פחות מחודש לפני חג המולד, הסמטאות הצרות המתפתלות בחלקה העתיק של נצרת כמעט ריקות מאדם. יש קסם אחר במראה הזה, בבתי הקפה הקטנים שאפשר למצוא בהם שולחן בקלות, בחנויות שאין התקהלות מול חלונות הראווה שלהן, במחשבה על חיים שמתנהלים באיזו נינוחות מידבקת. האפשרות האחרת – נחילי אדם צובאים על הפתחים ומשליטים המולה – קוסמת פחות, לכאורה; אלא שהשקט הזה בסמטאות השוק בנצרת, שמשמש תפאורה מושלמת לתיירים מזדמנים של תחילת חורף, אינו מעיד על שלווה של ממש, ובד בבד עם ההתמודדות עם הבעיות החברתיות והפוליטיות הרוחשות מתחת לפני השטח, ולעיתים גם מעליו, מנסות נשים בעיר להעיר את השוק מתרדמתו ולהפיח בו, מחדש, רוח חיים.
הן לא מגדירות את עצמן פמיניסטיות, הן נזהרות מהצהרות בומבסטיות ומדגישות שברורים להן ומקובלים עליהן ההבדלים בין גברים לנשים. אבל מרביתן שומרות על שמות הנעורים שלהן, גם אחרי שנים רבות של נישואים, ולא במקרה, ומתגאות, בצדק, בתמיכת הגברים שאיתן במהלכים שאינם מובנים מאליהם. למשל, פתיחת עסקים באזור שהיה עד לא מזמן בשליטה גברית מוחלטת.
הכוח המניע מאחורי פריחת העסקים הקטנים האלה נשי גם הוא: סוריידה שומר נאסר, נכדתו של פאוזי עאזר ושותפתו של מעוז ינון להקמת בית ההארחה הידוע ב־2005, הקרוי על שם סבה, בולדוזרית קטנה ומרשימה שמנצלת את קשריה ואת המוניטין המשפחתי לטובת אג'נדת התיירות המקיימת, המאפיינת את קבוצת אברהם הוסטל. מאז ש"פאוזי עאזר אין" נפתח צצו בעיר היפהפייה הזאת עוד ועוד בתי הארחה וכן מסעדות ובתי קפה, ושומר נאסר, שפרשה מניהול בית ההארחה, מקדישה את זמנה ואת מרצה לסיוע ליוזמות המקומיות הנשיות. עבורה, היא מסבירה, זו דרך נוספת לקדם את תרבותה הייחודית של העיר, להעצים את נשות העיר, וכמובן, להחיות את הרחובות שבהם גדלה. איך מוצאים את המקומות? מכיוון שאין כתובות מסודרות, מחפשים את השלטים המאולתרים או פשוט שואלים.
כיום מנהלת את בית ההארחה מרווא טהא אבו ראני, 33, שנולדה וגדלה בכפר כנא ובשנים האחרונות מתגוררת עם בעלה ושלושת ילדיה בנצרת. "התחלתי פה כמנקת חדרים", היא מספרת, "וכעבור כמה זמן סוריידה, שהייתה הבוסית שלי, ביקשה שאעזור בקבלה, והייתי משלבת בין זה לבין הניקיון. למדתי אז חינוך ומשאבי אנוש לתואר ראשון, והתקדמתי עם הזמן לניהול הקבלה, ואחר כך הייתי אחראית הצוות. בשלב מסוים פתחתי בעצמי גסט האוס, וכשסגרתי אותו חזרתי לפה. אני עובדת ימים ארוכים מחוץ לבית, וגם בעלי, וזה לא פשוט כשיש ילדים קטנים בבית, אבל אנחנו מארגנים יחד את החיים ומסתדרים".
