"כולם רוצים דם: הוא זקן, היא צעירה, היא אישה, מולה אשכנזי, פריבילגי. שטויות במיץ עגבניות"
רנן שור, המנהל המיתולוגי של בית הספר סם שפיגל, יודע שהוא קשוח, אבל גם הוא לא ציפה שריב קולני עם סטודנטית יתפוצץ לו ככה בפרצוף. גל של תלונות על התעמרות לצד מפגני תמיכה העכירו את הפרישה של שור מתפקידו בתום 30 שנה. שבוע אחרי הפרידה הרשמית שלו ממפעל חייו, האיש הכי חזק בקולנוע הישראלי מסביר לראשונה למה זעם אז כל כך, מספר על אירוע הלב שעבר במהלך טיסה ועל מות אחיו הסכיזופרן, ולא מתנצל על כלום
אז איך זה קרה דווקא לו? לרנן שור, אולי האדם המרכזי בתעשיית הקולנוע הישראלי, מי שעקר הרים, הביא תקציבים ופרץ גבולות בינלאומיים של הכרה ומצוינות? איך זה קרה למנהל הכל־יכול של בית הספר היוקרתי 'סם שפיגל', רגע לפני שחתם 30 שנה עטורות תהילה במוסד? הכל בגלל תקרית אחת, פעוטה לכאורה.
הזמן: מרץ 2019. המקום: ירושלים. תלמידת שנה ד', הילה כהן, מציגה תסריט שלה בפני ועדה שתחליט אם היא תצא לסדנת חונכות נחשקת. חברי הוועדה מטיחים בה ביקורת. כהן עושה את מה שלא מקובל: היא מתווכחת.
בתגובה, שור די מאבד את זה. "סליחה, הזמן שלי לבזבז עלייך, הס־ת־יים!... חצופה!... צאי או תשבי ותשתקי!" הוא רועם. כהן זועקת: "אתה מתייחס לתלמידים כמו לחיות. כמו לעדר!... אתה צועק על כל התלמידים שלך, זה עובר את הגבול!" שור: "אני צועק על מי שאני רוצה להוציא מהחדר!" כהן: "חצוף! אתה לא תצעק על אף תלמיד שלך!". שור: "בטח חצוף. בגלל זה, זה בית הספר הטוב בישראל".
כהן, שהגיעה אל הפגישה מצוידת במכשיר הקלטה, משחררת את התמליל אל העולם. עולם שהשתנה באופן דרמטי. אין בו סודות ויש רגישות לחלש, לשפה, ליחסי הכוח ולזהויות.
התקרית הופכת למחול שדים, כשהתקשורת שמחה לנעוץ מזלג בבשרו העסיסי של השור הקדוש. תלמידים חוששים המסרבים להצטלם, אומרים בקולות מעוותים בכתבות פריים־טיים משפטים כמו, "זה כמו להתרגל לבן זוג מכה". כהן מוסיפה עוד קיסם למדורה: "הוא אדם אלים וחששתי שזה יסלים" (למען הסר ספק: כלפי שור לא נטען מעולם, כי הרים ידו על אדם כלשהו – י"נ). היא מחליטה לוותר על סרט הגמר ולעזוב את סם שפיגל, תמות נפשי עם שור, ושולחת עוד חץ אחרון, ממש אל תוך הלב: "ימי 'בלוז לחופש הגדול' נגמרו".
