"אני לא שואלת אף אחד מה מותר ומה אסור, רק את ה'"
כשהעימות האלים עם אנשי יצהר הסתיים וכוחות הביטחון עצרו את נריה זארוג, נשארה אשתו מרים עם שני ילדיהם בגבעת קומי אורי | בת 21, פעילת גבעות מכיתה י', היא המשיכה להתגורר באוהל, באזור שהוגדר שטח צבאי. מבחינתה זאת האפשרות היחידה, גם אם חמותה מודאגת | רגע אחרי שחרור בעלה, מסבירה זארוג מדוע תמכה בהחלטתו שלא לכבד צו הרחקה מנהלי, ומקווה שהרשויות הבינו את המסר: "ברוך ה', ניצחנו במאבק שלנו"
"נריה לא נהנה להיות בכלא. זה היה מאתגר וקשה מאוד עבורנו. לא היה לי קל להיות לבד ולא היה קל לנריה להיות עצור", אומרת מרים זארוג, 21. "איך אפשר להגיע עם דף אחד, בלי שום הוכחות ולגרש אדם? נריה לא היה מסוגל לחתום על דבר כזה. אני מאוד שמחה שהצו לא הוארך. זה משבש חיים של משפחה שלמה. ברוך ה' נריה שוחרר ואנחנו עכשיו שוב יחד בבית. אני חושבת שניצחנו במאבק שלנו והצלחנו לעורר מודעות ציבורית נגד צווי הרחקה".
מעצרו המתוקשר של בעלה נריה זארוג אירע לפני כשלושה שבועות. הוא נעצר מפני שהפר צו הרחקה מנהלי שדרש ממנו לעזוב לשלושה חודשים את גבעת קומי אורי הסמוכה ליצהר. חמש וחצי שעות חלפו עד שהצליחו השוטרים לנסר את מתקן הברזל האימתני, שרגלו של נריה נאזקה אליו. תחילה שלפו הכוחות מנריה את הגיטרה שאיתה קיבל את פניהם. אחר כך ניסו למשוך אותו בכוח, עד שגילו את המארב שהוכן להם: ערמות של ברזל מרותך וסבוך על רגל אחת של בחור עקשן, וארבע מצלמות שהותקנו במקום מבעוד מועד ומתעדות כל רגע. בחוץ מאות אנשים המפגינים נגד הרעיון של צווי הרחקה מנהליים.
השימוש במעצר מנהלי או הרחקה מנהלית, ללא הליך משפטי מסודר אלא בצו אלוף, אפשרי מאחר והשלטון ביהודה ושומרון הינו צבאי. השימוש במעצר מנהלי נעשה באופן תכוף כלפי פלסטינים. נכון לאוגוסט 2019 החזיקה ישראל במעצר מנהלי יותר מ־400 פלסטינים. השימוש במעצר מנהלי כנגד אזרחים ישראלים נמוך בהרבה ועמד על מקרים בודדים בעבר. השימוש הנפוץ יותר כלפי ישראלים הוא צו הרחקה מאזורים מסוימים ביו"ש, או מכל שטחי יו"ש. "הצו מופעל רק כלפי מתנחלים ולא, למשל, כלפי אנרכיסטים משמאל המשתתפים בהפגנות אלימות. מדובר באכיפה בררנית", אומר עו"ד נתי רום שמייצג את זארוג יחד עם עו"ד עדי קידר, מטעם ארגון חוננו. "מדובר בכלי פסול שאין לו מקום במדינה דמוקרטית, אין מקום להוצאת צווים כנגד אזרחים ישראלים בידי מפקדים צבאיים, בכירים ככל שיהיו. אני תקווה כי יופסק לאלתר השימוש בצווים הדרקוניים האלו. תושבי יו"ש אינם אזרחים סוג ב' ויש להפסיק את הפגיעה בזכויותיהם".