היא מספרת בגאווה על הבית שהיה בית המשפחה של שומר נאסר ועומד על תילו מ־1830, וכיום מציע 11 חדרים פרטיים מרווחים ונקיים ועוד ארבעה משותפים, וכמקובל ברשת – גם שלל סדנאות וסיורים ואווירה ייחודית. מהתגובות הלא מפרגנות שקיבלה בעבר היא מעדיפה להתעלם, ומדגישה: "לא אכפת לי מה אומרים מסביב על העיסוק שלי, על העובדה שלפעמים אני נאלצת לישון מחוץ לבית בגלל העבודה, אכפת לי רק מבעלי ומהילדים. אני לא יודעת מה מצפה לי, אבל אני בהחלט רוצה לגדול ולהתקדם במישור המקצועי".
ˆ גם אימן ליביס, 38, בעלת מסעדת ביאת שבכיכר המעיין בעיר, מכירה מקרוב את הרמות הגבה ואת הזלזול שבהם נתקלות נשים בנצרת כשמתברר שהן בעמדת כוח. "כשפתחתי עם אחי את המסעדה לפני 14 שנים, היה לנו מטבח קטן ומעט מאוד שולחנות ואני רק מלצרתי", היא מספרת. "אחר כך עשיתי קורס ברמנים ונהייתי ברמנית ועם הזמן התחלתי לנהל את המקום עד שאחי עזב סופית לפני חמש שנים. ממש לא היה נהוג אז שאישה תנהל מסעדה, כמו שלפני 14 שנים, כשהתחלנו, לא היה מקובל שנשים פה ייצאו בערב ויבלו. אבל הנה, זה השתנה והיום את רואה הרבה נשים בכל מקום. נתקלתי לא פעם בתגובות מזלזלות: אנשים שנכנסו, ספקים ולקוחות, התקשו להאמין שאני בעלת המקום, הופתעו מזה מאוד. אני בוחרת לא להתייחס לדברים מגעילים שנאמרו לי ולא לזכור אותם. לשמחתי היום העובדה שאני בעלת המסעדה ומנהלת אותה נתפסת כדבר טבעי לגמרי וכולם מסביב מפרגנים".
מסעדת ביאת פתוחה בכל יום מתשע וחצי בבוקר עד חצות, ואת האוכל המוגש בה מגדירה ליביס "מטבח ערבי מעודן". בערבי חמישי מתקיימות כאן הופעות, בימי שלישי אפשר ליהנות ממבצע 1+1 על מגוון הבירות, בימי רביעי הוויסקי נמכר בחצי מחיר. מגש גבינה ערבית צלויה בתנור (עם עגבניות שרי, פלפל ירוק חריף וזעתר, 42 שקל), סלט פריקה (עם גרגירי חומוס, בצל ירוק, נענע, עגבניות, טחינה וסומאק, 48 שקל), חצי ליטר בירה (29-25 שקל) או כוסית עראק (המבחר מרשים) – ואתם מסודרים.
ואמנם, לא חייבים לאחוז בתפיסת עולם פמיניסטית (אם כי היא מומלצת בכל מקרה) כדי להגיע לנצרת, להתנתק ליום־יומיים מהשגרה, ליהנות מהשפע התרבותי, ההיסטורי והקולינרי שיש לה להציע, ולבקר בחנויות החדשות והמפתות שפתחו הנשים האמיצות.
