לעמדות שלך.

בסך הכל פגישה קצרה. זאת הייתה התקופה שבה אתה ואהוד ברק שקלתם את הפצצת מתקני הגרעין של איראן וראיתי שבמהלך השיחה עיניך נודדות בלי הרף בדאגה אל המפה הענקית של המזרח־התיכון שפרושה על הקיר בחדר העבודה שלך, פונות שוב ושוב אל עבר הפינה הימנית, אל איראן.

קראתי פעם, ואינני יודע אם זה נכון או לא, שאביך אמר שלדעתו אתה בעצם מתאים להיות שר חוץ ולא ראש ממשלה. ההיסטוריה הוכיחה שאביך טעה ולא ידע להעריך את מלוא כוחך. היית ראש ממשלה תקיף, בעל בית מוחלט במערכת הפוליטית, בעל כושר הכרעה ובעל יכולת עבודה מדהימה. כשראיתי אותך עומד, לפי הזמנת פוטין, בכיכר האדומה, ביום המהפכה, באותה רחבה שעמדו בה סטלין וברז'נייב, וסוקר את מצעד הצבא, אמרתי לעצמי: האיש הזה הוא אמן תקשורת מדינית. ועם כל התנגדותי העזה וזעמי על הכרעותיך הפוליטיות וסלידתי העמוקה מסגנון ההסתה שלך, אימנתי את עצמי גם לבחון את מעשיך ואת מעשי חבריך באופן אובייקטיבי, כדי לדעת איך להיאבק בכם פוליטית ואידיאולוגית באופן נחוש ויעיל יותר, כדי לא להיקלע לקדחת סתמית של שלילה מוחלטת.

עכשיו אתה נמצא בצומת מכריע בחייך הפוליטיים. אתה לופת את המדינה בגרונה רק על מנת לנסות להציל את עצמך ממשפט על פי כתב האישום שהוגש נגדך. אתה מתכוון לגרור את המדינה למערכת בחירות שלישית שתטיל עוד רפש, משטמה ופירוד בעם בלא להביא לשום הכרעה חדשה. בכוחך וביכולתך לשחרר את המדינה ממערכת בחירות מיותרת כזו, ולנסות להוכיח את חפותך בבית־דין כאזרח נאמן של עמו ומולדתו. מעולם לא ישבתי על כס המשפט, אבל אני סמוך ובטוח שאם תגיע לבית־המשפט כ"משחרר" ולא כ"לופת", גזר הדין, יהיה אשר יהיה, ידע להעריך נכונה את העמדה אשר נקטת.

לכן אדוני, שחרר לא רק את המדינה אלא גם את עצמך, וכאדם שעבד קשה מאוד בשירות העם וזכה בכל הכיבודים ובכל הנאצות, ייפתח בפניך אופק של חיים מלאי עניין ומלאי אתגרים אינטלקטואליים ואמנותיים שלא הכרת. ותתוודע, אתה ובני משפחתך, לחוויות ולבני אדם שלא ידעת בכלל על קיומם. אז אולי תטעם באמת את "מנעמי החיים", שלטענתך לא ניתנו לך. כן, זאת השעה להגיד לך בנימוס אבל גם בתקיפות: די, הרפה. בארצות־הברית של אמריקה, שאתה קשור עמוקות אליה, מתחלפים הנשיא וכל נושאי המשרות כל ארבע או לכל היותר שמונה שנים. והמדינה האמריקאית לא קורסת אלא גם מתחדשת.

ולבסוף, כסופר, אני נוטל לעצמי לפעמים את הרשות לדובב גם את אלו שאת רובם אני יכול לדמיין: חברי אמת שלך, ביניהם אלו שהלכו כבר לעולמם, אנשים שליוו אותך אידיאולוגית ופוליטית בנאמנות בדרכים רבות, ועכשיו חלק מהם לא יכולים עוד להגיד לך בפשטות: הרפה, בנימין נתניהו, שחרר את המערכת הפוליטית אשר כה היטבת לשלוט בה, ובכך תשחרר גם את עצמך אל אופק חדש. √