רביעי 30 בספטמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: שאטרסטוק
    7 ימים • 28.11.2019
    אחי, אני בדובאי
    דובאי היא גן עדן עתידני מרהיב במדינה ערבית עם משטר מלוכני וחוקי ברזל. יש בה מגדלי ענק, קניונים מטורפים, אי מלאכותי וכסף גדול של נפט, אבל גם המון נשים בזנות ו־83 אחוז של עובדים זרים. לפני שלושה שבועות נחשף ב'ידיעות אחרונות' כי העיר הנוצצת של איחוד האמירויות תפתח את שעריה לישראלים בקיץ הקרוב. שליחנו יניב חלילי נחת שם ומצא מדריך טיולים מכרמיאל שכבר התמקם, פלסטיני מטולכרם שחי יותר מדי טוב, ספרים על נתניהו ומסיבת גייז תוססת שמותר לעשות בה הכל - חוץ מלגעת
    יניב חלילי, דובאי

    כשמטוס חברת התעופה 'אמירייטס' חולף בדרך מלונדון לדובאי, על מפת הטיסה מופיעות שתי נקודות באזור שבו שוכנת מדינת ישראל: בית־לחם ועזה. מה איתנו? בינתיים לא קיימים רשמית, מהמורה בין יהודה ושומרון לים, שבאמירויות ביקשו לדלג עליה. בשדה התעופה של דובאי קיבלתי החלטה עקרונית: אני לא מסתיר את מוצאי הישראלי, ואם יש לי הזדמנות, אני מדבר פה בעברית. בכל זאת, באנו לבדוק איך תושבי דובאי יקבלו את הישראלים, לא את הבריטים. הפקיד האמירתי מטביע חותמת בדרכון - והופה, אני בצד הנכון של ביקורת הדרכונים. לא נראה לי שאכפת לו מאיפה באתי. יש דרכון זר? יש כסף? ברוך הבא. לפחות בינתיים, נכנסתי עם דרכון בריטי. אבל עוד מעט כל ישראלי יוכל לקפוץ לסיבוב בלונה פארק העתידני והמטורף שקוראים לו דובאי.

     

    התוכנית נחשפה לפני שלושה שבועות ב’ידיעות אחרונות’: מדינת איחוד האמירויות תפתח את שעריה לבעלי דרכון ישראלי. האקט ההיסטורי צפוי להתרחש בקיץ, לקראת תערוכת החדשנות "אקספו" העולמית, שתיפתח בעיר דובאי באוקטובר ותימתח על פני שישה חודשים.

     

    צילום: יניב חלילי, עריכה: משה טננבאום

    צילום: יניב חלילי, עריכה: משה טננבאום

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    יצאנו לטייל בדובאי

     

    בתום תקופת ״הפיילוט״, שתי המדינות עשויות להכריז על פתיחה הדדית של השערים ואיחוד האמירויות תהפוך למדינה הערבית הראשונה במפרץ הפרסי, שמתירה לנושאי דרכון ישראלי להיכנס בין שעריה. יש ישראלים שלא מחכים ובשנים האחרונות כבר מנצלים את יתרונות הדרכון הזר כדי לבלות בעיר, שנחשבת לפלא עולמי ולבירה תיירותית מובילה. אבל עם ההכרזה הרשמית נראה שזה עניין של זמן עד שהישראלים יתקעו יתד בדובאי ויהפכו אותה ליעד תיירותי מבוקש.

     

    פתיחתם של שערי האמירויות לישראלים היא החוליה הבאה בקשר חם והדוק בין שתי המדינות. גורם אמריקאי המקורב למשפחות המלוכה של מדינות המפרץ טוען כי האמירויות היא רק הסנונית הראשונה וכי השנה צפויות גם בחריין ועומאן להודיע על פתיחת שעריהן לישראלים. קטאר כבר התחייבה לאפשר כניסת ישראלים למונדיאל 2022, וערב־הסעודית, שישראלים מספקים גם לה טכנולוגיה, עשויה ללכת בעקבותיהן. הצעדים הללו נעשים ב״זמן מפרץ״, כלומר באופן מדוד, הדרגתי ועדין. ״צריך להבין שהתנקשות נוספת סטייל מבחוח או מלחמה בעזה יכולים לחסל את כל העסק״, אומר הגורם האמריקאי. 

