לא הלכתי להפגנה ביום שלישי, למרות שאני מזדהה עם חלק מהמסרים שהושמעו שם. כן, יש צורך בבדיקה עמוקה של גורמי אכיפת החוק. כן, הייתה הטיה בחקירות. כן, היו מוטיבציות מרגיזות. כן, "הפרקליטות חולה", כפי שאמרה השופטת בדימוס הילה גרסטל. אבל לא הייתי שם, משום שצדק בצדק תרדוף. נתניהו לא יכול להיות נושא הדגל של התיקון. שום פגם בחקירות שלו, או אפילו במוטיבציות להדיח אותו, לא מעניק הכשר להתנהלות שלו. מי שמקבל מתנות בשווי של מאות אלפי שקלים מאוליגרכים - הוא מושחת בלי שום קשר לשאלה אם זה פלילי.
הביקורת על מנגנוני אכיפת החוק ומערכת המשפט נשמעת כבר עשרות שנים. נתניהו תמיד עמד מנגד. זה לא שהוא חשב שביקורת מלומדת שהשמיעו פרופסורים מהשורה הראשונה, כמו רות גביזון ודניאל פרידמן - היא ביקורת מוטעית. אבל האינטרס האישי גרם לו לעמוד בצד. כבר עשר שנים שנתניהו הוא ראש הממשלה. היו לו אלף ואחת הזדמנויות להוביל תיקון, וצריך תיקון. הוא תמיד התנער. אז להפגין למענו? בגלל שפתאום זה מתאים לו? תיקון צריכים להוביל אנשים נקיי כפיים. אנשים שרוצים להציל את שלטון החוק ולא פוליטיקאים שנתפסו בקלקלתם.
אז מדוע אנשים רציניים בכל זאת יצאו להפגין? משום שמדובר, צריך להודות, במשהו עמוק יותר. ברקע רוחשת גם גזענות. זו לא גזענות של מוצא. זו גזענות תרבותית ופוליטית. עיתונאית "הארץ" נרי ליבנה כתבה בפוסט: "אני משערת של־95 אחוזים ממשתפי ההפגנה המאורגנת על ידי הנאשם נתניהו, זה יהיה היום ביקור ראשון במוזיאון תל־אביב" (הטעות במקור). הכותבת, והיא רק משל, זכתה למאות קריאות עידוד. הרי הם נפלאים וליברלים והומנים ונאורים. בעיני עצמם. ובעצם גזענים קטנים. אפשר להניח שנתניהו שלח פרחים לליבנה. שרק תמשיך. זה בדיוק מה שהוא צריך. מהדורה מעודכנת של "הצ'חצ'חים" של דודו טופז. מה יש לומר? אני מרגיש הרבה יותר קרוב לד"ר לימור סמימיאן־דרש ולד"ר גדי טאוב, שהיו בהפגנה, למרות שיש לי איתם מחלוקת כואבת, מאוד כואבת, על נתניהו.
קץ התמימות
אפשר לכתוב ספר ועוד ספר עם טענות מצוינות נגד האוליגרכיה המשפטית והשיפוטית. בעצם, הספרים הללו כבר נכתבו. יש בהם סקירה עניינית של הרבה מאוד פרשות. פרופ' דניאל פרידמן כתב אותם. לאחרונה הם יצאו במשולב, בספר "קץ התמימות" (זהירות: 944 עמודים, אבל בכתיבה זורמת וסוחפת). אין שם שמץ של התלהמות, ולא טינה ולא חשבון אישי. יש שם דין וחשבון קשה וכואב של אחד מחשובי המשפטנים בישראל. המבוקרים לא רצו לשמוע. תמיד הם התייחסו אל עצמם כאל מורמים מעם. הנפוטיזם השתולל שם, והבנים של כל שופט בכיר או פרקליטה בכירה עשו התמחות אצל שופט עמית או פרקליטה בכירה אחרת. אלה היו טובות הנאה. שמור לי ואשמור לך. הם הטיפו מוסר לכל העולם ואשתו, אבל לעצמם הרשו הכל בכל. הם החזיקו תיקים פתוחים. הם ניהלו חקירות סרק. הם חיסלו יריבים. כך שמותר להזדהות עם הזעקה של המפגינים. אבל כאשר נתניהו הוא הגיבור שלהם - נפשו של אדם שפוי לא תהיה עימהם. משום שנתניהו הוא לא קורבן של המערכת. הוא קורבן של תאוות הממון שלו ושל ההתנהלות המושחתת של עצמו. הוא לא הסמל של הימין. הוא הכתם של הימין. והעובדה שהיו לו שנים מצוינות והישגים אדירים - לא יכולה למחוק את העובדה שמשהו רע קרה לו בשנים האחרונות. זו לא רק הנהנתנות. נהנתנות היא לא פשע. הוא יכול להיות מנהיג מצוין עם סיגר משובח ואולטרה־יקר. שייהנה. הבעיה היא שבשלב מסוים גבה ליבו. לא עוד טובת המדינה. רק טובתו שלו. קרוב למיליארד שקל עבור מטוס פרטי? קטן עליו. מכירת המדינה לחרדים ולחסידי סיפוח? הוא יודע שזה רע למדינה. אבל הוא במקום אחר. הוא לעצמו. ואת האלפים הוא שולח להפגנה כדי לטפח את אגדת הקורבן.
