ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: טל שחר
    7 לילות • 26.11.2019
    "הוטרדתי מינית פעמיים בחיי. בשתיהן זה קרה בלהקת הנח"ל"
    העלבון שחשה כשאפרים שמיר כתב את 'לא תדעי אהבה אמיתית לעולם'. טיפולי הבוטוקס שהיא עושה. השיחה האחרונה עם עפרה חזה ומה היא חושבת על ההחלטה להוציא את ה"פרחה" מ'שיר הפרחה'. ירדנה ארזי חוזרת לתחנות העיקריות בביוגרפיה שלה ומנסה להתיידד עם הרעיון שבעוד שנתיים תהיה בת 70
    איתי סגל | צילום: טל שחר

    ילדות

    נולדתי בקיבוץ כברי בשנות ה־50. כשהייתי בת שנה וחצי, הוריי, אחי הבכור ואני עזבנו לצרפת. אמא שלי הייתה עולה חדשה ולא הסתדרה עם הרעיון הקולקטיבי. המשפחה שלה בצרפת רצתה שהיא תחזור. בניס הייתה להם חנות למוצרי חשמל והם רצו שאבא שלי ישתלב שם. אבל אבא היה ציוני מכף רגל עד ראש. אידיאליסט. ממקימי בית הערבה. אחרי חצי שנה הוא לא עמד בזה וחזרנו ארצה. אמא שלי לא הסכימה בשום אופן לחזור לקיבוץ, ולכן עברנו לגור בחיפה.

     

    הייתה לי ילדות מורכבת. מצד אחד, הורים עם הרבה הומור, אנשי העולם הגדול, ליברלים, שלקחו אותנו לטייל בכל הארץ. מצד שני, מתח כלכלי שהעיב על האווירה והכניס הרבה עצב. אבא שלי היה חשמלאי, אבל לא היה איש עסקים. יקה שהלך לפי הספר. איש מאוד ישר והגון. לא קנו לי כלום. את כל הבגדים שלי קיבלתי מבנות הדודות שלי בצרפת. מה שהיה קטן עליהן, עבר אליי.

     

     

    ההצלחה שלי שימחה את הוריי. כשהייתי בלהקת הנח"ל, אבא שלי היה רודף אחרינו לכל ההופעות עם הסוסיתא שלו. הם היו מאוד גאים בי. הבת שלהם הגיעה למקום הכי נחשב אז. כשהתחלתי להצליח בזכות עצמי, הם השוויצו בי. זה הביך אותי והתביישתי בזה עד שחברה אמרה לי: "מגיע להם לשמוח". זה סידר לי את הראש.

     

    להקת הנח"ל

    התחנה המשמעותית והמכוננת של חיי. הייתי ילדה מאוד מופנמת, ביישנית ועצורה. הייתי תלמידה לא טובה עם בעיות קשב וריכוז שלא עלו עליהן. הפריחה שלי התחילה רק כשהגעתי ללהקה. אבא שלי עשה לאפי נצר כמה תיקוני חשמל בבית. שלא כהרגלו, הוא סיפר לו שהבת שלו שרה. אפי, שהיה המנצח של חבורת הזמר 'בית רוטשילד', אמר: "תביא אותה ונשמע". אחרי ששרתי בפניו, הוא קיבל אותי לחבורה ומיד הפך אותי לסולנית. בסיום אחת ההופעות שלנו, כשחלקנו במה עם להקת הנח"ל בתל־אביב, ניגש אליי קצין החינוך של הנח"ל ואמר לי, "מיידלע, כשאת מתגייסת, את באה אליי ללהקה". עד היום אני לא שוכחת את הנסיעה חזרה הביתה לחיפה. זוכרת את היד שלי נשענת על המתכת באוטובוס, מביטה על החלון וצובטת את עצמי כי אני לא מאמינה. לבחינה ללהקה הגעתי כמה חודשים אחרי. ישבו שם אפרים קישון, אורי זוהר, חיים טופול וכל ותיקי הלהקה. עליתי לבמה, ולא יצא לי קול. הייתי בהלם טוטאלי. למזלי, היה שם קצין החינוך של הנח"ל. הוא אמר, "זה בסדר, ראיתי אותה בהופעה".

