אנקרי ג'וניור עולה על הבמה

כשמעיין ליניק שרה, שומעים בין גוני הקול היפהפה שלה גם צבע אחד מוכר מאוד — זה של אמא שלה, אתי אנקרי. עמוק, מלא הבעה, מסתורי, כזה ששולח אותך לעולמות רחוקים מלאי שאלות ותהיות. לא רק כשהן שרות קשה להתעלם מהדמיון שבין האם והבת, גם בחיפוש הבלתי פוסק שלהן אחרי האמת הפנימית. אבל בניגוד לאנקרי, שמצאה את השלווה והאמונה בדת, ליניק בחרה להיות חילונית. לפחות בינתיים. "כרגע אני לא דתייה", היא אומרת, "אבל אני מאוד מחוברת ליהדות, למסורת ולשם. יש את החיבור הפשוט שלי ליהדות, זה שלא חופר יותר מדי ולא שואל יותר מדי שאלות, אלא מאמין בתמימות, ויש את התהליך שנכון לי עכשיו. היו תקופות שהרגשתי שנכון לי לשמור שבת, אבל בשנים האחרונות אני מרגישה שזה בסדר להרפות. אני לא שומרת שבת, אבל אני כן אוהבת להדליק נרות ולאפות לחם כל שבת. אני לא מלקה את עצמי שאני לא מקיימת הכל. חשוב לי להיות קשובה לעצמי".

מתי החלטת לבחור בדרך משלך?

צילום: טל שחר

"מגיל צעיר ידעתי שרק אני מחליטה בשבילי. למדתי בבית ספר דתי, אבל היה לי מין ג'וק כזה של ילדה מרדנית, עצמאית, שלא מחליטים בשבילה. זה הלך איתי בכל תחום. אני רוקדת את החיים, ומשתדלת שזה לא ידרוך על אנשים בדרך. חשוב לי לא לעשות דברים בצורה מוחצנת. בכיתה י"ב הפסקתי לשמור שבת, אבל תמיד הייתי עם ראש פתוח. גם כשלמדתי באולפנה הייתי חברה של המון סוגים של אנשים — דתיים, חילונים, אנשים שגדולים ממני וכאלה שקטנים ממני".

מה ההורים שלך אמרו על הבחירה הזאת?

"זה לא משהו שקרה ביום אחד, ככה שהם בטח לא הופתעו. אף פעם גם לא הייתה לי הצהרה: אני לא בקטע. חשוב לי להיות קשובה למה שמתאים לי. אבל ההורים שלי ממש מתוקים. הם מבינים אותי ותומכים בי. הם יגידו לי מה הם חושבים, אבל לא מה לעשות. ההורים שלי הם יסודות שונים. אמא היא האדמה — מראה את הדרך, יודעת המון, אישה גדולה ומהממת ומוכשרת כל כך, ואבא שלי בא מהמקום של הרוח — תומך, נותן את ברכת הדרך. הם מבינים שהם בחרו את הדרך שלהם ואני את הדרך שלי".

"אני הרוח שמנערת"

היא בת 23. עגיל קטן מקשט את אפה, ומתנוכי אוזניה תלויים שני עגילים גדולים, ובעיקר היא לא מפסיקה לפזר חיוכים מתוקים. בחודשים האחרונים היא מתגוררת ביפו, עובדת על אלבום ראשון ומופיעה בכל הארץ. נוסעת כבר שנים ממקום למקום, לפעמים באוטובוס או בטרמפים, רק היא והצ'לו שלה. הערב אפשר יהיה לשמוע אותה במופע "בעקבות המסתורין — סופים במוזיאון אגם", יחד עם היוצר גיל רון שמע. מופע של רקדנים, מוזיקה, שירה וסיפורים בסגנון הזרם הסוּפי, שמתכתב עם יצירתו של יעקב אגם ומוצג בחללי מוזיאון אגם בראשון־לציון.

היא נולדה בנווה צדק, השלישית מבין ארבעת ילדי המשפחה — דניאל, מנישואיו הראשונים של אביה דורון ליניק; מיכאל, פסנתרן מחונן שמלווה יחד איתה את האם בהופעות; ושירה, בת הזקונים (18). כשמלאו לה שש עברו הוריה ליישוב כפר אורנים שליד מודיעין - יישוב מעורב של דתיים וחילונים. "לא הייתי ילדה רגועה ולא ילדה מופרעת", היא מחייכת, "הייתי בדיוק כמו עכשיו. בבית הספר אהבו אותי. כשלא הייתה לי סבלנות, לא הייתי מגיעה או שלא הייתי נכנסת לשיעורים".

האחים שלך בחרו בדרך שונה משלך?

"לכל אחד מאיתנו יש את התכונה הבולטת שאותה הוא מביא לאיזון של הבית. לדניאל היו תקופות שבהן הוא התנדנד. עכשיו הוא ביציבות שלו. אני הרוח שמנערת את הכל — ולא בקטע מתנשא. שירה מביאה הרבה אהבה. היא לומדת במדרשה בעופרה, והיא מאוד בוגרת. מיכאל לומד שנה רביעית באקדמיה למוזיקה. הוא שר יפה, כותב ומנגן על הרבה כלים. כל אחד מתנדנד בדרך שלו, חי את חייו".

המוזיקה בחרה בה. "תמיד שרתי", היא אומרת ומשמיעה לי שני שירים יפים שכתבה. "זה היה טבעי לי, בטח בבית המוזיקלי שבו גדלתי. תמיד ידעתי שאשיר כשאגדל. לא רק אמא שלי שרה, גם סבתא שלי שרה מהמם. מרגש שמשהו עובר מאמא שלי אליי וטביעת הקול שלנו דומה. כילדה הייתי מסתובבת בבית עם מיקרופון ושרה. ילד שגדל בבית כזה, שכולו מוזיקה, יותר קל לו לדמיין את החלום הזה מתגשם.