מאבק דומה בצו הרחקה ניהל לפני שש שנים תושב יצהר אחר, בעז אלברט. גם הוא אזק עצמו ושחרורו נמשך כשלוש שעות. אחרי המאבק ההוא ירד המינון בשימוש בצווי הרחקה, אך בעקבות הרצח בדומא הוצאו צווי הרחקה מנהליים לכ־50 צעירים. מאז בכל זמן נתון יש כמה עשרות צווי הרחקה בתוקף כנגד אנשי גבעות. לרוב הם כובדו, עד שזארוג הניף את נס המרד. במשך חודשיים וחצי הוא הפר בגלוי את הצו וניהל מאבק ציבורי.
כמה ימים קודם למעצר הכינו עבורו חברים מיצהר העוסקים בבנייה את מתקן האיזוק, בשלד של קומה שנייה בבית פרטי ביצהר. "הרעיון היה פשוט לומר: אתם רוצים להוציא אותנו מכאן? בהצלחה לכם. לא נצא לבד", מסבירה זארוג. "כשהזהירו אותנו שיש הרבה כוחות שמגיעים ליישוב, נריה נכנס למתקן. זה משהו שתוך כמה דקות נכנסים אליו וזה ננעל. הייתי שם לידו כל הזמן. הכוחות הגיעו וכנראה חיכו שאצא. ברגע שיצאתי הם נכנסו".
"נפגשנו חודש, וסגרנו"
המעצר החל בהפנינג עם מוזיקה ושירים והסתיים באלימות וברגל פצועה של זארוג. אבנים וביצים נזרקו מצד התושבים על המג"בניקים ושלושה מהם נפצעו. מנגד, שוטרים תועדו מפעילים אלימות כלפי התושבים במקום. עוד שלב בסחרור שעובר על יצהר בשבועות האחרונים.
"עמדנו שם נשים וילדים. ראיתי שוטר שנותן אגרוף בפנים לחברה שלי", טוענת זארוג. "הבנתי גם שנריה חטף. אני לא יודעת כי אני לא מסוגלת לראות את הסרטון שבו הוא צורח כשכלי העבודה של השוטרים פוצעים אותו. תוך כדי האירוע אמא שלי התקשרה ואמרה שמדווחים שהוא נפצע קשה. בסוף הבנתי שהוא פצוע קל. לא נתנו לעורך הדין שלו ולמד"א להיכנס אליו. זה מאוד הלהיט את הרוחות".
התביעה, שמאשימה את נריה זארוג בהפרת הוראה חוקית של פקיד והכשלת שוטר במילוי תפקידו, דרשה את מעצרו עד תום ההליכים, אך בית המשפט הורה על שחרור בתנאים מגבילים. "השופט אמר שאין עניין שיישאר במעצר", אומרת מרים. "הוא אמר לתובעת שהיא לא מצליחה להוכיח שנריה מסוכן. התובעת ניסתה לטעון שהוא מסוכן כי המעצר שלו עורר כזה בלגן. השופט אמר לה שזה לא קשור אליו. נריה היה בפנים ולא פגע באף אחד. לכן השופט החליט לשחרר אותו בתנאי שיחתום שהוא מכבד את צו ההרחקה".
אך נריה כאמור התעקש לא לחתום על כיבוד הצו. ביום שלישי השבוע שוחרר, אחרי שבאופן מפתיע צו ההרחקה נגדו לא הוארך. זארוג התקבל בשירים ובריקודים ביצהר.
עד עכשיו תפס בעלה, על פאותיו הארוכות, מבטו הקשוח ומזגו הסוער, את תשומת הלב הציבורית. היא צולמה לידו שותקת. זה עבורה ראיון ראשון. מתחת למגדל המטפחות שעל ראשה מסתתרת אישה צעירה ויפה, קשוחה לא פחות מבעלה, אם כי טון דיבורה נינוח יותר. בימים שהיה נריה עצור נדדה בין בית הוריה בכוכב יעקב שבבנימין, לבין הבית־אוהל בגבעה הסמוכה ליצהר שבשומרון; יריעה שחורה עגולה, חלון זעיר, רצפת עץ, מטבח, שירותים. בחוץ דיר עיזים קטן, רוח עזה ונוף הרים מסחרר. מזג האוויר החורפי אילץ אותה לברוח זמנית מהגבעה. נריה לא הספיק להתקין לפני מעצרו את תנור העצים שמורכב מדי חורף באוהל.