     

    צעדי הנורמליזציה עם ישראל נעשים על דעתם של שליטי המפרץ ומלווים בהכנה איטית של האזרחים. סיקור הקונפליקט הישראלי־פלסטיני בכלי התקשורת התמתן. בעבר כונתה ישראל בדיווחים כ״כוחות הכובשים״, אבל כינוי הגנאי הוחלף ב”ישראל”. קורבנות פלסטינים כבר לא מכונים ״קדושים״. השלטונות באמירויות אפילו ביצעו צעדים למיגור האנטישמיות ושנאת ישראל, שפרחו בה בחסות מורים ומטיפים קיצוניים. השנה הוכרזה במדינה ״שנת הסובלנות״ ועימה הכרה רשמית בקהילה היהודית והכרזה על בניית בית כנסת חדש. לשנה הבאה באבו־דאבי. 

     

     

    × × ×

     

    דובאי היא לאס־וגאס על ספידים. יש בה הכל - ובאופן מוגזם. מסעדות מפוארות, קניוני ענק, מרינה מהפנטת עם הטיילת היפה בעולם. הרחובות מצוחצחים ורק מדרכות באזור בתי המלון המערביים מוכתמות בכרטיסי ביקור של נשים בזנות, משרבבות לשון וחושפות את הצד האפל של השילוב בין כסף ותעשיית המין. נחל מלאכותי חוצה את דובאי ומעניק לה ארומה אירופית. בטבורה של העיר ניצבת הזקפה הלאומית, בורג׳ חליפא, המגדל הגבוה ביותר בעולם (828 מטרים), שהטיפוס לפסגתו כרוך בשימוש במעלית המהירה בעולם - 125 קומות בדקה, ועוד כמה שניות של בליעת רוק כדי לאזן את הלחץ באוזניים. ב־2020 ייחנך בעיר ״הטאוור״, שיתנשא לגובה של 1,007 מטרים, ובכך דובאי תשבור את השיא של עצמה.

     

    כדי להגיע למקומות הנכונים בארבעת הימים שלי פה החלטתי שאני צריך מדריך, ומצאתי אחד מקומי מאוד: אלכס סופינסקי מכרמיאל, ישראלי בן 34. לפני כמה חודשים הוא הגיע לכאן לתערוכת תיירות, שמע שהשלטונות שוקלים להתיר כניסת ישראלים למדינה, והחליט להכין את השטח. השלטונות מתירים בקלות יחסית פתיחת חברות בינלאומיות, בתנאי אחד, שמיטיב עם המקומיים: 51 אחוזים מחברה מקומית צריכים להיות, לפחות על הנייר, בשליטה של אמירתי-מקומי.

     

    חברות רבות מתמחות בשידוך של יזמים זרים לתושבים מקומיים, שתמורת תשלום מצמידים את שמם לחברה ובכך פותחים לזרים את השער לדובאי. סופינסקי מצא שותף מקומי - אמירתי חסר רקע בתיירות, שהפך לבעל השליטה בחברה החדשה שלו - 'דקאטור'. השותף עוד לא יודע על מוצאו הישראלי. ״בקרוב אספר לו. אני מניח שלא תהיה לו בעיה״.

     

    סופינסקי מוביל אותי לחנות של ריזא, סוחר איראני בסמטאות של שוק התבלינים. ״הוא יעשה לך את המחיר הכי טוב״. ריזא מציג את הסחורה - עשרות בקבוקי תבלינים, תמרוקים איראניים, פירות יבשים, הכל כמו מקטלוג של שוק ערבי לתיירים. "יש גם ויאגרה", הוא צוחק. 