     

     

    "פתאום הפכתי לזאת עם הצמות". בלהקת הנח"ל
    "פתאום הפכתי לזאת עם הצמות". בלהקת הנח"ל

     

    התגייסתי בגיל 17 וחצי ונזרקתי מיד למקום הכי לוהט בשוק הבידור הישראלי. היו לי הרבה רגעים בלתי נשכחים בלהקת הנח"ל, אבל היה רגע אחד שסגרתי איתו מעגל לאחרונה. במלחמת יום הכיפורים עלינו לרמת הגולן וראינו דברים שאני רוצה לשכוח. נשלחנו להופיע בפני גדוד 50 של הצנחנים שספגו אבידות מאוד קשות. הם ישבו על הרצפה. המבט שלהם היה שפוף כלפי מטה. לא היה להם ראש אלינו. לא ידענו מה לעשות עם עצמנו, אז החלטנו לשיר את 'הרעות'. ואני זוכרת שהם בכו. ואנחנו בכינו יחד איתם. זה היה אחד הרגעים הכי חזקים ומרגשים שהיו לי. לפני שנה וחצי הופעתי עם הגבעתרון בגוש עציון, ובסוף ההופעה הגיע מישהו אנונימי והגיש לי מכתב. היה כתוב שם: "אני הייתי בגדוד 50 ולא אשכח את הרגע הזה, שבאתם אלינו ובכיתם איתנו".

     

    'שיר לשלום'

    עד היום אני לא מבינה איך אנשים ששרים את השיר הזה זזים מצד לצד. אלה מילים מטלטלות. המתים כותבים לחיים. הוא היה חלק מהתרסה נגד הממסד, של ילדי הפרחים, וכבר אז הבנו, כצעירים, את המשמעות שלו. כשהנחיתי את תוכנית הבוקר בטלעד, גנדי הגיע להתארח לא מעט. באחת הפעמים, בהפסקת הפרסומות, הוא אמר לי, "אני עדיין כועס עלייך". שאלתי, למה? הוא אמר, "על 'שיר לשלום'". אחרי יומיים הוא נרצח. האם לא מפריע לי שהשיר מזוהה היום עם מירי אלוני? מי שישמע את ההקלטה המקורית של השיר ישמע מי מבצע אותו. פנו אליי ואל חבריי ללהקה כמה פעמים לשחזר את השיר, מאחר שאין לו תיעוד טלוויזיוני. אמרתי בכיף, בואו נעשה אותו. בוא נשמור על הביצוע המקורי. אין הסכמה על זה. מירי לא מסכימה לבצע אותו כפי שהוא במקור.

     

    שוקולד מנטה מסטיק

    רותי הולצמן, לאה לופטין ואני היינו חברות טובות מאוד, ומבחינתנו זה היה המשך ישיר למה שעשינו בלהקת הנח"ל. זרמנו. לא עמדנו מהצד ואמרנו: זה מצליח. עבדנו כמו נמלים. אין לתאר כמה קשה עבדנו. הופענו 40 פעם בחודש. בין לבין הקלטנו ועשינו חזרות ופגישות וצילומים. לא היה מקום, פסטיבל או תוכנית טלוויזיה, שלא הופענו בו. בסך הכל היינו יחד כהרכב חמש שנים.

     

    אחרי שייצגנו את ישראל באירוויזיון עם 'אמור שלום', היינו מאוד אטרקטיביות. החתימו אותנו מיד על חוזה הקלטות בגרמניה. התחלנו להופיע בכל העולם, אבל במקביל רותי הכירה את בעלה. לא היה בראש שלה הנסיעות האלה. היא התחילה להכין טבלאות ייאוש. בזמן שאני רואה את כל הפוטנציאל הבינלאומי, היא יושבת ועושה איקס על כל שעה שעוברת. זה היה די מדכא, וזה התחיל לכרסם. ב־1978 קמתי ועזבתי. זה לא התקבל טוב, אבל הן לא ניסו לשכנע אותי לחזור בי ועובדה שאנחנו חברות עד עצם היום הזה. היה צריך להתרחק כדי להתקרב מחדש. אנחנו מכירות מגיל 17 וחצי. גדלנו יחד. חווינו הרבה דברים יחד. התחתנו, התגרשנו, עברנו חיים שלמים. כל אחת מאיתנו עשתה בחירות אחרות, אבל החברוּת שלנו שרדה הכל.

     

    בינלאומית

    אחרי שהנחיתי את האירוויזיון ב־1979 בארץ הוחתמתי על חוזה הקלטות נפלא בגרמניה. זה היה מקסים. עבדתי עם האנשים הכי בולטים בסצנת המוזיקה הגרמנית. טסתי במחלקות ראשונות וביליתי במלונות חמישה כוכבים. במקביל הכרתי את בעלי, נתן תומר, וחייתי על הקו. נסעתי וחזרתי, ושוב נסעתי ושוב חזרתי. עד שיום אחד העו"ד של חברת התקליטים הגרמנית אמר לי, "אם את רוצה לעשות קריירה בינלאומית, את צריכה לעבור לגור פה".