באפריל נשלח לוועד המנהל של בית הספר מכתב בחתימת 14 תלמידים שמחו על ההתנהגות הברוטלית של שור. ארבעה ימים אחרי, עם או בלי קשר, שור - מנהל סם שפיגל מאז היווסדו - הודיע על פרישתו. הברנז'ה סוערת. גלי פוסטים מתנחשלים בעד ונגד, חוצים מחזורים ושנים. מתפרסם מכתב תמיכה בשור, של 150 בוגרי המוסד, בהם שמות כמו יורם זק, טליה לביא, נדב לפיד, יוסי מדמוני, דוד אופק, ניר ברגמן, יהונתן אינדורסקי, גלעד טוקטלי, שיר ראובן, ועוד. "כולנו חטפנו קיתונות של ביקורת וצעקות, מליבו של מנהל תובעני, קפדן, יצרי ואוהב קולנוע", נכתב בו. תחייתה של השאלה הקלאסית: האם חתירה למצוינות חייבת לספוג תופעות לוואי של משמעת נוקשה, צעקות ותחושת חרדה, ועוד במוסד לאמנות, כשהסטודנטים שרוטים ומרדנים מטבעם ונדרשים מהם מחשבה חופשית ופה גדול?
שור הוא פרפקציוניסט, הישגי, ריכוזי. רודן נאור. אצלו זה מיי־וויי, אור דה היי־וויי. לאחדים, הוא מרומם ואבהי. לאחרים, אב קפדן ומקטין. כמה אירוני, הסרט שהוא הכי אוהב, של התלמידה שהוא מת עליה, גאוות סם שפיגל ובכלל - הפך בשנה האחרונה לכהונתו לכותרת כתב האישום הציבורי שהוטח בפניו: 'אפס ביחסי אנוש'. התגובה המיידית שלו לפרשה הייתה: "פייק ניוז, מתוזמר על־ידי עיתון הארץ".
מבחינתך, תקן אותי אם אני טועה, תלמידה שכבר לא הייתה צריכה להיות אצלך – הולכת ועושה רעש, אתה מגיב בתקיפות בהתאם, ואומרים לך, טרוריסט, נמאסת! וקרקס המדיה מתחיל.
"נכון, נכון. סערה בכוסית מים. לך תסביר שאין לך אחות. כולם רוצים דם: הוא זקן, היא צעירה, היא אישה, מולה אשכנזי, פריבילגי. שטויות במיץ עגבניות".
אתה עדיין כועס על הפרשה?
"כן. למרות שקיבלתי צונאמי של אהבה. אנשים אפילו הביאו לי סיר עם מרק".
בריאותך נפגעה? מישהו סיפר שבאותו אירוע חשבו להזמין לך אמבולנס.
"בריאותי כבר הייתה פגומה. בוא נעשה סדר: אני איש שצועק, אבל נדיר שאני צועק על תלמיד. זה היה ככה בעשור הראשון, אבל ביימתי את עצמי, אני לא אעשה את זה. זה אחד ל־, כי כנראה מגיע לו. אבל אני כן מטלטל כיתות. זה תפקידי. השפה שלי היא ל־א פוליטיקלי־קורקט! אני לא רוצה שהתלמידים ידברו PC. כי אז, בשביל מה אני כאן? מה אני רוצה לראות, את הגנרי והבנאלי והמכובס? ואני רוצה גם שככה ילמדו המורים שלנו. כי אני מנהל בדגם נדיר, מנהל שקוף. הוא אומר את מה שהוא חושב, הוא מחבק, הוא צועק, הוא נוגע, הוא חווה".
× × ×
מה שעוד מעצבן את שור היא העובדה שהתקרית זכתה לכינוי הרומנטי "מרד", בעוד המורד הגדול זה בעצם הוא! פה מקופלת הטרגדיה שלו: הוא היה הדמות המרכזית בכל קבוצת קולנוע חתרנית. בהבדל אחד גדול: הוא תמיד הצליח. שור יצא כנגד הביורוקרטיה המסואבת בענף והיה ממקימי הקרן 'הגדולה'. כשהקרן החלה להתברגן לטעמו - בעט ויזם את הקמת הקרן החדשה לקולנוע. הוא העביר את הכוח מתל־אביב לירושלים, עיר הולדתו, וסירב להכפיף את 'סם שפיגל' לקומיסרים ממשרד התרבות. הוא דחף את חוק הקולנוע, פתח את השערים לחו"ל וסירב להיות מועמד לפרס ישראל. מעוז של איכות ויראה. נו טוב, זה האיש שהיה שם, בעמק הבכא עם כוח צביקה, במלחמת יום כיפור ודיווח ככתב צבאי על הבשורה המרה לעם שיכור־הקונספציה ("היכולת לעשות היסטוריה מתוך ערפל מוחלט. הדבר הטוב שכתבתי בחיי, בגיל 21", הוא אומר).
