בסוף כולם מתים, גם הקולנוע

"עורך הדין שלך מת מזמן, מר שירן. גם הבוס שלך במאפיה, והבוס היריב, וגם ההוא, כולם מתו. אף אחד לא נשאר", כך פחות או יותר אומרים שני סוכני אף־בי־איי צעירים שמגיעים לבית אבות שכוח אל באמריקה, כדי לראיין את המחסל הזוטר בדימוס פרנק שירן (רוברט דה נירו המופלא), בתקווה להוציא מ"האירי" – כינויו של גיבור סרטו החדש והמדובר של מרטין סקורסזה – קצת מידע ופיקנטריה על פשעי עבר שלא פוענחו. המאפיונר המקשיש, בשנות ה־80 של חייו ומתנייד בקושי על כיסא גלגלים, כבר לא מאוד צלול, ובכל זאת הוא לא ממהר לפתוח את הפה.

זו אחת הסצנות האחרונות בסרט הארוך והתובעני הזה – שלוש שעות וחצי, לא פחות – ובה מתמצתים בכמה רגעים סקורסזה ושותפו משכבר הימים דה נירו (תשעה סרטים ביחד, כולל הנוכחי) את המסקנה הפשוטה והכה ארצית הזו: כולם מתים. גם גדולי המאפיונרים הכריזמטיים, שנצרבו בדפי ההיסטוריה, אך גם הזוטרים, הטיפשים והנשכחים כמו גיבור סרטו הנוכחי. כדי לחדד את הפואנטה הזו סקורסזה מרצף את הסרט בכתוביות שמלוות כמעט כל דמות שנכנסת לעלילה, המבוססת על אירועים אמיתיים ומתפרסת על פני כל המחצית השנייה של המאה ה־20: מה שמה, מתי ואיך חוסלה בהמשך דרכה, אחרי שעלילת הסרט הסתיימה. בתחילה זה נראה משעשע, קטלוג של חיסולים מוזרים של מאפיונרים נאלחים. ואז סקורסזה שובר את החוקיות: חלקם בכלל הלכו בשיבה טובה. כולם מתים, איכשהו, מה זה משנה איך?

סקורסזה כבר בן 77. חבריו ליצירה - דה נירו, אל פאצ'ינו וג'ו פשי - כולם מגרדים את ה־80, ויודעים מן הסתם שעוד עשור או שניים מקסימום גם הם יצטרכו כתובית מסכמת. האנשים שאיכשהו עד היום מזוהים עם קולנוע צעיר ומלא עזוז, יהא זה דה נירו ב"נהג מונית" או פאצ'ינו ב"פני צלקת", מתחילים לסכם ולהיפרד.

לפני כמה שבועות נכנס סקורסזה לוויכוח ילדותי שמסעיר מאז את הוליווד. סרטי הקומיקס של "מארוול", סטייל "הנוקמים", אינם קולנוע, קבע הבמאי המזדקן, כמו קלישאה של זקן שמתעצבן על הילדים שמפריעים את מנוחתו בין שתיים לארבע עם כל הלייזרים האלה. מאז כל כוכב, במאי, מבקר ובעל טור נדרש לסוגיה – ז'אנר הקומיקס בקולנוע, בעד ונגד – אבל במידה רבה כולם פיספסו את הנקודה. סקורסזה מכיר בכך שהוא והסרטים שהוא עושה הפסידו, והוא בסדר עם זה. "האירי" – הסרט הכי "קולנועי" של השנה, עם גיבורי המסך של פעם, שאיפות לאוסקר ואווירה של "הסנדק" – הופק בלית ברירה עבור הטלוויזיה, כלומר עבור "נטפליקס" (שנתנה לו שבועות בודדים של הקרנות מסחריות בקולנוע, גם פה). אין קהל לסרטים כאלה כיום.

בדרכו המלנכולית, הלא מתלהמת, "האירי" היא דרכו של אותו זקן נרגן, סקורסזה, להיפרד בשלווה. לא רק מהחיים, אלא גם מהקולנוע. חובבי סרטים כמוני נחרדים בכל פעם שמדברים על מות הקולנוע, אך זה טבעו של שינוי. והדבר לא נכון רק לתחום התרבות. במדינה שנמצאת כבר שנה וחצי במשבר פוליטי־משפטי מתמשך, עם צדדים שמתווכחים בלהט על הפיכות שלטוניות, קץ הדמוקרטיה וגורלו המשפטי של אדם אחד – כדאי לזכור: הכל עובר, הכל משתנה. גם זה יעבור.