     

    הייתי אז באולפן הקלטות באחד הפרוורים הנידחים במינכן עם יוסי רז, האמרגן שלי. היה יום גשום. הכל היה אפור. הסתכלתי החוצה, הסתכלתי על יוסי, ואמרתי לו: הביתה. לולא הרגע המכונן הזה, לא הייתי יודעת עד כמה אני לא מעלה בדעתי לגור בארץ אחרת. אמרתי לא, ולא הסתכלתי אפילו פעם אחת לאחור. הייתי כל כך שלמה עם עצמי. אין לי תחושת החמצה. אני יודעת שלא הייתי מסוגלת.

     

    אימהות

    הפכתי לאמא בגיל 35. אני זוכרת את הלחץ לעשות ילדים. נו, נו, מתי? אני מודה, זה לא היה במסגרת ההגשמות שלי. הייתי נשמה חופשית. ההקרבה היא שיש לי בת אחת, שמילאה ועדיין ממלאת את יומי ואת חיי. אני לא מתחרטת שלא עשיתי עוד ילדים. זאת בחירה שאני שלמה איתה לגמרי. הייתי אמא מגוננת מאוד. אלונה נולדה בתקופה סוערת בחיי המקצועיים. הרגשתי צורך חזק שהיא לא תהיה בצילי. מה שראיתי שקורה לילדים של אחרים. זה היה בתקופה שהיו לי שומרי ראש, אנשים שרואים אותי ומתעלפים, והיה לי חשוב לשמור עליה בתוך כל זה. הקפדתי שהדבר הזה לא ייכנס הביתה. לא שמעו מוזיקה שלי. לא היו תמונות שלי. ויתרתי על האגו שלי בבית. היה לי מאוד חשוב לתת לה את המרחב של האישיות שלה. לשמחתי, היא צמחה להיות ילדה זקופה, עם ביטחון עצמי ועולם מלא משלה.

     

    היה שלב שבדקתי אם יש לה אספירציות אמנותיות. הבאתי לה מורה לפסנתר, ולא עניין אותה. שלחתי אותה ללמוד בלט, וזה לא עניין אותה. כל מה שעניין אותה היו ספרי מתח וריגול. לימים היא הפכה להיות עורכת דין בעמותת 'שורת הדין' כי מעניין אותה להתעסק עם זכויות של נפגעי טרור. אני שמחה שהיא חיה חיים רגילים ושפויים משלי. המקצוע שלי הוא לא מקצוע מומלץ. הרוב חולמים. מעטים מצליחים. הסיפור שלי הוא סיפור של ניסים ונפלאות.

     

    לפני שנה הפכתי בזכותה לסבתא. שם הנכדה שלי כרמל ואני חווה מחדש דרכה ודרך אלונה את כל הקלישאות האפשריות על אימהות וסבתאות. כל יום מביא איתו תגליות חדשות. אני רואה אותה כמעט כל יום. אני סבתא די קולית. אני מצחיקה אותה. דווקא לא שרה לה, אבל אני כן משמיעה לה שירים — לא שלי — ואנחנו מנגנות יחד בכל מיני כלי נגינה שקניתי לה.

     

    עפרה וירדנה

    תמיד ידעתי מה היה שם. הבנתי שזה גדול מאיתנו. הרבה יותר עמוק. יותר סימבולי. משהו ששיקף איזו מציאות עדתית שהייתה גדולה משתינו יחד. אשכנזים ומזרחים. האם היינו כלי שהשתמשו בו בתוך המאבק הזה? אני לא יכולה לדבר בשם עפרה, אלא רק בשם עצמי. הרגשתי קורבן של מאבק עדתי וסטריאוטיפים שקל היה להכניס אותי לתוכם. סבלתי מזה מאוד. נורא קל לקטלג. החיים הם לא שחור ולבן. ויש הרבה גוונים של אפור. זה מאוד פגע בי, ולא יכולתי להאשים אף אחד. מה יכולתי להגיד? אני אכן אשכנזייה, אכן הייתי פופולרית. לא היה לי מאחורי מה להתחבא. לא היו לי תירוצים. הייתה תחושת אשמה. כאילו, איך את מעיזה להצליח. איך את מעיזה להיות נוכחת. וגם להיות אשכנזייה. לא דיברנו על זה בינינו, אבל זה חילחל. כשנתקלנו אחת בשנייה, היא תמיד הייתה מאוד נחמדה. אבל לאור המצב והעיסוק התקשורתי, יצא שפחות ופחות נתקלנו זו בזו.