     

    ברוב המקומות שבהם ביקרנו, אף אחד לא זיהה את העברית. כשכבר נשאלנו על מוצאנו - וסיפרנו את האמת - הגיבו המקומיים בתמיהה מהולה בהתפעלות. ״אני מסיע כאן ישראלים רבים, אבל הם תמיד טוענים שהם ממדינות אחרות ומקפידים להתלחשש ביניהם בעברית, שלא אשמע״, סיפר מוסטפה, נהג מונית פקיסטני שמתגורר בדובאי שמונה שנים. את העברית הוא מזהה מהתנ״ך: ״אני ממוצא פשטוני, צאצאים של שבטי ישראל האבודים״. בשוק בעיר העתיקה של דובאי נתקלנו במוחמד, שזיהה את העברית שלנו. איך? ״אני פלסטיני, מטולכרם״. הוא מתגורר פה שבע שנים, ״כי בטולכרם קשה להתפרנס, עם כל הבלגן. החיים בדובאי פקחו לי את העיניים. עד אז הייתי מוקף בפלסטינים. פה יש לי חברים מכל העולם, גם יהודים. איך החיים פה? טובים. יותר מדי טובים״.

     

    ישראלים ירגישו בטוחים בדובאי. לא בדיוק כמו בבית, יותר כמו אצל שכנים עשירים עם חברת אבטחה ברמה גבוהה. רמת הפשיעה כאן נמוכה מאוד, לא רק בגלל העונשים הקשים, אלא גם כי אין צורך לגנוב במדינה שבה רוב האוכלוסייה מבוססת כלכלית. ראיתי יותר מדוכן אחד בקניון, שבעליו השאירו אותו, על סחורתו, פתוח, למשך הלילה. אף אחד לא חשב להושיט יד או לפלח משהו. אפשר היה להניח שמדובר באוטופיה מוסרית, אבל אז נזכרים בעונשים הקשים שמוטלים על פורעי חוק פה, עניין שהזעיק לא אחת ועדות זכויות אדם בינלאומיות.

     

    בכלל, הכסף האדיר שזורם בעורקי העיר ומעניק לה את המראה העתידני המרהיב ואת המיתוג כעיר הערבית המודרנית בעולם, מסתיר לא מעט שקר וצביעות. אפשר לראות כאן לא מעט נשים הולכות מכוסות מכף רגל ועד ראש ברעלות וחיג’אב, רק עיניהן חשופות לסביבה.

     

    גורמים בקהילה היהודית של דובאי כבר נערכים עם מיזמים שונים שיספקו שירות לתיירים הישראלים. בקהילה - המונה כ־150 בני אדם ומתנהלת בווילה סודית באחת משכונות המגורים בעיר, בידיעת השלטונות ובברכתם - החלו לחפש אדם בשכר מלא, שיספק מענה לישראלים ויטפל בבעיות שעשויות להיווצר בשעת ביקורם. כך, למשל, לא ברור מה יעשה תייר ישראלי שיאבד את דרכונו בדובאי, בהיעדר נציגות ישראלית רשמית במדינה. נכון לעכשיו, ישראל נמצאת באמירויות מתחת לרדאר, באמצעות נציגות זעירה באבו־דאבי הבירה, שמסונפת לסוכנות האו״ם ליזמות. הנציגות לכאורה לא עוסקת בפעילות דיפלומטית, אם כי על פי מקורות יודעי דבר, ישראל מסייעת רבות לאמירויות בתחומי סייבר, טכנולוגיה וכמובן - במאבק נגד השכנה המאיימת בצד השני של המפרץ, איראן. גורם המעורה בפרטים יודע לספר כי, "ישראל התקינה מערכות טכנולוגיות על אדמת האמירויות, כולל בנקודות הגבול של המדינה עם מדינות אחרות". חברות טכנולוגיה ישראליות משגרות את עובדיהן למדינה, לעיתים תחת סיפור כיסוי.