ˆ קפה אל מהא: החלל המרשים הזה, המשלב חנות ספרים ובית קפה, הוא הגשמת החלום של מהא סולימן, בעברה הלא רחוק מורה ללשון הערבית בחטיבות ביניים. "השוק הזה הוא הילדות שלי, הוא היה לב־ליבה הפועם של נצרת, והיו מגיעים אליו גם מחוץ לעיר. פה קניתי תכשיטים לקראת נישואיי, פה הכל קרה. לפני כשנתיים, אחרי שאיבדתי את בעלי ועברתי תקופה קשה, הרגשתי שאני זקוקה לשינוי", מספרת סולימן. "הרגשתי שאני לא יכולה לתקשר כרגיל עם התלמידים ופתחתי הוצאה לאור, בתקווה שזה ייתן לי טעם לחיים. אחרי שהוצאתי כמה ספרים, בעיקר כאלה שעסקו בבלשנות, הבנתי שזה לא קל, בוודאי כאישה, ועלה לי הרעיון לפתוח חנות ספרים. התאהבתי במקום הזה, ששימש בעבר נגרייה, ויצאתי לדרך. זה לא מובן מאליו, במרכז השוק, אבל אני גאה לומר שמאז שפתחתי, לפני כשנה וחצי, מגיעים אליי יותר ויותר בני נוער ומבקשים ספרים, כולל כאלה שאני בעצמי לא קראתי, וזה מרגש. הם באים, מזמינים כוס תה או מיץ ויושבים שעתיים־שלוש ומכינים כאן עבודות. בשנים האחרונות הורים לא איפשרו לילדים להתקרב לשוק, כי הסתובבו כאן נרקומנים, ולשמחתי זה השתנה. לעובדה שאפשר לקנות כאן ספרים מקוריים בערבית יש השפעה חיובית". בין הספרים לקפה וללאבנה מוכרת כאן סולימן גם תכשיטים יפהפיים מזהב, מעץ ומחרסינה שמעצבות נשים מקומיות ומקיימת ערבי תרבות וסדנאות. בקרוב, היא מבטיחה, יהיה אפשר לקנות אצלה גם ספרים בעברית. על כוס קפה ערבי תשלמו כאן 10 שקל, צלוחית עוגיות עולה שבעה שקלים ומחירה של ארוחת בוקר הכוללת לאבנה, ריבה או דבש, ירקות ולחם – 40 שקל. בית הקפה פתוח בכל יום, למעט ימי ראשון, מתשע וחצי בבוקר עד ארבע וחצי אחר הצהריים.
ˆ החנות הקטנה והיפהפייה של לובנה לובאני, טנטנה (תחרה) היא גן עדן לחובבי הווינטג'. יש כאן סטים מרהיבים של כלי פורצלן, מפות תחרה ובובות עתיקות, כורסאות ושולחנות ועוד שלל פריטים. לובאני, שפרשה מעבודתה בבנק אחרי 35 שנה, החליטה לפתוח את החנות בעידודם הנמרץ של בני משפחתה, שעייפו מהעומס בבית. "שנים קניתי פריטים עתיקים ואספתי אותם בבית ואנשים לא האמינו שאני חיה בתוך העומס הזה", היא מספרת. "כשפרשתי למדתי עיצוב פנים ועיצוב בתים והחלטתי לפתוח מקום שיהיה בדיוק מה שאני אוהבת, וכך נולדה החנות הזאת. אני נהנית להיות פה, בין הפריטים האהובים, עם המוזיקה ברקע, ולעזור לאנשים לבחור לעצמם דברים יפים. בהתחלה היה לי קשה להיפרד מהדברים, אבל עם הזמן למדתי לשחרר". החנות פעילה בכל יום, למעט ימי ראשון ושלישי, מעשר בבוקר עד שלוש בצהריים.
ˆ ראונאק (היופי השלם, בתרגום חופשי) הוא שמה של החנות שפתחה לפני כשנה סנאא מזבר, שבה אפשר למצוא ראנרים וכריות נוי ומוצרי טקסטיל עילי נוספים מרחבי העולם הערבי. "דחפו אותי לצאת מהבית", אומרת מזבר, "הרי בבית אין מה לעשות חוץ מניקיון, ותפירה ורקמה הם התחביבים שלי". את הבדים היא מייבאת מסוריה, מתורכיה, מסין וממקומות נוספים וכל פריט כאן הוא ייחודי. החנות פתוחה בכל יום, למעט ימי ראשון, מתשע וחצי בבוקר עד שלוש בצהריים.
