מערכת הביטחון מתבשמת מכך שהצליחה לכפות על חמאס לשמור על רגיעה לאורך הגדר בשבועיים האחרונים, כולל ביטול חריג של הפגנות ההמונים בסופי השבוע. אבל האם מבצע "חגורה שחורה" אכן יצר תפנית מהותית בחיכוך עם רצועת עזה, או שהשקט של השבועיים האחרונים הוא עוד מהלך טקטי של חמאס? המבחן הראשון לכך יהיה כבר בסוף השבוע הקרוב: ביום שישי יציינו הפלסטינים, כמו הישראלים, 72 שנה לכ"ט בנובמבר 1947, היום שבו הוחלט באו"ם על חלוקת הארץ. אם תישמר הרגיעה לאורך הגדר, או שייערכו הפגנות סמליות בלבד – זה יהיה סימן מובהק לשינוי אפשרי. אם ימי הזעם בגדה לא יגלשו לרצועת עזה – זה יהיה סימן חיובי עוד יותר. רק אז אפשר יהיה להתחיל לחשוב במונחים של "חלון הזדמנויות" להסדרה ארוכת טווח בעזה.
אצלנו ממהרים לחגוג הישגים טקטיים, אבל האופוריה אחרי מבצעים צבאיים מוצלחים תמיד מובילה אצלנו לטעויות מדיניות בהבנת החברה הפלסטינית. תמיד נדמה לנו שהכרעה במערכה טקטית כלשהי היא ניצחון טוטלי. גם עכשיו, למשל, הספקנו לשכוח שהשקט של השבועיים האחרונים הגיע אחרי שנה וחצי של הפגנות רצופות, בכל סוף שבוע, שבהן השתתפו בין 5,000 ל־50 אלף איש. ישראל, המעצמה האזורית, לא הצליחה לרסן את ההשתוללות שהפכה את החיים בעוטף עזה לבלתי נסבלים. וכשבצד השני נרשמו יותר מ־300 הרוגים ואלפי פצועים, ייתכן שפשוט השלטון בעזה רק מחשב מסלול מחדש.
לא מן הנמנע שחמאס דאג לביטול ההפגנות על הגדר כדי למנוע נפגעים מירי של צה"ל, מה שהיה מאפשר לג'יהאד האיסלאמי להמרות שוב את פיו ולירות לעבר ישראל. גם לא מן הנמנע שהשקט שכפה חמאס על הארגונים האחרים בעזה נובע משידוד מערכות פנימי בתוך חמאס, אחרי שישראל חיסלה עבורו אבן נגף בדמותו של בכיר הג'יהאד אבו־אלעטא, שלא קיבל את מרותו ובכירותו. חמאס הרי רואה את עצמו היום כצבא לכל דבר ועניין, ולא כזרוע צבאית של ארגון טרור. להמחשה, מוחמד דף מוגדר בהודעות חמאס כמי שעומד בראש המטה הכללי – הרמטכ"ל – של גדודי עז א־דין אל־קאסם, ולא כמפקד זרוע צבאית, כפי שכונה בעבר. הג'יהאד האיסלאמי סירב להיכנס תחת שרשרת הפיקוד הזו.
בשטח עצמו יש עוד כמה סימנים מעודדים. הכוחות המרסנים של חמאס ירו במהלך השבועיים האחרונים על מפגינים שניסו לחרוג מההנחיות שלא לחדור לתוך שטח ישראל או לזרוק מטענים על חיילים, וגם בלמו את הפרחת הבלונים והצתת השדות בישראל. מפקדי יחידות שלא קיבלו את מרות הארגון – נעצרו. חמאס מתנהל באופן מפויס גם מול הרשות הפלסטינית: למרבה האכזבה של לשכת אבו־מאזן ברמאללה הוא הסכים לקבל את תנאיו לקיום בחירות, כמעט בלי הסתייגות, כולל הסכמה להליכה לבחירות לפרלמנט בגדה במסגרת רשימה שאינה מזוהה ישירות עם ארגון חמאס.
אלא שהצבא לא מסתפק בהישג הצבאי, וגם דוחף את הדרג המדיני לקבע את ההישג במהלכים אזרחיים תומכים, שמשמעותם שיפור המצב הכלכלי ברצועת עזה ולמעשה ביסוס שלטונו של חמאס ברצועה. להיות מרוצה מהישג צבאי זה דבר אחד, אבל לשחק בחומר נפץ מדיני? זה כבר לא המגרש של הצבא. מי קבע שחמאס אכן שינה מדיניות? מי קבע שישראל צריכה לטפח את אחיזתו ברצועת עזה? מטרת חמאס – לפני שהוא מטפל ב"ישות הציונית" – היא להשתלט קודם כל על הרשות הפלסטינית, על הציבור הפלסטיני כולו, בין אם בבחירות ובין אם באמצעות טרור. לצורך כך הוא זקוק להפסקת אש ארוכת טווח כדי להתבסס. האם ישראל קונה שקט לטווח הקצר, שיוביל להיווצרות של אויב הרבה יותר עוצמתי לטווח הארוך? האמנם אלה הנחיות הדרג המדיני לצבא? או שבאין דרג מדיני מוביל הצבא החלטות בעלות השלכות מדיניות ארוכות טווח?