     

     

    × × ×

     

    דובאי היא הבת הסוררת של האיחוד, הכולל סך הכל שבע אמירויות. אבו־דאבי היא מרכז העצבים של השלטון הסמכותני. עשרה מיליון אנשים מתגוררים באיחוד - אבל רק 17 אחוז מתוכם הם מקומיים. השאר - עובדים זרים שהגיעו למדינה בניסיון לברוא לעצמם חיים טובים יותר. בדרך כלל הם מצליחים. אבל יש גם צד אחר - ארגוני זכויות אדם בינלאומיים מדווחים על נשים רבות שמגיעות לכאן כדי לעבוד כעובדות משק בית, אבל מוצאות את עצמן בתנאי עבדות, דרכוניהם נלקחים מהן, וחלקן עוברות התעללויות פיזיות ומיניות.

     

    באבו־דאבי שוכנים מרבצים עצומים של נפט, ובמים הטריטוריאליים של האמירויות במפרץ הפרסי שולים את הפנינים הנחשבות ליפות והיקרות בעולם. אוצרות טבע דומים נמצאים גם אצל השכנות, אבל באיחוד האמירויות לא הסתפקו בהם. באמצע שנות ה־90 יצא לדרך אחד הפרויקטים השאפתניים והמרשימים ביותר בעולם - מיצובה של דובאי כבירה של תיירות יוקרה וכזירת עסקים עולמית. מיליארדי דולרים הושקעו בפיתוח מואץ של העיר, בבניית מגדלי יוקרה, בהקמת אתרי תיירות רבים יש מאין. כך, עלו על הקרקע וזקפו את קומתם בתי מלון איקוניים כמו ה'אטלנטיס' ו'בורג' אל־ערב', מגדל 'בורג' חליפא', פארקי השעשועים IGM ו'לגולנד', קניוני הענק 'דובאי מול' ו'מול אוף דה אמירייתס' והאי המלאכותי המרהיב 'פאלם ג'ומיירה'. דובאי לא המציאה שום דבר - היא שיכללה את הכל לדרגת אמנות פוטוגנית ונוטפת עושר. 

     

    השלטון הסמכותני במדינה כולל פיקוח חברתי וציות מוחלט של האוכלוסייה המקומית. על אף תדמיתה הנאורה, איחוד האמירויות היא מדינה שבה הבעת דעה חופשית או ביקורת על השלטון מסתיימת במעצר. השליטים מפקחים על הנעשה גם מבעד לשלטי הענק הניצבים בכבישים המהירים ומהם ניבטים דיוקנם. המשטר בולע בהכנעה מתירנות מערבית מדודה, כל עוד היא נעשית בחדרי חדרים. רוצים לחיות כאן? רק לפי הכללים.

     

    אלכוהול מוגש בכל מקום ובשר חזיר נמכר בסופרמרקטים מערביים, אבל בחדר נפרד - ורק לאזרחים הלא־מוסלמיים. במטרו של העיר מוקצים קרונות לנשים ולילדים, הקרונות האחרים מעורבים.

     

    קוד הלבוש המחמיר אינו חובה כאן, בתנאי שלא מגזימים. בכניסה לקניונים מתנוססים שלטים עם ״המלצות לבוש קונסרבטיבי״ לנשים. אבל מדובר בהמלצה בלבד. סמוך לשדרת האופנה של ’מול אוף דה אמירייתס’ נטוע שלט פרסומת דיגיטלי מתחלף: פרסומת ובה שתי נשים עטויות חיג׳אב מתחלף בפרסומת של רוברטו קוואלי, עם דוגמנית שחורה גלוחת ראש. בחנות נייקי המקומית מוכרים חזיות ספורט לצד רעלות שחורות וסופגות זיעה.