בסוף האיש שהמציא את המושג 'עמק הבכא' עלה על מוקש. תאר לנו את האירוע.
"הבעיה שלי, שאני לא יכול דבר סרה בבוגריי. זה לא ראוי. ובכל זאת, אני מרשה לעצמי לומר, קיבלנו תלמידה - אגיד בעדינות - על הקשקש. כי אמרנו, יש בה משהו. ואכן יש בה משהו, אבל היא חסרת חינוך. היא לא מורן איפרגן. זה לא מישהי מדהימה, שמגיעה מהפריפריה, אישה, מזרחית, מוכשרת. מהתרגיל הראשון בשנה א' עד לפה - יש איתה בעיות. התלמידה הזאת היא תלמידה בעייתית, בכיתה בינונית־מינוס. קח את טליה לביא, זה הכי היפוך ממנה. טליה מגבעתיים, אבא שלה מהנדס. ואחותה מהנדסת בטכניון. פרח, פשוט פרח!"
אתה בעצם אומר על הילה כהן: טראבל־מייקרית, שמגיעה לאירוע השיא שלה.
"היא אמורה לעשות פיצ'ינג בוועדה. יושבים שם דינה ריקליס, סגני עקיבא טבת ואני. אז קודם כל התסריט, לא לפי שום נוהל. הדרישה היא לפונט 13, היא כותבת בשמונה, תשע. זה סלט פירות, הדברים האלה מטריפים אותי. והיא לקראת סיום. זה פרויקט הגמר שלה. באמריקה זה לא היה קורה. דינה אומרת את הערותיה הנעימות. עקיבא מסביר בצורה יפה, למה אין לה מושג בשיט על מה היא מדברת. ואז היא פותחת את הפה, במשך שתיים־שלוש דקות, שבעיניי הן נצח נצחים. פותחת את הפה! סליחה? להנהלה לא מדברים ככה!"
אבל זה בנפשה! זה לא רק כסף טוב שהיא שילמה, זה החיים שלה שם! העתיד שלה.
"לבית הספר יש מדיניות, ובוועדות התלמידים שומ־עים, לא מגיבים. שתבין, בית הספר משקיע במסלול המלא פי 4.5 עד חמישה משכר הלימוד, אז אין מישהו שיכול להתנהג כאילו הוא קנה את המקום והכל מגיע לו".
מה לעשות, הזמנים השתנו. אנשים מעזים לפתוח את הפה. אפילו אומרים 'אביוז נפשי'. ולצאת נגד רנן שור הגדול זה נורא מפחיד.
"עובדות. אחת, אנשים יראים ממני, בצדק או שלא. הבת שלי, לא! (צוחק). ההקרנה שלי סמכותנית. הדיבור שלי חד, ברור וקונקרטי. על כל דבר יש לי עמדות.
"לגבי יחסי אנוש: עד לפני אמש, סיימו את בית הספר 785 בוגרים. אנחנו בקשר איתם, יודעים מה קורה איתם, עוזרים. מתוכם, 15 או 20 ביקשו להתנתק מבית הספר. מחצית מהם פשוט לא עובדים בקולנוע".
איך אתה מסכם את התקרית הזאת?
"זה היה לרגע קל איזשהו עמק בכא. בעקבות ניתוח הקרב תירגלתי את עצמי לצאת מעמק הבכא לפתח־תקווה. מבחינתי, אירוע פנים־בית ספרי שנופח מעבר לכל פרופורציה. ומה שהכי מדכא: לא למדתי מזה כלום".