היא בת שנייה בין שמונה ילדים. הוריה עלו לפני 26 שנה מצרפת. אביה ראש כולל בכוכב יעקב, אמה תופרת שמלות כלה, מדריכת כלות ויועצת נישואים. "בכיתה י"ב התחלתי לשאול את עצמי אם אני מוכנה לנישואים", היא מספרת. "זה מלחיץ להתחתן בגיל כזה. התייעצתי גם עם ההורים שלי והבנתי שאני בנויה לזה. נישואים מוקדמים זה לא אידיאל מבחינתי, יש אנשים שזה לא מתאים להם. צריך להיות אדם שיודע לעבוד על המידות שלו ומסוגל לחיות עם אדם אחר למרות השוני".
אחרי שסיימה את הבגרויות באולפנת רעיה בבית אל, הוצע לה בשידוך לצאת עם נריה, גם הוא תושב כוכב יעקב, בן גילה.
למה צריך שידוך? גרתם באותו יישוב. לא מאמינה לך שלא חשבת עליו קודם.
"אני לא חשבתי, הוא כן. איך שהציעו לו הוא רץ על זה", היא צוחקת. "אני בכלל חשבתי לעשות שירות לאומי או ללמוד במדרשה. לאדם יש הרבה מחשבות ובסוף ה' מחליט. נריה ואני נפגשנו חודש, סגרנו, ואחרי חודשיים התחתנו. הבנתי שהשירות הלאומי הכי טוב שיכול להיות הוא לבנות משפחה".
בעיה להשיג בייביסיטר
את הרומן עם הגבעות היא התחילה הרבה קודם, כבר בסוף כיתה י'. בזמן שהוא עוד היה תלמיד מן המניין בישיבה התיכונית בבית אל, היא הייתה פעילת גבעות בתנועת גאולת ציון שהוקמה על ידי משפחת מלט, משפחה ידועה בגבעות. "כשמשפחת מלט קיבלה אז צו הרחקה, הם עבדו הרבה על הסברה וחינוך. למדנו הרבה על מצוות יישוב ארץ ישראל, עשינו פעולות הסברה וגם נטענו עצים וסידרנו שבילים במאחז. היה לי ברור שארצה לחיות חיים שיש בהם מסירות נפש למען ארץ ישראל".
תחילה גרו בקרוון רגיל ביצהר. שניהם הסכימו שהחיים הבורגניים הללו הם זמניים בלבד והמטרה היא להתיישב על אחת הגבעות. אחיה של מרים ורעייתו כבר גרו אז בגבעת קומי אורי, והם החליטו להצטרף. הדרך העולה אל הגבעה מפותלת וקשה, מרביתה אינה סלולה. במקום מתגוררות כיום שבע משפחות. הבחורים שגרו בגבעה ולמדו בבית המדרש הזעיר שבה, פוזרו אחרי האירועים האלימים שהובילו בשבועות האחרונים להכרזה עליה כשטח צבאי סגור. תחילה נאכף הצו בקפדנות. לבד מהמשפחות הגרות במקום, נאסרה הכניסה על כולם. "אי־אפשר היה להביא לכאן בייביסיטר", מתארת מרים. "ההורים שלי לא יכלו לבקר אותי, נאסר עלינו להתארח בסעודת שבת אצל השכנים. נשות יצהר החליטו להיאבק בזה וכל יום אחרי הצהריים הגיעו לכאן עם ילדים. החיילים לא ידעו מה לעשות, הם לא יעצרו ילדים, אז לאט־לאט הצו נשחק".