     

    חופשה בעיר היא אוסף של רגעים אינסטגרמיים. 17 מיליון תיירים מגיעים לאמירויות מדי שנה - כמעט כפול ממספר תושבי המדינה. בני המזל מביניהם מתאכסנים בבתי מלון כמו ה'אטלנטיס בפאלם', שהלובי שלו נראה כמו כניסה לארמון, עם רצפת שיש איטלקי, נברשות מסמאות עיניים ועבודות אמנות יקרות. המלון מאכלס את מסעדת 'אושיאנו', המחופה באקווריום שורץ כרישים, שמספקים השראה למנות מאכלי הים המוגשים בה. שני לאטלנטיס הוא מלון 'בורג' אל־ערב ג׳ומיירה', אחד המבנים האיקוניים ביותר של דובאי, שנבנה על אי פרטי מלאכותי, מרחק 300 מטרים מהחוף.

     

    מחיר השהייה שווה לכל כיס של שייח’ ערבי: 6,000 שקל ללילה בחדר הפשוט ביותר, 50 אלף שקל לסוויטה המלכותית, הכוללת באטלר אישי, שתי אמבטיות ג'קוזי, שלושה חדרי הסבה וקולנוע פרטי, למרות שהחיים בחוץ הם סרט טוב יותר. לא חייבים לשהות במלון כדי ליהנות מיופיו - אפשר גם לשתות דרינק ב־skyview, הבאר המפורסם של המלון. 300 שקל והזמנה מראש יספקו לכם שעת תצפית על השמש השוקעת במימי המפרץ הפרסי.

     

    האמירויות היא סוג של ניסוי כלכלי: תושבי המדינה לא משלמים מס הכנסה, בכלל. הדירות - זולות: 800 אלף שקל לדירת שלושה חדרים בשכונה המערבית 'בארשה הייטס' - זול יותר מדירה בבאר־שבע. שירותי הבריאות עולים לא מעט, אבל רוב העובדים מבוטחים על ידי מקומות העבודה. מערכת החינוך יקרה, אם כי לא לאמירתי: 50 אלף שקל לשנה יקנו מקום לילד בבית הספר היסודי שמפעילה קיימברידג׳ או באחד מבתי הספר הזרים הפורחים בעיר.

     

    מדד האושר, לפחות של המקומיים, גבוה מאוד. ״אנשים נוטים לחשוב שהשלטון פה הוא דיקטטורה אבל זה לא נכון - האמירתים אוהבים את השליטים שלהם מאוד״, אומר איב פרידמן, ישראלי בעל אזרחות בלגית, שמתגורר בדובאי כבר 17 שנה. ״בני זוג אמירתים שנישאים מקבלים מענק נישואים, הכולל חלקת אדמה ועזרה בבניית בית. סטודנטים מקבלים מלגות מלאות ללימודים באוניברסיטאות הטובות בעולם. לכן אין באמירויות נציגות של דאעש - האמירתים אוהבים את המנהיגים שלהם ומצייתים להם ביראת כבוד ולא מתוך פחד״. 

     

    בקרוב תשיק העיר מוניות מעופפות נטולות נהג, שמתיימרות לבצע, בשנת 2030, חמישית מכלל הנסיעות בעיר. בשנת 2021 תנחת על מאדים הגשושית הראשונה של האמירויות, שתבצע מחקר על התיישבות עתידית בה. אבל השאפתנות של השליטים ושל התושבים אינה יודעת שובע. ״אולי לכן מכנים את האמירתים, 'היהודים של ארצות המפרץ'" אומר עימאד, מיליונר מקומי ואוהד יהודים. 