     

    אחרי שההורים שלי נפטרו היא התקשרה אליי והייתה לנו שיחה מאוד ארוכה ומאוד אישית. היא דיברה על עצמה, על ההורים שלה, על המצוקות שלה. זאת הייתה שיחה מאוד נעימה. לפני כמה חודשים הקלטתי שיר לזכרה, שכתב והלחין בצלאל אלוני.

     

    מה דעתי על ההחלטה להוריד את ה"פרחה" מהביצוע החדש ל'שיר הפרחה'? תימהון גדול בעיניי. אני חושבת ש'שיר הפרחה' הוא שיר על הכיפאק. שיר חכם. נכס צאן ברזל. אני אוהבת את הטקסט, המנגינה והביצוע של עפרה חזה. להוציא ממנו את הפרחה זה להוציא ממנו את העוקץ. אני בטוחה שעפרה לא הייתה אוהבת את זה.

     

    אפרים שמיר

    זאת הייתה קללה, "לא תדעי אהבה לעולם". אבל אני מפויסת עם השיר הזה. אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי אותו ברדיו ונבהלתי. אפרים שמיר השמיע לי אותו קודם אצלו בבית בחולון, עוד לפני שהוא הוציא את השיר. למרות שבפנים הבנתי בדיוק מה אני שומעת, אני זוכרת שעשיתי את עצמי שאני לא מבינה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

     

    ואז שמעתי אותו ברדיו. הייתי בבית. והוא חוזר על השורה "לא תדעי אהבה אמיתית לעולם" שוב ושוב. התחלתי לרוץ בבית, נכנסתי לכל חדר וסגרתי אחריי את הדלת. ברחתי מהמשפט הזה. בסוף אמרתי לעצמי, סתומה, פשוט תסגרי את הרדיו. עקרונית זה שיר לא רע בכלל. הוא שיר ששורד. הוא היה להיט. לא במקרה אנשים אוהבים אותו. זה שיר מתריס ושיר אכזרי, אבל האמת היא שלא באמת כעסתי על אפרים. הבנתי שזה מה שהוא חושב, וזכותו לחשוב ככה. דיברנו על זה, אפילו צחקנו על זה פעם. אני לא עוקבת אחריו בפייסבוק. שומעת על הדברים שהוא כותב מדי פעם, כשזה מגיע לתקשורת. הוא נהנה להיות פרובקטור. הוא ילד גדול.

     

    ירדנה היפה

    כשהתגייסתי ללהקת הנח"ל התחילו לצלם את הלהקות הצבאיות לערוץ הראשון. כך שביום אחד, עם מאה אחוז רייטינג, הפכתי לזאת עם הצמות. המצלמה בנתה אותי גם בלהקת הנח"ל, גם בשוקולד מנטה מסטיק וגם בהמשך. לא רדפתי אחרי זה. לא גדלתי בהבנה שאני ילדה יפה. אנשים היו מסתכלים עליי ברחוב, אבל נכנסתי מזה לפרנויה. לקח לי המון שנים להרגיש "יפה". לא הייתי מסונכרנת המון שנים עם עצמי. אני חושבת שהתחלתי להבין את זה יותר כשצילמו את כל הלהקה ובסוף אני רואה קלוז־אפ שלי. היופי שלי נהיה לי לרועץ כשהתחלתי את הקריירה הסולנית שלי. אז היה באופנה להיות יותר מרוט. זה לא היה אופנתי להיות נוצץ.

     

    בוודאי שעם השנים המעבר ליד המראה נהיה יותר ויותר מורכב. אבל זה לא משהו שקורה לך בבום. זה תהליך שאת לומדת להתיידד איתו. כשאת מחויבת לסוג של מעטפת, אז ברור שאת גם משקיעה יותר בתחזוק. בוטוקס, קרמים, מה שצריך. זה חלק מהעבודה שלי. אני מחויבת לשמור על הדבר כלפי המקצוע שלי.

     

    בעוד שנתיים אהיה בת 70. זה לא נתפס. גם כשהגעתי ל־50 ול־60 לא תפסתי את זה. המספרים האלה מוזרים לי. אני צריכה לומר אותם בקול רם כדי להאמין שזה אמיתי. אני מתיידדת עם המספרים האלה כי אין ברירה. הדבר היחיד שמפחיד אותי הוא התלות באחרים. לאבד את עצמך. וזה פחד שקיים בכל גיל. יש לי חברה שלפני עשר שנים שברה את שתי הידיים. זה שאת לא יכולה פתאום לגרד בראש זה דבר נורא.

