המלכה

ליא קניג, המלכה של התיאטרון הישראלי, תחגוג בשבת 90. אבל השמחה לא תהיה שלמה. כי מעל הבית השני של קניג, תיאטרון הבימה, מרחף צל כבד. חובות ענק של עשרות מיליונים, שחקנים שלא מקבלים משכורות במשך חודשים ואיומים בהשבתה. "לא ציפיתי למתנה כזאת ליום ההולדת", היא אומרת. "לא האמנתי לרגע שנגיע למצב כזה, ועוד דווקא בימים שאני חוגגת תשעים. בשבילי הבימה הוא לא רק התיאטרון הלאומי, הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי במשך חמישים ושש שנים, מאז שעליתי ארצה. שיחקו בו גדולי השחקנים — מחנה רובינא, אהרון מסקין ועד הברטונובים — אנשים שחלמו לבנות כאן תיאטרון ולשחק בו. המדינה הייתה צריכה לדאוג להבימה. תיאטרון לאומי לא מזניחים".

גם קניג, כמו שאר השחקנים והעובדים בהבימה, לא קיבלה משכורת בחודשים האחרונים. "שלושה חודשים הכסף לא נכנס לבנק", היא אומרת בחוסר נוחות.

לא התלוננת?

"לא, כי ידעתי שזה לא יעזור. פעם אחת שאלתי מה קורה, ואמרו לי שהכסף ייכנס, והוא לא נכנס. אני במצב שאני יכולה לחיות עוד חודש בלי משכורת, אבל יש אנשים שלא יכולים. אני גם לא מאלו שמתעסקים יותר מדי בשכר. היה לי יותר קשה להגיע לתיאטרון בתקופה האחרונה ולגלות שבחדרי ההלבשה אין איפור. אם אתה רוצה קצת פודרה — אין. המצב מורגש בכל דבר. אני כבר מתאפרת בבית. גם קפה לא היה, אז המלבישות הביאו קפה מהבית והמאפרות הביאו איפור וככה הסתדרנו".

ועד השחקנים איים בשביתה אם המשכורות לא ייכנסו.

"אני לא יכולה לחשוב על שביתה, ולא רק בגלל שאני כל כך אוהבת לשחק. אנשים עושים מאמץ בשביל לבוא ולראות אותנו. אני בחיים לא אשבית את התיאטרון".

מי אשם במצב? בכל זאת, מדובר בחובות של יותר משבעים מיליון שקל.

"החובות הגדולים הם חובות ישנים, ולא אשמת ההנהלה הנוכחית. כל כמה שנים, כמעט אצל כל המנהלים, צץ משבר כלכלי בתיאטרון, והוא לא בגללם אלא בגלל חובות מלפני עשרות שנים. התקשרתי למנכ"לית אודליה פרידמן, אחרי שהסמכויות שלה נשללו ומינו במקומה נאמנים מטעם המדינה. אני איתה ביחסים מאוד טובים וכואב לי עליה. היא לחמה כמו אריה כדי להבריא את התיאטרון, אבל החובות מנעו את זה ממנה. אני לא חושבת שאפשר להאשים אותה. היא עשתה שמיניות באוויר כדי לעשות עוד הצגות. משרדי התרבות והאוצר היו צריכים לדאוג להעלים את החובות ולעזור לנו. אני מקווה שהתיאטרון יצא עכשיו לדרך חדשה".

עכשיו, עם מינוי הנאמנים החדשים, את אופטימית?

"אני מקווה שיהיה טוב. חייב להיות טוב".

זר פרחים מראש העיר

לא ברור איזה תואר מתאים יותר לקניג — "מלכת התיאטרון", "הגברת הראשונה של הבימה" או "אהובת הקהל". אולי כולם ביחד. תנסו ללכת איתה ברחוב ותבינו לבד. אין בן אדם שלא עוצר אותה, מבקש סלפי, זורק מילה טובה ואומר שתיאטרון ישראלי זה ליא קניג. היא עונה לכולם בסבלנות אין קץ וגם לא מסתירה את העובדה שהיא מוחמאת מתשומת הלב. גם עכשיו, לקראת חגיגות התשעים, הלו"ז שלה מפוצץ, ולא רק בשל ההצגות שבהן היא משחקת. ביום שנפגשנו הגיע לביתה ראש עיריית גבעתיים רן קוניק, בידיו זר פרחים יפהפה, כדי לברך את יקירת העיר, ובצהריים הוציאו אותה חברות טובות לבילוי במסעדה. משבר או לא — בהבימה יחגגו לה מחר, כשאורח הכבוד יהיה נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין.