תגיד, לא יכול להיות שטעית?
"גם אם טעיתי פה ושם, לא זה העניין. מורים של בית הספר ועשרות רבות של בתי ספר מרכזיים בעולם, ומנהלים ופסטיבלים מרכזיים, רוצים ושמחים לעבוד איתי. הכל בסוף זה על התוצאות. אני בראש המערכת, משפר אותה".
בגלל התקרית הקדמת את הפרישה, אכן?
"ברור שככה יציגו את זה. אכן הקדמתי את פרישתי, אבל רק בשוליים בגלל זה".
(הילה כהן מסרה בתגובה: "אני מתפללת לאלוהים שיפתח את הלב לרנן ויעביר אותו גאולה אישית").
× × ×
שור, 67, שיתף בהחלטה שלו לפרוש את בתו, גאיה, זמרת ג'אז בניו־יורק. "דעתנית", הוא מתמוגג. "התייעצתי רק איתה. שש שעות. והיא ענתה בקצרה: אבא, אתה אמיץ".
בחמישי שעבר, לקול תשואות סוערות וסטנדינג־אוביישן, פרש שור מתפקידו. אולי לא ברוחו - קשה להאמין שאדם דומיננטי כמותו, שסם שפיגל הוא מפעל חייו, ומצוי בקשרים קרובים עם רבים מהעומדים בראשו, ייעלם סתם ככה. לא זה האיש. בכל מקרה, דמותו, צלליתה והקול הרועם, כבר לא יהדהדו במסדרונות.
ביום הפרישה הלך והוריד מהקיר בחדרו את הפוסטר של 'הם היו עשרה', הסרט המיתולוגי העוסק בחבורת חלוצים שבאים אל לב המדבר להוציא ממנו מים. לסתת אדם חדש במולדת ישנה. "אני שמח!" הוא מעיד. "אני מאושר. ממה? מכך שאני מוריד מעליי את המשא. עברתי שנה של מטוטלת, מקצועית ואישית. עברתי שלושה צנתורים. באחד בינואר, אחרי וויקאנד רומנטי עם חברה באתונה ופיראוס, מצאתי את עצמי בטיסה חזרה לתל־אביב, כשחברתי שואלת, 'האם יש רופא במטוס?' הובהלתי לבית חולים איכילוב באמבולנס. למרות שאני תחת מעקב קרדיולוגי, התזמון הפתיע. שלושה מתוך חמשת העורקים שלי סתומים. צנתור כבד מיד גילה: איטס נוט פאקינג שיט".
יש עורק על שם סם שפיגל?
(מחייך) "עזוב. סבי מת בגיל 60 מאנגינה פקטוריס. אבי חטף התקף בגיל 60 פלוס, אבל קוצב לב הביא אותו לשיבה טובה. עברתי תקופה של תקלות בריאותיות בלתי צפויות, כי באותו חודש מת אחי האהוב. הוא היה סכיזופרן. במשך 40 שנה הייתי האפוטרופוס שלו. תוך כדי כך הגעתי לשיא של בית הספר בכל הזמנים, בפסטיבל ברלין. נדב לפיד ('מילים נרדפות') מניף את הפרס. מה לא?
"השנה, נתוני ההרשמה של שפיגל הם הטובים בעשר השנים האחרונות. השיא (בביקוש) היה בשנה של טליה לביא, שהביאה 530 אלף איש לראות סרט ('אפס ביחסי אנוש') ללא חנופה, כפי שחינכתי אותה. טליה מצחיקה, נהדרת, והיא עושה את זה עם חומרים אוטוביוגרפיים, ע־מ־מ־יים כמו שאני אוהב, לא בועתיים, לא בסרט בורקס. תראה את סרט הביכורים שלה, 'המלצרית', שעשתה אצלנו. קירק דאגלס אמר לי עליו (מחקה בחרחור), 'לא ראיתי כזה טאלנט מקורי בחיי'.
