{ }
ראשון 08 בדצמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    |
    חדשות • 27.11.2019
    כך דוכאה המחאה
    רז צימט

    בתום פחות משבוע הצליחו שלטונות איראן לדכא את גל המחאה שפרץ בעקבות העלאת מחירי הדלק בשיעור חד. המשטר האיראני הפגין, כצפוי, את נכונותו ויכולתו להפעיל את אמצעי הדיכוי הרבים שברשותו גם במחיר דמים כבד (בין 150 ל־300 הרוגים) וחרף ביקורת ציבורית ומחיר כלכלי כבד הכרוכים בחסימת הגישה לרשת האינטרנט.

     

    לפי משרד הפנים האיראני, מספר המפגינים הכולל בגל המחאה הנוכחי נע בין 130 ל־200 אלף ביותר ממאה מוקדים באיראן. מספר זה גבוה יותר ביחס לגל המחאה הקודם של דצמבר 2017 – ינואר 2018, אך נמוך משמעותית ביחס למחאת 2009 ("המהפכה הירוקה"), שפרצה בעקבות הבחירות לנשיאות איראן והוציאה לרחובות מאות אלפי מפגינים, ועל אחת כמה וכמה ביחס למהפכה האיסלאמית ב־1979 שהקיפה מיליוני בני אדם.

     

    משמעות הדבר היא כי גם הפעם לא הצליחה תנועת המחאה לגייס מסה קריטית של מפגינים. אחת הסיבות לכך טמונה בגלישתה תוך זמן קצר לאלימות. חלק גדול מהציבור האיראני, ובכלל זה גם מתנגדי משטר, חושש מאוד מכאוס וממלחמת אחים, במיוחד על רקע ניסיונן של כמה ממדינות ערב בעשור האחרון. משעה שהמחאה לבשה אופי אלים, כגון הצתת בנקים וכספומטים והשחתת מוסדות ציבור, העדיפו אזרחים רבים לשמור מרחק מההפגנות. זאת ועוד, השימוש באלימות סיפק בידי המשטר לגיטימציה רבה יותר לדיכויה הברוטלי של המחאה.

     

    מנתוני משרד המודיעין האיראני, שנמסרו השבוע לידי ועדת החוץ והביטחון של הפרלמנט בטהרן, עולה כי רוב העצורים במהומות היו מובטלים, מועסקים בשכר נמוך או בעלי השכלה נמוכה. נתונים אלה מחזקים את ההערכה כי בדומה לגל המחאה הקודם השתייכו רוב המפגינים לשכבות החלשות ולא למעמד הביניים העירוני המשכיל, שהוביל את מחאת 2009. מעמד הביניים נחשב לסוכן השינוי המרכזי באיראן, אך מימוש הפוטנציאל הטמון בו לכדי שינוי פוליטי תלוי ביכולתו לחבור אל כוחות חברתיים נוספים, כגון מעמד הפועלים. הישארותו מחוץ למעגל המחאה לא איפשרה את גיבושה של קואליציה חברתית כלל־ארצית נרחבת, תנאי הכרחי לקידום שינויים פוליטיים באיראן.

     

    בדומה לגל המחאה הקודם, ביטאה גם מחאת הדלק את ההקצנה בציבור האיראני. כישלון המשטר לספק מענה למצוקות האזרחים והתחושה כי המחנות הפוליטיים המרכזיים – הימין השמרני והפרגמטי־רפורמיסטי – אינם מסוגלים לפתור את בעיות היסוד העצימו בשנים האחרונות את תחושת הייאוש ותרמו להקצנה הגוברת בקרב הציבור. סקרי דעת קהל, שהתפרסמו השנה באיראן, מעידים על עוצמת הייאוש בקרב האזרחים ועל ירידה חדה בשיעור שביעות הרצון של האזרחים מהמצב. הקריאות שנשמעו בהפגנות נגד המשטר בכללותו, ולא רק נגד הנשיא רוחאני וממשלתו, גילויי האהדה כלפי המשטר המלוכני שקדם למהפכה האיסלאמית והמתקפות האלימות נגד מבני ציבור, ואף מכללות דתיות, מספקים עדות ברורה לתסכול הנרחב. ניתן להעריך כי הייאוש יבוא לידי ביטוי גם בשיעורי הצבעה נמוכים בבחירות הפרלמנטריות הצפויות באיראן בפברואר 2020.

     

    בסיכומו של דבר, המצוקות הכלכליות והחברתיות ותהליכי ההקצנה והתסכול הגוברים בקרב הציבור האיראני עשויים להזין במוקדם או במאוחר מחאה עממית נוספת. עם זאת, הבשלתה לכדי שינוי פוליטי תלויה ביכולת להתגבר על חולשותיה של תנועת המחאה ולייצר בקיעים במנגנוני הדיכוי של המשטר.

     

    ד"ר רז צימט הוא מומחה לאיראן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי INSS

     


    פרסום ראשון: 27.11.19 , 23:35
    ידיעות אחרונות