כששב נריה השבוע לביתו, נאכף שוב הצו בקפדנות ונאסר על בני המשפחה, חברים ועיתונאים ללוותו, מאחר והגבעה עדיין מוגדרת כשטח צבאי סגור. כשהגענו לשם יחד עם מרים שבוע קודם לכן, כשנריה עוד היה עצור, פגשנו רק ג'יפ צבאי אחד בכניסה ליצהר, ואף אחד לא מנע את כניסתנו לגבעה.
אל הבית־אוהל של משפחת זארוג, היושב על שטח B שנמצא בשליטה פלסטינית מאז הסכמי אוסלו, אין גישה ברכב. את הירידה האחרונה עושים ברגל. את הילדים, רועה ישראל בן השנתיים ויעלת חן בת 11 החודשים, נושאים בידיים. הקטנה פוקחת זוג עיניים גדולות כשאנחנו נכנסים פנימה. היא מזהה את הבית ומחייכת, נרגעת מהבכי שתקף אותה בנסיעה הארוכה מכוכב יעקב ליצהר.
זה לא קשה לגדל שני ילדים, בתנאים כאלה, כשאת רק בת 21?
"לפעמים זה מעיק, כל יציאה מהבית עם שני ילדים זה לא קל, בטח כשאין לי רישיון נהיגה. אבל אני מסתכלת על החברות הרווקות שלי, ולא נראה לי שטוב להן יותר מדי. רק אחרי החתונה מתחילים החיים האמיתיים. לפני הנישואים יש בדידות. ה' הפקיד בידיי שתי נשמות יהודיות. זה מדהים שה' כל כך סומך עליי. לא באנו לעולם הזה בשביל לכייף. זה לא קל, אבל אני ממש שמחה עם השליחות הזו".
לא קשה לילדים לחיות בתנאים האלה? הם לא משלמים מחיר?
"הם מקבלים את החינוך הכי טוב שהם יכולים לקבל. אני מדברת איתם, אני מתייעצת עם מומחים. התחלתי לגמול את הגדול מהחיתול, ופתאום סביב המעצר הייתה נסיגה. אבל ביום־יום הם חיים בטבע. רועה ישראל רץ בגבעה חופשי, רואה איך אבא יוצא עם העיזים בכל בוקר למרעה, רואה את אבא לומד תורה. הוא בונה את הביטחון העצמי שלו בצורה הכי טובה שאפשר".
אתם מורדים בהורים שלכם? ההורים לא אומרים לכם שלא כדאי לנהל מאבק על גב הילדים?
"בהתחלה אולי הרגשתי קצת מרד כלפי ההורים. הייתי מתווכחת איתם. אבל היום יש להם כבר שלושה ילדים שחיים בגבעות ואחרי שהם פגשו את המציאות בשטח, לא כמו שהיא מוצגת בתקשורת, הם ממש תומכים. הם הבינו שזה לא הגיוני שמדינת ישראל פועלת נגד ההתיישבות. לאחרונה שאלתי את אמא שלי, 'את גאה בילדים שלך בגבעות?' היא אמרה לי, 'ברור שאני גאה בזה. צעירים בגיל שלכם רק עסוקים בחיים הפרטיים ולעשות עוד כיף'".
"קרעו לנו, גנבו לנו"
עם ההורים של נריה העסק מעט מורכב יותר. אביו עובד במנהל האזרחי, אמו מורה ומרצה ונריה הוא הבכור, ראשון מבין שבעת ילדיהם שמתרוצץ על הגבעות. "ההורים של נריה היו כאן לפני שעצרו אותו. הם הציעו לנו לחשוב שוב על הדברים, הציעו שלטובת הילדים נסכים לקבל את צו ההרחקה ולגור זמנית בכוכב יעקב. אני מבינה את זה. אמא שלו דואגת. הייתי בטוחה שהם ילחצו על נריה לחתום על הסכמה לצו, כדי שישתחרר מהמעצר. אבל הם דווקא לא עשו את זה. רואים שהם עוברים שינוי. אבא שלו הגיע לכל הדיונים בבית המשפט, הוא אמר לי שהוא רואה איזה קידוש ה' עושה המאבק שלנו. סיפרתי בטלפון לנריה את זה והוא כמעט בכה".