ואם כבר 90 — הגיל הזה נראה לקניג מוזר, רחוק ממנה מאוד. שנים היא העדיפה, אפילו ביקשה, שיניחו לה עם שאלות כאלה, אבל עם הזמן התרגלה. "אולי זה נשמע ילדותי ולא רציני, אבל אני באמת עוד לא מרגישה את הגיל, ולא שאני לא מודעת לשנים שעברו", היא אומרת, וצוחקת צחוק מתגלגל של ילדה שובבה. "אני לא מרגישה שהשתניתי. אני כן מרגישה שנהייתי יותר נבונה, יותר מבינה. אני מודעת לזה שאני כבר לא יכולה לעשות תפקידים שעשיתי לפני שנים, אין מה לעשות, אבל אני גם מודעת למה שאני כן יכולה לעשות. לשבת ולחכות למלאך המוות? אני עדיין ילדה. ברגע שאני ארגיש שאני לא יכולה יותר להמשיך לשחק, אני אגיד שלום וברכה לכולם, לא ארשה לעצמי להתבזות על הבמה. אני לא מהשחקנים שחולמים למות על הבמה. כל עוד אוכל לשחק, אשחק. אם ירצו אותי כמובן".

עד איזה גיל את חושבת לשחק?

"כל עוד הראש והזיכרון יעבדו, ויהיו לי כוחות פיזיים לשחק. דבורל'ה (קידר), שתהיה בריאה, בת 95, ועד לפני שנה היא הייתה על הבמה ושיחקה נהדר. גם היום שמעתי שהציעו לה תפקיד, והיא אמרה כן. הראש עובד, אז למה לא. די אינגלע, בוא נפסיק לדבר על הגיל. למה להזכיר להוא שלמעלה בת כמה אני?".

קניג, כלת פרס ישראל לתיאטרון, נולדה בלודז' שבפולין להורים שחקנים. אמה, דינה, הייתה שחקנית מוערכת בפולין וברומניה, אביה יוסף קאמיין ודודה היו חברי הלהקה הווילנאית "די ווילנער טרופע". במלחמת העולם השנייה נמלטה עם אמה לברית־המועצות. אביה, שנשאר עם להקתו בפולין, מת ממחלה ב־1942. עם סיום המלחמה השתקעה המשפחה ברומניה. קניג למדה משחק באקדמיה לאמנות בבוקרשט והחלה להופיע בתיאטרון היהודי, שם ניבאו לה עתיד גדול. ב־1961 עלתה לארץ ושנה מאוחר יותר הצטרפה להבימה. אהבתה האמיתית והגדולה מכולן הייתה נתונה לבמאי צביקה שטולפר ז"ל, איתו חלקה 50 שנות אהבה.

למי את הכי מתגעגעת?

"לאמא שלי, לאבא שלי, לסבתא, ולבעלי צביקה. אבא שלי נפטר צעיר וכמעט לא הספקתי להיות איתו, ויש לי הרבה שאלות לשאול אותו. לאמא אני מאוד מתגעגעת. אני חושבת שכל מה שטוב בי בא מהחינוך שלה. סבתא שלי חינכה אותי כשאמא שיחקה. את השיר הראשון למדתי ממנה. היא לימדה אותי איך סופרים תוך כדי שירה. גם אבי החורג (השחקן יצחק חוויס — י"ב) היה איש מקסים וליווה אותי הרבה שנים. אני מצטערת שההורים שלי לא ראו את ההתפתחות שלי כשחקנית. אמא עוד הייתה בחיים כשעליתי ארצה. היא עוד ידעה שהתקבלתי להבימה ושקיבלתי את פרס שחקנית השנה על 'בראשית', אבל יותר מזה היא לא זכתה. היא נפטרה מהר מאוד. צביקה בעלי חסר לי כמעט כל יום. כשהכרתי אותו הוא היה בחור יפה תואר, פייטן צעיר. הוא חסר לי כחבר, כיועץ, כמאהב, וכבנאדם ששמר עליי ועטף אותי באהבה גדולה, בתשומת לב, בהבנה ובהכלה".