"עשו לנו טריביוט ב־NYU. כל הפרופסורים היו בשוק. השאלה הראשונה הייתה – כי זו אמריקה – כסף. איך אתם עושים את זה? כי שכר הלימוד שם הוא 80 אלף דולר. בתי למדה ג'אז בניו־יורק, שילמתי מכיסי 40 אלף דולר. תאמין לי, קיבלתי קדחת. אז כמה זה עולה? מה השכר לימוד אצלכם? אז זה היה 4,500 דולר. הלסת נשמטה להם. האו דו יו דו איט?! ביצירתיות".
ב־2015 הועלה שמו כמועמד לפרס ישראל לקולנוע. להערכתו, "אפילו עם סיכוי טוב לזכות. אתה מרגיש לפעמים מה אומרים עליך, והרגשתי את הרוח". אלא שטרם קבלת ההחלטה, שור הודיע על הסרת מועמדותו, כמו הסופרים סמי מיכאל, דויד גרוסמן, חיים באר ויצחק בן נר, בעקבות התערבות ראש הממשלה בוועדת הפרס. שמועות דיברו על רצונו של נתניהו כי הפרס יוענק דווקא לאחים לאון ומשה אדרי. שור מבכר שלא לענות על השאלה.
לא מתחרט? בכל זאת, פרס ישראל. קח אותו כשאתה יכול!
"באמת היו אנשים שאמרו, למה לא לקחת? (צוחק). ברור שאני לא מתחרט. שלא יישמע יהיר: אלה הרגעים שאתה הופך מאיש קולנוע לאיש רוח. ואתה יודע מה עשה חתן הפרס, דוביד גורפינקל, האציל, הנהדר? התקשר אליי ואמר, 'חוץ מאשתי, זה הטלפון הראשון שאני עושה'".
הסרט הראשון שלך, 'בלוז לחופש הגדול' מ־1987, הוא על דור חדש, שרוצה שדברים ייראו פה אחרת. אהר'לה הפציפיסט ויוסי צוויליך, ילד שלי מוצלח, שהלך לצבא ולא חזר. ולאן הגענו היום? ימים שחורים ומלחמת תרבות עמוקה.
"כן. בפסטיבל דרום שאני מחבב, עשו לפני שנה מחווה לסרט. אם אתה זוכר, אהרל'ה ריסס כתובות קיר, 'תיפסק מלחמת ההתשה'. על פני 20 שנה דיווחו לי: כתובת הקיר 'אהרל'ה צודק' מתפשטת - בישראל, בהודו, בדרום אמריקה. 'אהרל'ה צודק!' כתבו אנשים שלא נולדו כשהסרט יצא. בעשר השנים האחרונות, הכתובת בארץ אחרת: 'כהנא צודק'. ארץ ישראל שאחרי רצח רבין איננה אותה מדינה. מבחינתי, מיתר בלב פקע. שיר הרעות פקע. איזה רעות, ואיזה נעליים?"
× × ×
שיחה איתו היא עסק קשוח. הטון דרמטי. הוראות הבימוי מפורטות: את זה תוריד, את זה אפשר לפרסם, את זה תערוך בתבונה. בין השתהויות ארוכות, אפשר לראות את הגלגלים כשהוא מתנסח. מדייק. ואז צחוק קצר, שרק הוא מבין למה. כל עניין נפתח לאלף סיפורים. את הטובים שבהם, הוא מבטיח, הוא שומר לספר שיוציא. כדאי לחפש מחסה. הוא זוכר הכל.