איך אתם מסתדרים כלכלית?
"בעלי עובד פעם בשבוע בבנייה וחוץ מזה יש לנו עדר קטן. אבל העיקר זה להשקיע בלימוד תורה, אז הוא לומד בבית המדרש הקטן פה. יש לנו אמונה שהכסף שיהיה לנו לא קשור לכמה נעבוד. צריך לעשות השתדלות מינימלית ואת כל שאר הזמן להשקיע בלימוד תורה. ויש לנו שפע, זה מדהים. אני לא אגיד שאין זמנים קשים. אבל לכולם יש זמנים קשים. אנחנו מארחים בשבתות לפעמים 15 בחורים, ויש שפע. איך זה מסתדר? לא ברור. דווקא בתקופות שנריה פחות משקיע בלימוד תורה, יש פחות שפע. למדתי עיסוי הוליסטי במכללת שלם ואחרי שנגמור עם הסיפור הזה, אשקיע בתחום הזה. אני רוצה גם ללמוד איפור ואני מאוד אוהבת מחול מגיל צעיר. גם כיום אני משקיעה בהתעמלות ובריקוד, כי אני רוצה עוד מלא ילדים".
כמה זה מלא ילדים?
"כמה שאצליח ובשביל זה אני צריכה להיות חזקה ולא להגיע לגיל 30 בלי יכולת לזוז".
למה בניתם דווקא בשטח B?
"לא ידענו שזה שטח B. זה פשוט היה שטח ריק ונוח שהכי התאים לנו. אבל תכלס, מבחינתנו אין דבר כזה שטח A ,B או C. ה' נתן לנו את הארץ וזהו".
כמה זמן לוקח להקים מבנה כזה?
"את האוהל עצמו אפשר להקים תוך שבוע, ואז מתחילים לבנות בפנים וזה לוקח כמה חודשים. לפני שנתיים, חודש אחרי שנכנסנו לבית, הגיעו כוחות מג"ב שהרסו את המבנה של אחי וחלקים מהבית שלנו. אני הייתי אז אצל ההורים, ממש לפני הלידה של רועה ישראל. פתאום הודיעו שיש פינוי, אז בעלי נסע לכאן מהר. הוא מצא את האוהל קרוע וחלק מהדברים הרוסים. גנבו לנו המון ציוד. גנבו לי את כל תכשיטי הזהב שלי, דברים שקיבלתי בירושה או במתנה מסבא וסבתא שלי. הגשנו תלונה ולא עשו עם זה שום דבר. ילדתי כמה ימים אחרי הפינוי הזה. נשארתי אצל ההורים ובינתיים נריה בנה מחדש את כל מה שנהרס. לא הייתה בכלל התלבטות. היה ברור לנו שנמשיך לבנות את ארץ ישראל. זה קשה ומאתגר אבל אלה חיים של מסירות נפש".
ניסיתם להשיג אישורי בנייה?
"לא ניסינו. ברור שלא ייתנו לנו ואנחנו גם לא נלך על שום הסכמים בסגנון של 'תבנו פה ואל תבנו שם'. אנחנו לא נכנסים לכל הדבר הזה. הערבים כל הזמן בונים חופשי מה שהם רוצים ובאיזה גודל שהם רוצים, אז למה שאנחנו לא נבנה? ה' נתן לנו את הארץ הזו. בשביל מה יש מדינה יהודית חופשית?"
במדינה יש כללים, יש חוקים. דברים לא יכולים להתנהל באנרכיה.