     

    דובאי היא עיר מעמדית. האמירתים, אדוני המקום, שולטים בעיר ביד רמה ומפקחים מקרוב על ברזי הכסף השוצפים שלה. האזרחים הזרים נחלקים לשלושה מעמדות: אזרחי מדינות מערביות, שמוציאים לפועל את החזון השאפתני של אדוני הארץ ומרוויחים סכומי כסף גבוהים; נותני שירותים מיומנים ממזרח אסיה; ועובדי השיפוצים, לרוב הודים, שמשתכרים 800 דירהם בחודש ומתגוררים בתנאי עליבות - ועדיין מרוצים מאוד מחייהם פה. ״האמירתים מתייחסים אלינו יפה יותר מאשר בקטאר או בכוויית, אבל הם עצלנים״, אומר נהג המונית מוסטפה.

     

    × × ×

     

     

    אזרחי מדינות המפרץ האחרות רואים בדובאי מפלט מערכי מוסר צנועים וצבועים. בכל יום חמישי נוחתים פה מטוסים עמוסים תיירים מערב־הסעודית, קטאר ובחריין. אחת הסיבות: דובאי המתקדמת היא אחד המרכזים הגדולים של נשים בזנות במזרח התיכון. רובן מגיעות ממדינות אסיאתיות ומברית־המועצות לשעבר, הן פוגשות גברים במלונות וברים, הכסף מחליף ידיים בחדרי חדרים, והשלטון מעלים עין.

     

    גילויי חיבה פיזיים אסורים בפומבי בדובאי, אך כמו בכל מקום עם איסורים, גם בדובאי זורמים זרמים תת־קרקעיים - ואלה פורצים החוצה בשעות הלילה. קולות המואזין מתחלפים בקולה של ריהאנה הבוקע ממערכת הסאונד של הרוף טופ בר 'תמאניה', שנמצא, ובכן, בקומה השמינית של מלון 'רדיסון בלו'. תחת תפאורה מעט ארכאית של קישוטי אוריגמי מתרחשת המסיבה הכי חמה ומחתרתית בעיר, שקהל היעד שלה הוא גייז. גופות מנופחות נחשפות מבעד לכפתורי החולצות הפתוחות. אסור להוריד חולצה, אסור להתגפף או להתנשק, ופיק־אפ בשירותים הוא בבחינת שמועה רחוקה.

     

    שומר הביטחון של המקום עומד על הבמה ליד הדי־ג׳יי, ומפקח מלמעלה שכולם שומרים מרחק נגיעה. מדי פעם הוא מבחין בשני גברים הלומי אלכוהול שולחים ידיים מהוססות. הוא מכוון אליהם סמן לייזר ומסמן להם לחדול. אף אחד לא מתעסק איתו. האלכוהול זורם מהבאר בכמויות, אבל אין סמים. באמירויות גם צריכת קנאביס עשויה לשגר אדם לכלא או אל מחוץ למדינה, שלא לדבר על סמי מסיבות. ״יש כאן סצנה של סמים, אבל היא קטנה ומאוד דיסקרטית״, מספר אוסטרלי שמתגורר בדובאי. ״היא מתרחשת בפנטהאוזים של אנשים עשירים, בטופ של הטופ ובמסיבות מאוד מצומצמות. מי שנתפס - יכול להפסיד הרבה״. כמה הרבה? אחזקה של סמים, כולל קנאביס, יכולה להוביל לעונש של ארבע שנות מאסר. ואחזקה פה פירושה כמות של 0.05 גרם, כלומר גם אם תייר נכנס למדינה ובתיקו נמצאו שאריות קטנטנות של קנאביס, הוא עשוי להיעצר ולהישפט.

     

    אפליקציות של פיק־אפים, כמו גריינדר, חסומות באמירויות. גם ניסיון לגלוש באתרי פורנו יניב הודעה לקונית: ״אין אפשרות להציג את הדף״. את האיסור עוקפים באמצעות טינדר, בעלת האופי הלכאורה תמים, אליה מתנקזת כל הזימה. צ׳יטוט מהיר חושף בחורים ובחורות בזנות, שמחפשים ״גבר נדיב״. רבים מהם לא חוששים להסתתר מאחורי מקלדת. ב'תמאניה' פגשתי שתי נשים בזנות, טרנסקסואליות מטורקיה ומרוסיה, שבאות לעבוד כאן בסופי השבוע. ״נערת ליווי היא המקצוע המבוקש ביותר בדובאי״, צוחקת אחת מהן.