שנים אני כותב ביקורת על מערכת המשפט. אני משתדל שהיא תהיה עניינית ומנומקת. כל מה שדרשו המפגינים ביום שלישי, דרשתי, גם אם לא באותו נוסח, באינספור מאמרים. אז איך זה שעכשיו אני מתנער? אז זהו, אני לא מתנער. אבל ממתי מתקנים עוול בעוול? ועל משקל שיר ידוע של המשוררת רחל, אוסיף ואומר: אם בשורת השינוי מגיעה מפיו של חוטא - "לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה".
בחירות #4
עד גבול מסוים, החקירות לא הפריעו לו. להפך. הליכוד אפילו התחזק. התחושה שמדובר ברדיפה העניקה לנתניהו רוח גבית. אבל זה הסתיים. יש עשרות אלפי מצביעי ימין שהבינו שראש הממשלה הופך את המדינה לבת ערובה. לפתע פתאום הוא החל לדאוג למשה פייגלין ולאיתמר בן גביר. מי הבא בתור? אולי בנצי גופשטיין? לא קיבלנו ממשלה שמייצגת את העם. קיבלנו ממשלת סמוטריץ'־ליצמן. עוד התחרדות. עוד התחרד"לות. כתבתי בעבר, שוב ושוב, שנתניהו הוא הסמן השפוי של הימין. השמאל של הימין. לא עוד. הדאגה לעצמו העבירה אותו על דעתו. נתניהו שדחף עשרות אלפי חרדים לשוק העבודה על ידי קיצוץ קצבאות - נעלם ואיננו. נתניהו שהיה מוכן לפשרות מדיניות כואבות כדי לשמור על ישראל כמדינה יהודית - נעלם גם הוא. יש לו, לשיטתו ולשיטת הימין, הישגים בתחום ההצהרות. ירושלים וההתנחלויות. אבל בתחום הביטחוני, החשוב יותר, הוא סובל מקיפאון. הרי בעשור שלו, במשמרת שלו, חמאס והג'יהאד התחזקו. כך גם איראן וחיזבאללה. ויש חשש, ויותר מחשש, שיש קשר בין ההתנהלות האישית המופקרת לבין חוסר האונים המנהיגותי.
אלה ימים רעים לישראל. נתניהו טוען שיש איומים ביטחוניים שמחייבים ממשלת אחדות. הוא צודק. אבל מה הוא עושה? הוא מעמיק את השבר. הוא - שדרש מאהוד אולמרט להתפטר משום שראש ממשלה לא יכול לתפקד כאשר כתב אישום מתנוסס מעל ראשו - מתעקש עכשיו לדאוג לעצמו. רק לעצמו. הוא לא הצליח להקים ממשלה פעם אחת. אז הלכנו לבחירות. הוא לא הצליח להקים ממשלה פעם שנייה. והוא שוב מוביל אותנו לבחירות מיותרות. הוא מהמר. אבל רק על חשבוננו. במקום לפנות את הכיסא למען המדינה הוא משתלט עליו למען עצמו. הרי כל מה שהוא מבקש בימים אלה הוא לעבור את עשרת הימים הקרובים ללא ממשלת אחדות. או אז, הוא יישאר ראש ממשלת מעבר לפחות עוד חצי שנה, עד שתקום הממשלה הבאה. מתי היא תקום? לא ברור. ואם זה יתאים לו, ושוב יהיה תיקו, הוא יוביל אותנו גם למערכת בחירות רביעית. זה הרי הולך לקרות פעם שלישית. אז למה שזה לא יקרה פעם רביעית? וכל זמן שאין כנסת מתפקדת - אין ועדת כנסת. וכל זמן שאין ועדת כנסת - אין דיון בחסינות. זה כל מה שנתניהו רוצה.
אז כן, היו טענות ראויות בהפגנה. אבל הן ייאלצו להמתין. קודם כל שנתניהו ילך. אחר כך, רק אחר כך, יהיה טעם לחזור למאבק.