"תרשי לנו לחבק אותך"

ילדים לא נולדו לקניג ולשטולפר. הקריירה והאהבה ביניהם היו מרכז חייהם, אמרה קניג לא פעם, וכשחשבו על זה כבר היה מאוחר. "יש לי המון שחקנים צעירים וחברים שדואגים לי. אתה יודע שניגשים אליי אנשים ברחוב ואומרים לי, 'תרשי לי לחבק אותך'".

בגיל 90 קניג לא לבד שנייה. מוקפת בחברים, בקולגות מהתיאטרון. וגם אם אין לה ילדים משלה תמיד יהיו סביבה שחקנים שצעירים ממנה בעשרות שנים, שמשתוקקים להיות קרובים אליה. "מהבחינה הזאת אני מודה לאלוהים. זכיתי. כשאני הולכת ברחוב, אנשים עוצרים אותי, אומרים לי, 'שתהיי בריאה, אני לא מפספסת אף הצגה שלך'. האהבה הזאת ממלאה אותי שמחה ורצון לחיות עוד תשעים שנה. היא נותנת לי את הכוח להמשיך. אהבת הקהל היא דבר ענק. כשאני עולה על הבמה ומרגישה שרוצים לראות אותי, אני מקבלת כוח. כשאני רואה קהל - אני כמעט עושה איתו אהבה. יענקל'ה אגמון אמר פעם שאנשים באים לקופה ואומרים, 'אני רוצה כרטיס להצגה של ליא קניג', ולא משנה באיזו הצגה מדובר. הם אפילו לא היו אומרים את שם ההצגה. הדור הצעיר פחות מכיר אותי אבל זה טבעו של עולם".

עם עודד תאומי ב"ביקור הגברת הזקנה"

יש אנשים שטוענים שבעידן הדיגיטלי, עם כל האייפונים והסמארטפונים, התיאטרון הוא אמנות מיושנת.

"תיאטרון יש ויהיה תמיד. שום עולם דיגיטלי ושום טכניקה לא יכולים להוות לו תחליף. לכוח שהשחקן מעביר לקהל ישר, ולא דרך המצלמה או הסלולרי, אין תחליף. אפילו בסרטי הפנטזיה היום, בסוף הם מדברים אחד עם השני. למה הם מדברים? אי אפשר לבטא את הנשמה של הבנאדם באמצעים דיגיטליים, אחרת זה יהפוך למפלצת".

אז מה הפתרון?

"חייבים להביא צעירים לתיאטרון. העובדה שהם לא באים היא באשמת ההורים. הייתי לפני שבועיים באוזבקיסטן, עם ההצגה של רועי הורוביץ. בהצגה בעברית, עם תרגום למעלה, ישבו אולי עשרים ילדים שבאו עם ההורים. אתה יודע למה אני אוהבת אופרה? כי לקחו אותי לראות אותה כשהייתי ילדה קטנה. זאת שגיאה פטאלית שלא מרגילים ילדים לראות תיאטרון. פעם הביאו ילדים לתיאטרון והיום כבר לא. זה רק עניין של חינוך.

"בכל מקום בעולם יש תיאטרון שמיועד רק לנוער. אני לפעמים מסתכלת ביוטיוב בתוכנית לילדים כישרוניים. אתה צריך לראות איך ברוסיה מביאים ילדה בת חמש, שמדברת בשפה נפלאה, והפספוסה הזאת קמה ומרביצה בלדה של חמש־שש דקות. כל הזמן שואלים אותי איך אני לומדת בעל פה? למדתי בעל פה כבר בגיל חמש. פה לא לומדים, אז למה שיהיה להם זיכרון אם הם יכולים לחפש הכל בגוגל. העולם הזה הולך ונהיה שטחי יותר".

איזה עוד תפקידים את חולמת לשחק?

"אין לי כאלה. אם יבוא תפקיד טוב ואני אוכל לעשות אותו — בשמחה. הגשמתי כבר הרבה חלומות. הגיל יכול להיות אכזרי. אורנה פורת רצתה לשחק את 'המלך ליר'. כשאני עליתי ארצה דיברו רק עליה, היא הייתה אז ה־שחקנית, והתיאטרון הקאמרי עשה שגיאה כשלא איפשר לה לשחק את התפקיד. כשהיא התחילה לעשות חזרות לתפקיד הזה סוף־סוף, היא כבר הייתה חולה. זה היה מאוחר".