ˆ גם רים ביטאר אבו חדרא עוסקת בחנות הקטנה והכיפית שפתחה לפני כשנה, WINGS, בדברים שהיא אוהבת: היא מעצבת ומוכרת תיקים, צמידים וחגורות מעור ומציירת על כלי בית ועל פריטי לבוש. "אני מורה לאמנות ועובדת בגן ילדים בחיפה", מספרת ביטאר אבו חדרא, "ובכל שנה מוצאת לי תחום אמנותי חדש ללמוד, כי בעיניי השמיים הם באמת הגבול ביצירה. זה הכיף שלי, זאת התרפיה, וכשאנשים קונים דברים שעיצבתי ומבסוטים מהם – זאת ממש שמחה גדולה עבורי". צמידי העור היפים שהיא מעצבת עולים החל מ־100 שקל, תיקי העור – החל מ־300 שקל וג'קט ג'ינס מצויר – כ־350 שקל. החנות פתוחה בכל יום, למעט ימי חמישי ושישי, מעשר בבוקר עד שלוש וחצי בצהריים.
ˆ בריאקמו, חנות התכשיטים והרקמה של וופא זאהר, מבחר מרשים של תכשיטי זהב וכסף שהיא מעצבת וכן עבודות רקמה עדינה וקרושה שלה. צמיד כסף עולה כאן 460 שקל, עגילים – החל מ־90 שקל, שלים יפהפיים מסאטן עם אפליקציות פרחים – 180 שקל ועבודות קרושה – החל מ־140 שקל. זאהר הייתה הראשונה שהעזה לפתוח חנות באזור הזה, לפני כשלוש שנים, אחרי 23 שנים כפקידת בנק. "פרשתי כשהרגשתי שהעבודה בבנק מקבעת אותי, לא מאפשרת לי לעסוק בתחביביי ולממש חלומות", היא אומרת. "אחרי הפרישה הלכתי ללמוד אדריכלות ועבדתי בתחום תקופה קצרה, עד שהבנתי שזה לא מתאים לי ושהגיע הזמן לעשות דברים רק בשביל הנשמה. למדתי עיצוב אופנה, תדמיתנות ואחר כך גם צורפות, ובשלב מסוים בעלי הציע שאפתח כאן חנות. מאז באו אחריי כמה חברות והיום כולנו גאות באימפריה הנשית הקטנה שהקמנו פה". החנות פתוחה בכל יום, למעט ימי ראשון, מתשע וחצי בבוקר עד שלוש בצהריים.
ˆ הדיל כנג', בעלת הסטודיו והחנות HK STUDIO, מעצבת תכשיטים מרהיבים שבהם היא משלבת קליגרפיה ערבית (ומבטיחה שאפשר גם קליגרפיה עברית) ומוכרת גם פריטים ייחודיים שהיא מייבאת מירדן, מלבנון, מהודו, ממרוקו ומהולנד – לרוב בעלי ערך מוסף של העסקת נשים הוגנת. יש כאן, חוץ מתכשיטיה, גם תיקים מעץ ומקש, חפתים, סיכות, טבעות, צמידים ועוד ועוד. החנות פתוחה בכל יום, למעט ימי ראשון, מעשר וחצי בבוקר עד שש לפנות ערב.
ˆ וורשי הוא שמו של בית הסדנאות שפתח רסאן אבו נאסר, בעליהם של שלושה בתי הארחה בעיר ומי שנרתם בשנים האחרונות לפיתוח אזור השוק העתיק. בבית האבן היפה הזה מתקיימים בימי שני וחמישי קורסים בעבודה עם חימר וכן סדנאות חד־פעמיות. הרעיון, מסבירה האמנית נירית אלונה בר מטבעון, הוא להקנות לבאים את יסודות הקרמיקה ולסייע להם למצוא את הדרך לבטא את היצירה הפנימית שבהם. בקורסים המתמשכים משתתפות נשות נצרת, ואפשר להגיע לכאן לעבודה בקרמיקה ללא הדרכה (בעלות 50 שקל לאדם) או לסדנה חד־פעמית (בעלות 150 שקל) בתיאום מראש. בקרוב, מבטיחים, יתקיימו כאן גם תערוכות אמנות ויתארחו לסדנאות אמניות נוספות. לפרטים ולהרשמה: 058-7650006.
