לפני כמה חודשים הגיעה דברה קמין, כתבת ה"ניו יורק טיימס", לסיור קולינרי ביפו והתפעלה מהסצנה הרוחשת. בעקבות הביקור קמין פרסמה כתבה על הפריחה של יפו, ושיפו החליפה למעשה את תל אביב כמקום בילוי ואוכל. בין היתר היא הזכירה את "בית קנדינוף", מסעדה ומתחם אמנות שפועלת כבר שלוש שנים.
את גלי ההדף הרגישו בבית קנדינוף מיד. צונאמי של תיירים מאמריקה שבאו לדגום את המקום מקרוב. אחת התיירות היותר מפורסמות שהגיעה בעקבות הכתבה בעיתון הכי נחשב בעולם היא שרה ג'סיקה פרקר, כוכבת סדרת הטלוויזיה המיתולוגית "סקס והעיר הגדולה". זה קרה במהלך ביקורה המתוקשר בישראל ביוני האחרון. "שרה אמרה לי: 'קראתי עליכם בניו יורק טיימס ואני רוצה שתעשה לי סיור'", מספר נדב רפפורט, אחד מבעלי המקום. "אז עשיתי לה סיור. גיליתי אישה קטנה וחמודה מאוד. להבדיל מהרבה נודניקים היא באמת הייתה מקסימה. שרה דיברה, שאלה, התעניינה ונורא התלהבה. בכלל, הכתבה הזאת עשתה לנו פרסומת נהדרת והביאה הרבה מאוד עבודה. לא מעט תיירים באו בעקבותיה. אורי גלר, שגר בסמוך אלינו, תמיד נכנס למסעדה ואומר לי: 'אתה צריך לקחת את הכתבה הזאת, להגדיל אותה ולשים אותה בכניסה'".
אגב, איך אורי בתור לקוח?
"הוא מציק לנו כל הזמן עם כיפוף הכפיות. אמרתי לו ערב אחד: 'די, חלאס, אין לי כבר כפיות לאספרסו'. מה הוא אוכל אצלנו? את הראש".
מאט דיימון ושרה ג'סיקה פרקר
בסך הכל, רפפורט ושותפו למסעדה אמיר ארליך לא מתרגשים יותר מדי מנוכחות של מפורסמים. הם כבר מורגלים לסלבריטאי־על, הודות לעבודתם בעשור הקודם בחיי הלילה של מיאמי, שם הם גם הכירו. ב־2006, רגע אחרי שסיימו את השירות הצבאי, רפפורט וארליך היו כבר על מטוס, כדי להתאושש ממלחמת לבנון השנייה. "לחמתי במסגרת יחידת החילוץ 669, זאת הייתה מלחמה טראומטית עבורי", מתוודה ארליך, בן למשפחה חיפאית של רופאים ("אני הכבשה השחורה").
ארליך עבד בין היתר כמנהל בר של מסעדת היוקרה האסיאתית "נובו", ששייכת לרוברט דה נירו. "כל מפורסם שמגיע למיאמי מתייצב שם. בניגוד לסלבריטאים אחרים שבאים עם פמליה ומתיישבים בחדר פרטי, מאט דיימון נהג לשבת אצלי על הבר. האמת, כחיפאי שסיים זה עתה שירות צבאי, את רוב הסלבריטאים מהוליווד בכלל לא זיהיתי. התרגשתי רק לראות כדורגלנים וטניסאים אירופאים שבאו למסעדה. רוג'ר פדרר היה מגיע עם כל המשפחה ושותה רק קוקה־קולה. הוא היה שקט ומנומס".
רפפורט הפך להיות שותף ויועץ למסעדות ועבד במותג הוודקה גריי גוס. "במסגרת העבודה הגעתי למסיבות הכי שוות. שירתנו את האלפיון העליון, שחקני NBA כולל דניס רודמן, הדוגמניות הכי יפות, כוכבי קולנוע וזמרים כמו לני קרביץ ואדריאן ברודי שהגיע אליי לבר עם 18 בלונדיניות. מובן שפגשתי את האחיות קרדשיאן, שפתחו חנות ליד מקום העבודה שלי. אחד האירועים נערך בביתו של דונלד טראמפ בפלורידה".
האמנת אז שהוא יהפוך כעבור עשור לנשיא ארה"ב?
"אין סיכוי. הוא פשוט מביך, גס רוח וילדותי. אבל לישראל הוא קצת יותר טוב. כשטראמפ שמע שאני מישראל, הוא עף עליי, הוא פטריוט ישראלי. התלהב שהייתי קרבי בצה"ל ושירתי בהנדסה קרבית, ואפילו שאל אם הרגתי מישהו. דיברנו במשך עשר דקות. אחרי שהוא קצת שתה, ועלתה לו הוודקה, באתי אליו ואמרתי 'היה לי נעים לדבר איתך', והוא כבר לא זכר אותי מרוב שתייה. בתור ירושלמי זאת הייתה בשבילי אופוריה. לא ידעתי איך להכיל את כל הדבר הזה. העולם הזה של סקס ורוקנרול פיתה אותי, וחוט השדרה שלי באותה תקופה לא היה משהו. זה אולי לא היה בריא, אבל זה היה בריא לנשמה".