     

    נתן

    נתן ואני יחד קצת יותר מ־40 שנה. הכרנו אחרי תקופה ארוכה שלא עניין אותי לצאת עם אף אחד. הייתי גרושה, ואחרי מערכת יחסים עם מפיק אנגלי. רציתי להיות עסוקה רק בעבודה. חברה שיכנעה אותי שמשהו אצלי לא בסדר ושאני צריכה לצאת עם מישהו. היא רצתה לשדך לי רופא שיניים מדרום־אפריקה. הסכמתי. הוא הגיע לאסוף אותי. פתחתי את הדלת וראיתי חמור. אמרתי לעצמי, בגלל שאת לא נורמלית, את לא קולטת שהוא לא באמת חמור אלא כנראה מישהו חתיך. בגלל שחשבתי שאני לא נורמלית התחלתי לצאת איתו. זה היה קטסטרופה. הייתי מאוד אומללה כי חשבתי שמשהו אצלי לא בסדר. יום אחד הלכתי עם חברים לאירוע וראיתי בחור שיושב על הרצפה והוא מצא חן בעיניי. נדלקתי עליו. הבנתי שאני נורמלית לגמרי, והכל בסדר. אמרתי לחברה שלי, תגידי לו שיתקשר אליי.

     

    #MeToo

    מהפכת מי־טו היא אחד הדברים החשובים שקרו. מספיק להקשיב לשירים ששרו פה במשך שנים. 'אני רואה אותך בדרך לגימנסיה', 'דינה ברזילי', 'אהבת פועלי הבניין', 'סרנדה לעדה'. כל השירים האלה הם הטרדות מיניות. הכל! היום שירים כאלה לא היו עוברים. הוטרדתי מינית פעמיים בחיי. ובשתיהן זה קרה בלהקת הנח"ל. אני לא רוצה לנקוב בשמות ולא רוצה להוציא שלדים מהארונות. אני לא חושבת שזה נכון.

     

    הפעם הראשונה קרתה עם מישהו שהיה אוטוריטה בלהקת הנח"ל. יום אחד, אחרי חזרה, הוא אמר שהוא לוקח אותי טרמפ, ואז לקח אותי למקום חשוך והתחיל לגעת בי. אני לא יודעת מה קרה לי באותו רגע, אבל אמרתי לו, אני מבקשת ממך להפסיק מיד ושלא תחזור על כך שנית. הייתי מאוד נחרצת. שילמתי על זה מחיר. די מהר ירדו לי סולואים. כתבתי לו מכתב מחאה שקושר בין זה שלא איפשרתי לו לבצע בי את זממו לכך שירדו לי סולואים בלהקה. הוא לא הגיב. נתקלתי בו שנים אחרי. המשכתי הלאה. הפכתי דף.

     

    הייתה עוד הטרדה, קלה יותר, כשמוניתי להיות אחראית על ספר הלהקה, שעליו אמור לחתום המפקד הבכיר. בסוף אחת ההופעות ניגשתי לקצין בדרגת אלוף וביקשתי שיחתום. הוא הסתכל עליי, סרק אותי בעיניים מלמעלה ועד למטה, ואמר לאלוף משנה שלידו, "אתה רואה את החיילת הצעירה הזאת, קח אותה לאוהל שלך ותחתום לה מקרוב". הספר היה פתוח עם העט באמצע. סגרתי את הספר והלכתי משם. בלי חוכמות. לא הסתכלתי לאחור. איך היה לי את האומץ לנהוג כך? לא הייתה לי אופציה אחרת. בטירונות במחנה 80 האכלתי את כל הכלבים של הבסיס. יום אחד גיליתי שהרעילו את הכלבים במחנה. איבדתי את העשתונות, גיליתי שמפקד הבסיס אחראי לזה והכנסתי לו מכות. לא עשו לי כלום.

     

    הערצה

    מאז ומתמיד מצחיק אותי שמאלילים אותי. אני מתקשרת הכי טוב בגובה העיניים. אני לא מסוגלת לתקשר אחרת. כשמישהו מסתכל עליי מלמטה למעלה, אני נלחצת מוות. זה לא מקובל עליי בשום דרך. אני מכירה אותי. אין שום סיבה לזה. לפני הרבה שנים הלכתי לעשות שופינג בחנות בגדים. אנשים קלטו שאני שם, המונים צבאו על החנות, לא יכולתי לצאת, עד שהגיעה משטרה לחלץ אותי. עכשיו לך תסביר לשכנים למה את חוזרת הביתה בניידת.

     

     

    ירדנה ארזי תופיע ב־6.12 בזאפה הרצליה וב־19.12 בזאפה תל־אביב

     

     

     

     


    פרסום ראשון: 26.11.19 , 20:34