     

    ״כולם פה שוכרים נערות ליווי: התיירים הסעודים, העובדים ההודים, גם גברים נשואים מקומיים, שחושבים שאם הם שוכבים עם אישה שיש לה איבר מין גברי, אז הם לא הומואים״. זמן קצר לאחר מכן אחת מהן תדבר עם גבר ערבי, שישלח את ידיו אל מבושיה, בחסות הצפיפות, עד שעין הלייזר של איש הביטחון תסמן לו להפסיק. אחד הבליינים, ״תקרא לי שריף״, הגיע לפה מבחריין, ״כדי להתפרק. ואינתא, מאיפה?״ אני מספר לו שאני ישראלי והוא, בתגובה, עושה בידיו תנועות של תרנגול וקורא, "איים נוט יור טוי".

     

    אחת לחודש־חודשיים הוא מגיע לבלות במסיבות גייז בדובאי ולהכיר בחורים. ״בבחריין אין מקום ליברלי כמו הבר הזה״, הוא אומר. הכל יחסי. ארכיטקט מסרביה, שמתגורר בדובאי שלוש שנים, מספק פרספקטיבה לכל העסק: ״פה יותר קל להיות גיי מאשר בסרביה. שם רודפים גייז, פה יניחו לך לנפשך, כל עוד לא תחצין את הנטיות שלך בפומבי. אף אחד לא מתהלך עם דגל גאווה ברחוב, אבל במקום העבודה שלי כולם יודעים שאני גיי - ולאף אחד אין בעיה עם זה. יש לי חברים, בני זוג, שחיים פה ללא בעיות. הם לא אוחזים ידיים ברחוב. אבל גם לסטרייטים אסור להביע רגשות בפומבי״. 

     

    ״כן, זה מעצבן, אבל אלה החיים כאן״, יאמר לי בחוץ בחור רוסי שמתגורר בדובאי שנתיים. ״מי שמגיע לדובאי, צריך להביא בחשבון את אורח החיים המקומי ולכבד אותו. העיר מעניקה לך אפשרויות כלכליות טובות ואורח חיים נוח - וזה המחיר שצריך לשלם״. 

     

    ורוניקה, מאמנת כושר שעובדת בעיר, דווקא מברכת על הסגפנות של השלטונות. ״תמיד מגיעים לכאן בחורים אמירתים, שכל מטרתם היא סקס. הם לא רוצים לצאת עם בחורה זרה לדייט, כי ברור שהמשפחה שלהם לא תראה זאת בעין יפה. אז הם באים לחפש זיון. הם נעמדים מולך ומפשיטים אותך במבטיהם. מזל שהם שומרים מרחק נגיעה״. 

     

    הנגאובר הוא בזבוז של זמן פה. דובאי מציעה פעילויות לגילי שמונה עד 80, עם מניפה רחבה של מדרגות תקציב. כאמור, הטיפוס ל'בורג' חליפא' הוא בבחינת חובה, כמו גם מופע המים המרהיב שמתקיים למרגלות ה'בורג' מדי ערב'. קניון 'דובאי מול' הצמוד הוא קומפלקס בילויים אדיר, שכולל את האקווריום, מתחם החלקה על הקרח ומעדניות שמתחרות בקלות באחיותיהן הפריזאיות. מסעדות משובחות יש בשפע: נסו את 'פארס' האיראנית או את 'וולנאט גרוב', שמציעה ארוחות בוקר מצוינות עם נוף ל'בורג׳'. על הסקאלה היקרה יותר נמצאות 'נובו', 'ברד סטריט קיטצ'ן' של גורדון רמזי ו'סאפרון', שמציעה בראנץ׳ עם אלכוהול ללא הגבלה ב־500 שקל לראש.