מה לאחל לך?

"להמשיך לשחק בכמה שיותר תפקידים ולהיות בריאה". •

תפקיד חייה

ליא קניג בוחרת את הרגעים הגדולים בקריירה

מה התפקיד שהכי אהבת? "יש הרבה תפקידים כאלה. חמישים שנה הייתי עם גבר אחד, ולא בגדתי בו, ואני גם לא אוהבת לבגוד בתפקידים. את כולם אני אוהבת. ודאי שהיו תפקידים מאתגרים יותר, שהיוו מקפצה לקריירה שלי. כשהתחלתי את הקריירה בבוקרשט שיחקתי את אנה פרנק, תפקיד שזכה להערכה גדולה. שעליתי לארץ עשיתי את 'בראשית', אחד התפקידים הראשונים שלי בהבימה, תפקיד שאנשים אומרים לי שהם זוכרים עד היום. והיו כמובן גם 'אמא קוראז', 'ביקור הגברת הזקנה', 'מלאכת החיים', 'מירהל'ה אפרת' ורבים אחרים. אהבתי את כל הגברות האלה".

איזה תפקידים רצית ולא קיבלת? "בקריירה של כל שחקן יש תפקידים שהוא היה צריך לשחק והוא לא שיחק. התפקיד ב'אילוף הסוררת' הוא אחד הראשונים שעולים לי בראש. אבל אולי לא סתם לא קיבלתי אותם, כי יכול להיות שהייתי עושה את זה רע. לא כל מה שאני רוצה מתאים".

השחקן שהכי אהבת לשחק לצידו? "היו לי כמה פרטנרים שמאוד אהבתי: ניסים עזיקרי, נחום בוכמן ששיחקתי איתו הרבה, רפאל קלצ'קין שמאוד הערכתי, שרגא פרידמן שהיה פרטנר אדיר, יהודה אפרוני, שלוימל'ה בר־שביט. מהיותר צעירים אני מאוד אוהבת את תומר שרון ואלכס קרול. פרטנרים זה דבר חשוב, במיוחד כזה שיש לך הבנה איתו, או שבילית איתו תקופה ארוכה. לפעמים אתה מבלה איתם יותר זמן מאשר אתה מבלה בבית שלך".

השחקניות שהכי אהבת לשחק לצידן? "נורא הצטערתי שלא יצא לי לשחק עם אמא שלי. מהוותיקות אהבתי לשחק עם מרים זוהר וגילה אלמגור, שתיהן שחקניות מצוינות. אני מאוד אוהבת את דבורהל'ה קידר. שיחקתי איתה הרבה תפקידים בשנים האחרונות, והיה מקסים לשחק איתה. אני מאוד אוהבת את טטיאנה קנליס־אוליאר, ומהצעירות — את מאיה מעוז, אסנת פישמן ומיקי פלג. יש עכשיו מבחר ענק של שחקניות נפלאות".

הבמאים שהכי השפיעו עלייך? "היה תענוג לעבוד עם חנן שניר, איציק ויינגרטן, אילן רונן, עמית גזית המסכן שנפטר וחבל לי עליו, גדי רול שאיתו עשיתי את 'המלך ליר' ורועי הורוביץ. כל הצגה איתם הייתה חוויה בפני עצמה".

הפאשלה הכי גדולה על הבמה שזכורה לך? "כנראה לא תמיד הייתי טובה בכל התפקידים. הפסקתי הצגה רק פעם אחת בקריירה שלי, ב'המלך ליר', לפני כשנה, כשהרגשתי לא טוב. קיבלתי דפיקות לב חזקות עד שכמעט הרגשתי שאני נחנקת. גם היה לי מאוד חם והייתי כולי מים. כשבסוף ההפסקה התקרבתי לבמה, הרגשתי שהגוף לא מציית לי. באותו רגע המלבישה ואחד התאורנים העבירו אותי לחדר סמוך והשכיבו אותי על מיטה. גם אני נבהלתי ממה שקרה, לא רק הקהל. נפלתי כמובן לא פעם מאחורי הקלעים וגם שברתי רגליים, אבל בדרך כלל עברתי בסדר את הקריירה שלי. אני שונאת להחמיץ הצגות".