בצבא היה חבר בלהקת פיקוד מרכז של שלמה בראבא ושלומית אהרון. אחרי 'במחנה', כתב ב'הארץ' תחת שם העט "מיכאל אביב". כתב גם עבור 'לאשה', תחת השם "רחל בר־ניב". "וכמובן ש'לאשה' שילם יותר טוב", הוא צוחק. אנחנו מקשקשים על התקופה שבה לימד בבית צבי, האייטיז הסוערות של תל־אביב המקומונית, גל חדש ושחור בעיניים, המחזור השני שלו, ג'ולי שלז ואיילת מנחמי, והערב ההיסטורי במוזיאון תל־אביב, עם 'עורבים'. הייתי שם! אני צוהל. "בכיתה הזאת היה גם אייל שני", הוא מציין. "ודאי שאני זוכר גם אותו. ותשמע: בחיים שלו הוא לא שמע צרחות כאלה. הוא היה בעל יכולות אסתטיות מדהימות, כצלם. ושקרן בלתי נלאה".
גאון אמיתי שהוא נתקל בו היה דיוויד לינץ', היוצר של 'טווין פיקס' ו'קטיפה כחולה'. ב־2007 לינץ' הגיע לארץ לכמה סדנאות אמן, אבל עניינו אותו בעיקר עסקי המדיטציה שלו. "לינץ' מגיע ומעמיד דרישות", מספר שור, שהעניק לו תואר עמית כבוד בשם בית הספר. "רוצה להיפגש עם הנשיא, עם ראש הממשלה ואשתו, ראשי הערים, סשנים עם קהל - והכל בענייני מדיטציה. היה לי ברור, שפרס ואולמרט ואשתו ירצו להיפגש איתו, אז החתמתי אותו על חוזה, שאסור לו לדבר על מדיטציה יותר מ־30 אחוז מהזמן, ואסור לו למכור במפגשים דברי פרסום לקידום המדיטציה. ואז מתברר לי שהחבר'ה מכרו פה את הסחורה שלו. מה?! אני מזמן אותו ואני צועק על דיוויד לינץ', 'אתה לא תיכנס עכשיו לאשת ראש הממשלה, כי אין לך מילה. קודם כל, תתנצל!"
והוא התנצל?
"אלא מה. רק חבל, תיעדנו את כל הביקור שלו, אבל את הרגעים האלה דורון ג'ראסי, הבוגר המקסים שלנו, לא הצליח לתעד, כי היד שלו רעדה (צוחק). אוי, היום הסרט הזה היה ויראלי".
עוד סיפור שמלמד על שור: אחרי תהילת 'בלוז' רצה לקבל תמיכה מ'הקרן לקולנוע ישראלי', שהיה ממקימיה. את התמיכה ביקש ל'ממזר ומלך', סרט תיעודי על אורי זוהר, דמות מרכזית בחייו עד היום, וגיבור סרטו הקצר 'חתונה בירושלים', שתיעד את נישואיו של בנו של זוהר, אפרים־פישל, עם בתו של אריק איינשטיין, שירי. לתדהמתו, שור נתקל בסירוב. תהיו בטוחים שהוא זוכר עד היום בדיוק מי אמר לא.
תשובת הוועדה הייתה: אין כסף לקולנוע תיעודי. אבל את שור לא עשו באצבע. "אישרתם את פרלוב, אמרתי להם", הוא מספר. "חזרו אחר כך: זה קצר מדי. הלכתי והרחבתי. השיבו בעוד תירוצים. אז אמרתי, עד כאן! עשיתי את 'בלוז', סרט דגל. עשיתי את הסרט הקצר הכי מצליח, 'חתונה'. השיבו: 'אוקיי, אבל תקבל 10,000 דולר ואז נראה'. 'לא! אני לא איזה סטודנט! או 150 אלף או כלום, לפי הקריטריונים שפירסמתם', שאנחנו קבענו אותם (מחייך). מקורותיי סיפרו לי מה קרה. הייתה הצבעה. שמונה נגדי, שניים בעדי. ומה שאמרו שם זה, 'תעיפו את הנודניק!'"
מי שהעיף את הנודניק מהדלת הראשית קיבל אותו מאלף דלתות חדשות. מהממזר שמעולם לא נולד בקעו אחר כך מוסדות, כמו הקרן החדשה לקולנוע, יוזמה שלו בעקבות אותו סירוב, ובמובן מסוים גם סם שפיגל, הסיירת של המסך בארץ".