     

    שדרת האופנה של דובאי מול מאכלסת את כל המותגים הגדולים - לואי ויטון, גוצ׳י ובלנסיאגה - וגם בוטיקים שמוכרים גלימות שחורות מסורתיות לנשים, עשויות בדים יקרים ומעוטרים ברקמת זהב.

     

    בחנות הספרים הגדולה קינוקוניה אפשר למצוא אגף שלם של ספרים ישראליים מתורגמים, שבהם ביוגרפיות שנכתבו על נתניהו, המצטופפים תחת הקטגוריה 'פלסטין'. על מדף אחר נמצא ספר תקדימי, שיצא לאור באמירויות לפני שלושה שבועות: אל עאקד - 'החכם', התרגום הערבי הראשון של 'קיצור תולדות האנושות' מאת יובל נח הררי. המוכר בחנות מכיר היטב את הספר ואת הסופר - הררי הגיע לאמירויות לפני כמה שבועות ביחד עם בעלו, איציק, להשקת הספר.

     

    אם רוצים להסתכל על כל זה מזווית אחרת - אפשר לטוס פה בהליקופטר. 12 דקות של ריחוף בשמי העיר, שטסות במהירות. גולת הכותרת: תצפית על ה'פאלם ג'ומיירה', אי התמר. הטיסה גם מאפשרת להבין את סיפורה של דובאי: בצד אחד מדבריות צחיחות קדמוניות ונטושות – שטחים גדולים ששימשו עד לפני כמה עשרות שנים לנדודיהם של שבטים מקומיים. בצד שני מגדלי הזכוכית הבוהקים, הקִדמה והחנופה המערבית שהידפקו על דלתות העיר. בדרום דובאי רואים גם את ‘מדיה סיטי’ שבה נמצאות חברות הטכנולוגיה הגדולות בעולם, מאינטל ועד מייקרוסופט. 

     

    חבילה בדובאי, שתכלול טיסות לואו־קוסט דרך טורקיה, לינה של חמישה לילות במלון ארבעה כוכבים וחמש אטרקציות - תעלה 1,775 דולר ומעלה. בקצה השני של הסקאלה סופינסקי מציע לי חופשה שמציתה את הדמיון, בהשראת העיר: טיסה במחלקת עסקים, שבעה לילות במלון יוקרה, נהג צמוד, שיט ביאכטה, טיסה במסוק בשמי העיר. אירוח השמור לשייח’ מקומי, שמתומחר בהתאם: 12 אלף דולר - וגם אתם יכולים לגעת בקצה של 'בורג' חליפא'. 

     

    את הביקור אנחנו מסיימים בטיול ג׳יפים חדישים במדבריות שנמצאים שעה נסיעה מדובאי, בואכה הגבול עם עומאן. לפני שנכנסים לדיונות, הנהג מוריד אוויר בגלגלים ומניח דיסק של שירים ערביים במערכת. הוא מתחיל לשעוט על הדיונות במהירות שיא, תוך ביצוע סיבובים חדים ואקסטרימיים. זה הזמן להתפלל לאללה, שלא נגמור על הדיונה, כי בכל זאת, עדיין אין שירות הטסת גופה לישראל. אנחנו מגיעים לקומפלקס מסורתי גדול, שבו מוגשת ארוחת ערב ערבית עשירה, עם הופעות של רקדנית בטן ולהטוטן אש. ״ישראלים יעופו על החוויה המדברית הזו״, אני אומר לג׳אפר, סיטונאי תיירות שאחראי על שיווק טיולי הג׳יפים. אני שואל אותו אם הוא לא חושב שלישראלים עשויה להיות בעיה באמירויות. ״ישראלים צריכים לדעת דבר אחד על דובאי״, הוא מסביר. ״שלא יבואו לכאן בקיץ. חם פה גיהינום״. ×

     

    yanivhalily@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 28.11.19 , 14:30