"מיכאל, שגדול ממני בארבע שנים, ניגן על פסנתר מגיל צעיר, וההורים הציעו גם לי ללמוד. התחלתי ללמוד פסנתר בגיל 12, אבל הפסקתי מהר. לא הייתה לי סבלנות לשבת ולנגן. כל פעם פלירטטתי עם כלי אחר ועזבתי אותו. בגיל 15 חזרתי לפסנתר והתחלתי לכתוב שירים. קודם מנגינה, ואז המילים באו".

היא החלה ללמוד מוזיקה באולפנה במודיעין, ופעמיים בשבוע נסעה ללמוד בשיעורים שנערכו במועדון הצוללת הצהובה בירושלים. כשהנסיעות הקשו עליה, עברה ללמוד במגמת המוזיקה בעירוני א' במודיעין. אחרי מכינה בירושלים עברה להתגורר במצפה־רמון לשנה, וחזרה לשירות לאומי שאותו עשתה בגן ילדים בעין כרם.

מה הביא אותך דווקא למצפה־רמון?

"התחלתי להסתובב קצת בארץ, והגעתי למצפה־רמון. עבדתי כמלצרית בחומוסייה, היה לי הרכב משלי ועבדתי על שירים שכתבתי. יש במצפה־רמון קהילה מאוד מגניבה. הרבה אמנים, אנשים מלאי פתיחות. השירים שכתבתי אז היו שירים של נערות מתבגרות, על הנשמה ועל אהבה".

אוהבת לנגן עם אמא

ליניק הופיעה בכל רחבי הארץ. מופעים קטנים, אינטימיים. כשהיא לא מופיעה לבד, היא מצטרפת גם למוזיקאים אחרים. בשנה האחרונה היו אלה המוזיקאים המוערכים בארץ ובחו"ל עומר אביטל ורביד כחלני. "היום אין לי סבלנות להיסחב בטרמפים או באוטובוסים עם הכלים", היא אומרת. "פשוט מארגנים אוטו של אחד הנגנים ומסתדרים. בינתיים גם אבא עוזר לי עם האוטו שלו. בשנה האחרונה עשיתי מלא הופעות סולו — בבתים פרטיים, בבארים, הופעות גדולות וקטנות — אז אני מכירה כל מיני ג'מעות וכל מיני אזורים בארץ ויודעת להסתדר".

מה מאפיין את המוזיקה שלך?

"אני עדיין מרגישה שאני מחפשת את הסאונד הנכון. בהופעה אני נכנסת לקטע של אלתור, גם בקול שלי וגם בפסנתר, ואם המילים שלי מינימליסטיות, כמו שאני אוהבת, זה מאפשר המון מקום למוזיקה שלי".

מה ההורים אומרים על המוזיקה שלך?

"הם נותנים כל מיני הערות טובות, אבל לא אומרים לי מה לעשות".

תכתבי שירים גם לאמא?

"אולי יום אחד אכתוב שירים לאחרים, אבל לפני אלבום ראשון זה עוד מוקדם. אני לא שוללת לכתוב גם לאמא, אבל לא כרגע. בינתיים אני מחפשת את הצליל שמתאים לי".

איזה שירים מהשירים של אמא שלך את אוהבת במיוחד?

"אני אוהבת את כל השירים שלה, אבל אני הכי אוהבת את 'נלקח ממני סוד' ואת 'שיר לבת'. אני לא יודעת אם השיר הזה נכתב עליי, אבל הוא מדבר אליי. לפעמים אני נכנסת להפקות הישנות שלה כדי להרגיש את הווייב, ונהנית. אני גם מנגנת בהופעות שלה בכינור, כלי הקשה ובס, ועושה קולות. מגניב ומעניין להופיע איתה, מיכאל מנגן איתה באופן קבוע ואני רק באה לתגבר".

זאת לא הפעם הראשונה שהיא משתפת פעולה עם גיל רון שמע, איתו תופיע הערב במוזיאון אגם. "המוזיקה שלו שורשית ואני מתחברת אליה מאוד", היא אומרת. "אני מתחברת גם לאנשים שאיתו ואוהבת להופיע איתם".

מתאים לך לתפוס קצת נירוונה בהודו.

"כל מה שמעניין אותי עכשיו הוא להוציא את השירים שלי. ברור שמפתה אותי לטייל, ואני ממש טובה בדברים האלה, להסתדר ולהתקמבן. הופעתי בהודו עם גיל וכשהייתי שם הרגשתי שאני יכולה להישאר עוד הרבה זמן, אבל שזה עוד לא הרגע לזה. יכול להיות שאחרי שאוציא את האלבום הראשון אסע לספרד, זה יותר מעניין ומרגש אותי מוזיקלית. יש לי, כמו לאמא שלי, את הניגון שאני הולכת לאורו".

איפה תהיי בעוד חמש שנים?

"אני מקווה שיהיו לי אז בחוץ שני אלבומים. אני פרי ספיריט, אבל לא בקטע היפי. החיים סוללים לי את הדרך, ואני כמו איזה פוקהונטס מקשיבה לגלים של האינטואיציה והולכת איתם. גם אין לי כרגע תוכנית גדולה לחיים, אבל גם כשאני עפה אני יודעת שאני מגיעה לאנשהו".•

המופע הסוּפי של גיל רון שמע יתקיים הערב במוזיאון אגם, רחוב מיש"ר 1 ראשון־לציון