תגיד, בכלל צריך כל כך הרבה בתי ספר לקולנוע פה?
"בישראל, מדינה של שמונה מיליון איש, יש 13 בתי ספר. בדנמרק יש אחד שמקבל 30 תלמידים, פעם בשנתיים, כולל מהסקנדינביות. בגרמניה יש שמונה. אצלנו, חמישה זה טוב מספיק. לא, לא מתכוון לציין מי".
הקולנוע הישראלי שמאלני?
"כל הטענות האלה, אין להן שום בסיס. 20 שנה הקולנוע הישראלי נותן מקום לכולם, דתיים, ימנים, חרדים, נשים, מזרחים. כמות הסרטים הפוליטיים שיוצאים כאן, ז־עו־מה. אין כאן את 'הקרב על אלג'יר', כי בתנאים ישראליים אתה לא יכול לעשות את זה. גם לא על קרב לטרון. אולי בטלוויזיה, וגם אז רק בעזרת גורמים בינלאומיים. את זה הייתי אומר למירי רגב. זה מתפקידו של הקולנוע הישראלי לעשות סרטים על מלחמת העצמאות. יום כיפור. אבל הם לא רוצים".
טוענים שבסם שפיגל מעדיפים לברוח לסיפור האישי, ולא לפוליטי. שפיתחתם סגנון אחיד, Same shpigel.
"שמעתי הכל. לצערי, התלמידים שלי הם לא פוליטיים, הם כן חברתיים".
זו רוח המקום שהם הפנימו?
"חלילה. אנחנו לא מכתיבים ולא מצנזרים. אנחנו דולה. מיילדת".
דנה בלנקשטיין, שמונתה כמנהלת החדשה של המוסד, הספיקה לשמש כמנכ"לית האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה. היא בוגרת מצטיינת של סם שפיגל, חלק מהמשפחה ששור הצמיח שם. ומשפחה היא המילה. "12.5 אחוז מבוגרי סם שפיגל נשואים או חיים ביחד", הוא מפרט. "דנה נשואה ליואב כהן, שלמד שנה מעליה".
היו בבית הספר מקרים של מי־טו?
"אתן לך תשובה דרמטית: הוצאנו מבית הספר מספר מורים, גם אהובים, שידענו בוודאות שהם חטאו. או לחלופין, קיבלנו את עמדת המתלוננת, שלא התלוננה במשטרה. זו החלטה קשה מאין כמותה. אם אני מקל? מחמיר? אני חושב שאני גוד־גאי, בסך הכל".
אז סם שפיגל בידיים טובות?
"דנה? שאלה מצוינת. אמרתי לה, 'יו אר א לאקי באסטארד. כי במשך 17 שנה רציתי להעביר את בית הספר למשכן הקבע שלו, במרכז העיר, 4,000 מ"ר, ארכיטקטורה מרהיבה. הוא נבנה עכשיו - ואת תעשי את ההיסטוריה. את תגזרי את הסרט. אני רק שמח שאני מפקיד אותו בידייך, ולא בא אל הארץ המובטחת'".
30 שנה היית ה־מנהל. זה לא היה יותר מדי?
"כן. זה היה יותר מדי. צריך לקצוב כהונה במספר שנים. הודענו למינהל התרבות, שמכאן ואילך, יש קציבה".
אולי זה טוב גם לראש ממשלה, מציע המראיין.
"המרואיין מסכים. תשמע, ארבע שנים זה מעט מדי. יש תוכניות חומש, פלוס. לוקח זמן להשלים אותן. ב־30 שנה, הייתי חמש שנים יותר מדי".
נו, אבל אמרתם עשר גג. 25 זה עדיין המון!
"בניתי לעצמי בית כלא יצירתי, עכשיו אני משחרר את עצמי".