"נכון. אני בעד. אני לא בעד בלגן. ברור שצריך שיהיה סדר. אבל אנחנו לא הפרענו לאף אחד, מה מפריע לכם שיש בית קטן של כמה בחורים עם עדר קטן על איזה גבעה ריקה. למי זה מפריע?"
זה מפריע למדינה, להסכמים שהיא חתמה, וזה בשטח B.
"אני לא שואלת אף אחד מה מותר ומה אסור. רק את ה' אני שואלת. יש מצווה ליישב את ארץ ישראל".
המצווה כוללת גם זריקת אבנים על חיילים?
"זה לא קשור. אנחנו לא מתעסקים בזה בכלל".
אז מי זורק את האבנים? זה לא נערים שהם חברים של נריה שלומדים פה בבית המדרש והתארחו אצלכם בשבתות?
"אני יודעת בדיוק מה שאת יודעת. רק מה שפורסם בתקשורת. וזה עוד פחות ממך, כי אין לי כאן אינטרנט ויש לי מכשיר טלפון ישן. אנחנו רק בונים ועושים טוב".
אז למה הוציאו צו הרחקה לנריה?
"הם כותבים שהוא בן אדם אלים ומסוכן, אבל אין לכך שום הוכחות. הם עושים את זה כי רוצים למנוע מאיתנו לקדם את ההתיישבות בגבעה. זו עוד דרך להפעיל עלינו לחץ ולהוריד אותנו מכאן. נריה לא מעורב בשום דבר".
אולי הוא לא מספר לך?
"אין מצב. יש בינינו אמון מלא".
את עצמך מתנגדת לכל אלימות?
"אני לא נגד כל אלימות. יש מלחמה על הארץ ויש צבא שנלחם, זה מעולה. אני לא נגד זה. כשיש מלחמה, יש מלחמה".
אז כל אדם פרטי יכול לעשות מלחמה?
"לא. בן אדם לא יכול לקום ולעשות מה שהוא רוצה. אני לא אחראית על אף אדם אחר. יכול להיות שיש אנשים מתוסכלים כשאנשים נרצחים בארץ הזו כל הזמן, והם מוציאים את הכעס והתסכול שלהם. אני לא חושבת שזו הדרך הנכונה וזו לא הדרך שלי, אבל אני לא באה לגנות ולא באה לעודד. אנחנו פשוט לא קשורים לזה".
נריה שירת בצבא?
"לא. הוא היה בן 18 כשהתחתנו, שוחרר מצה"ל על סעיף אי־התאמה".
היית רוצה שהילדים שלך ישרתו בצבא?
"הייתי רוצה שהם ישרתו בצבא, אבל לא בצבא כזה. הצבא לא נלחם כמו שצריך. עובדה שממשיכים כל הזמן להיות פיגועים. אם הצבא היה נלחם על פי חוקי התורה, זה היה נראה אחרת. צבא צריך להשקיע את כל המאמצים שלו בלהוציא מכאן את מי שבאמת פושע ומחבל ומנסה לפגוע בנו, ולהראות למי שייכת הארץ הזו. הערבים צוחקים עלינו; מה נסגר איתכם, תחליטו כבר אם זו הארץ שלכם. ובינתיים מבזבזים כל כך הרבה אנרגיות וכוח וכסף נגד הגבעות. זה מטורף".
אי־אפשר לומר שצה"ל וכוחות הביטחון לא מונעים פיגועים ולא מצילים חיי אדם. להציל חיי אדם זה מצווה שגוברת על כל המצוות, כולל על יישוב ארץ ישראל.
"לשים בטונדות בטרמפיאדות זה לא מה שימנע את הפיגוע הבא. גם לא להסתגר בתוך הבתים ולהקים עוד גדרות. זה לא חיים. למה אי־אפשר להסתובב ברחוב בלי לחשוש שמישהו ינעץ בך סכין? מבחינת הערבים דווקא משתלם לעשות פיגועים, הם מקבלים אחלה תנאים בכלא וגם הרבה כסף מהרשות. ואנחנו איבדנו את ההרתעה".