בסופו של דבר השניים חזרו בתחילת העשור הנוכחי לישראל, "בגלל שמיאמי זה לא מקום בריא להישאר בו הרבה מאוד זמן", מסביר ארליך. בארץ הם למדו מינהל עסקים. "זה שטויות במיץ עגבניות, לא למדתי כלום", טוען רפפורט. "הבנתי שאני חייב לחזור לעולם המסעדנות והלילה. ואם אהיה במשרד כנראה שאתקע לעצמי כדור בראש יום אחד".
אז הם צירפו את ליאור סדן, כדורסלן לשעבר ("הייתי רכז בהפועל תל־אביב, אבל פרשתי כשהתגייסתי כי לא הייתי מספיק גבוה, ואז אחרי שפרשתי גבהתי בעשרה סנטימטרים") ומנהל בר, וביחד פתחו לפני שלוש שנים את בית קנדינוף בחלל המרהיב והמקומר, שנבנה בשלהי המאה ה־18 וחיבר בין נמל יפו והעיר העתיקה לבין השוק.
"למדתי אמנות באוניברסיטת חיפה, ואני אחראי בבית קנדינוף על כל תחום האמנות ואירועי התוכן", מספר סדן. "במהלך לימודי האמנות אבא שלי חלה בסרטן, תיעדתי ועקבתי אחרי הגסיסה שלו. התיעוד היה מאוד חשוב, זה היה חלק מתהליך הפרידה ממנו. ביום שאבא נפטר הייתי צריך להיכנס לעסק שלו — חברת דיבוב סרטים וסדרות, ולהיות מעורב. האובדן שלו גרם לי להבין שאני צריך להיות בשליטה ולהיות אחראי, ולהתחיל לעזור למשפחה. אבי היה מאוד דומיננטי וכולם נשענו עליו. התיעוד הזה היה פרויקט הגמר שלי בלימודים".
אנחנו בזוגיות טובה
סדן אחראי בבית קנדינוף גם על הבר והקוקטיילים, "ועם השנים נכנסתי יותר ויותר עמוק לתחום המטבחים. המטבח שלנו הוא ים־תיכוני, יפואי, שעושה שימוש בחומרים מקומיים".
ארליך: "אני מתעסק בניהול המקום ובמספרים ואחראי על הקשר עם המטבח".
רפפורט: "ואני מש"ק החוויה, המארח. אני מקבל את הלקוחות, דואג שהם מרוצים ונהנים. מופקד על המורל".
איך שלושתכם מסתדרים יחד?
סדן: "האמת, לא נעים לי להגיד, אבל זאת הזוגיות הכי טובה שהייתה לי".
ארליך: "החיבור בינינו זה הכוח שלנו. אנחנו נותנים גב אחד לשני".
רפפורט: "כל אחד הבין את מקומו. אנחנו חברים טובים".
ואין ריבים?
"לא. כשאני בא לריב ולהתווכח עם אמיר, אז הוא הולך. הוא לא אוהב לריב".
סדן: "גם אם רבים, זה לא מחזיק יותר מיום".
עכשיו, אחרי שביססו את מעמדו של בית קנדינוף, המארח בין היתר אירועי אופנה, השקות, סיום עונות (חברי "ארץ נהדרת") וימי הולדת של סלבריטאים מקומיים (כולל דיקלה), והפכו לסיפור הצלחה, השלושה פותחים את FEED — קפיטריה־מעדנייה, סמוך לבית המשפט בדרום תל־אביב, המציעה סלטים, כריכים, תבשילים, המבורגר צמחוני ומנות דגים, והכל בשירות עצמי. "אנחנו מקווים ליצור בפיד קהילה מעניינת ולא להיות פס־נע שמתקתק. שתהיה תחושת נעימות ושייכות למקום, והלקוחות ידעו שיש מישהו שזוכר מה הם אוהבים. בעתיד אולי נפתח עוד מקומות כאלה".
הפתיחה של פיד היא לא האירוע המשמח היחידי בחיי השלושה, כולם בשנות ה־30 לחייהם. שניים מהם התארסו לאחרונה. "אני עומד להתחתן בקרוב עם מריה־לואיזה, קולנוענית ג'ינג'ית ועולה חדשה מקובה", מגלה סדן.
עולה חדשה מקובה?
"כן, מסתבר שיש קהילה יהודית בקובה. כשחיים עם קובנית מאוד סוערת אתה מבין עד כמה אתה לא סוער. יש למריה־לואיזה גלריה ביפו, אז הכרנו פה בשכונה, עשינו שיתופי פעולה והתאהבנו. אנחנו נוסעים כל שנה לקובה — רוקדים ונהנים".
ארליך: "זוגתי עבדה ביקב ובמסגרת עבודתה הגיעה למסעדה שלנו והפכה ללקוחה. ומפה לשם התאהבנו. מתי נתחתן? מתישהו זה יקרה".
רפפורט הוא הפנוי היחיד בחבורה. "הייתה לי חברה עד לא מזמן. בגלל חיי הלילה והקריירה התובענית לא הצלחתי לשמר את הזוגיות".