הבעיה היא שהטרור הפלסטיני פועל מתוך אוכלוסייה אזרחית. זה מורכב.
"פה התמודדו עם זה די יפה. היו פה קצת זריקות אבנים וזהו — אין יותר בחורים וכל הגבעה הוגדרה כשטח צבאי סגור. נתנו פה עונש קולקטיבי לכל התושבים, גם למי שלא היה מעורב באלימות. מה שהצית את כל הבלגן זה צווי ההרחקה המנהליים. לפני זה הייתה פה תקופה ארוכה של שקט. החיילים של גולני שהיו מעורבים פה באירועים שתו אצלנו קפה בבית יחד עם נריה. הצווים לא עשו פה טוב לאף אחד ואני מקווה שאלוף הפיקוד הבין את זה ויפסיק לעשות שימוש בכלי הפוגעני הזה". ¿
שב"כ: מאז מסירת הצו לזארוג חלה ירידה באלימות כלפי פלסטינים
בתגובה לדברים העולים בכתבה נמסר מהשב"כ: "נריה זארוג, תושב יצהר, מעורב בעת האחרונה בפעילות אלימה כנגד רכוש פלסטיני בגזרות נוספות באיו"ש. כמו כן, קיים מידע לפיו מניע זארוג נוספים לפעילות אלימה כנגד פלסטינים וכוחות הביטחון. בנסיבות אלה, ולאחר שקילת נסיבותיו האישיות ומיצוי מהלכים חלופיים שנועדו להפחית את הסיכון ממנו, הוחלט על הוצאת צו האוסר על שהותו באיו"ש, למעט היישוב כוכב יעקב שם מתגוררים הוריו, וגזרת יהודה.
"מאז מסירת הצו לזארוג קיימת ירידה בהיקף האלימות כלפי פלסטינים היוצאת מגזרת יצהר. לאחר שהפר ביודעין ובצורה בוטה את הצו שהוצא כנגדו, נעצר זארוג. בעת מעצרו אזק עצמו למכשיר בבית שבו שהה ובכך הפריע לכוחות הביטחון לבצע את תפקידם. בשל מעשיו, הוגש נגדו כתב אישום המייחס לו עבירות שעניינן הפרת הצו והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.
"במסגרת ההליך המשפטי הורה בית המשפט על שחרורו בערבות ובתנאים מגבילים עד לתום ההליכים. שירות הביטחון הכללי פועל לסיכול טרור וחבלה וימשיך להשתמש במכלול הכלים העומד לרשותו, על מנת למנוע אלימות ופגיעה בחפים מפשע וברכושם".
מדוברות המשטרה נמסר: "ב־10.11.19 הגיע כוח משטרתי לבית ביישוב יצהר במטרה לעצור חשוד אשר הוצא נגדו צו מעצר בגין הפרת צו הרחקה שהוצא נגדו על ידי אלוף פיקוד מרכז. עם הגעת הכוחות אותר החשוד כשהוא מתבצר בבית כאשר רגליו מקובעות לקרקע באמצעות מתקן מסיבי העשוי מברזל והוא קשור בשרשראות ומנעולים, בכדי למנוע מהשוטרים לעוצרו.
"במהלך פעילות הכוחות הקיפו את הבית מאות מתקהלים, חלקם חסמו את צירי הכניסה ליישוב, גרמו נזק לרכבי כיבוי וביטחון ומנעו את כניסתם ליישוב. חלקם תקפו את השוטרים, יידו אבנים, השליכו בקבוקי צבע וחפצים וגרמו לפציעת שלושה שוטרים. במקום נשמעו התבטאויות בוטות נגד השוטרים, קללות וגידופים".
לפנייה לכתב/ת 
