רגע לפני שהם נפרדים, משאירים מאחור את 44 השמות על אבני האנדרטה הגדולה ופוסעים חזרה, מתקרבת לעברם קבוצה גדולה של מטיילים. מורת הדרך מעיזה לשאול את לובשי המדים של שירות בתי הסוהר מי הם, ונדהמת לשמוע שהם אחים ואחיות של נספי אסון הכרמל. ברגע הזה נעמדים סביבם כל המטיילים. מורת הדרך פונה אל המטיילים ומספרת: "יניב ברמי הוא אח שכול". ויניב מתקן: "כולנו כאן אחים שכולים". תדהמה עוברת בקהל. הם מאזינים בדממה לסיפורים הכואבים.
"אני כאן כדי לסגור מעגל", מספרת להם רס"ר ויקי אלוש־לנסקי, שהתגייסה לשב"ס שנתיים אחרי שאיבדה את מישר טניה לנסקי, אחותה. "ההורים לא התנגדו?" שואלת אחת המטיילות, "זה הרי מפחיד לשלוח עוד בת". ויקי משיבה בחיוך, "ההורים רוצים לראות את החיים ממשיכים". כלאי יניב ברמי משתף שבחר לצעוד באותן נקודות שבהן צעד אחיו, מישר ירון ברמי. "עם כל המשקעים הרגשיים, אני גאה להיות כאן בשביל אח שלי". רס"מ כנרת לשם־לוי שאיבדה את אחיה, מישר מוריץ לוי, מספרת על ההנצחה ועינת חסון מודה למטיילים שהגיעו. "אנחנו מגיעים לאנדרטה בכל מיני הזדמנויות כדי להנציח את אלה שאינם ולתת למקום הזה משמעות. חשוב לנו לראות קבוצות של אנשים שזוכרים את האירוע, ושבמקביל רואים גם את הצמיחה מחדש ואת התקווה". הרגע המיוחד והלא־מתוכנן העלה דמעות בעיני הנוכחים. עליזה סלמונוביץ, מורת הדרך, הודתה לאחים השכולים. "עכשיו נגיע לאנדרטה ממקום אחר", היא אומרת להם.
חלפו תשע שנים מאז האסון שלקח מהם אח או אחות. "תסלחו לי אם אומר שמבחינת אחים שכולים, פחות רואים אותנו", אומרת כנרת. "מתייחסים יותר להורים או לאלמנות. אנחנו סוג של שקופים". לכן היה להם כל כך חשוב להיפגש, לספר את סיפורם ולהנציח.
הדרך לאנדרטה מפותלת, צרה, פסטורלית. בלתי נתפס לדמיין את סופת האש שהשתוללה כאן. את התופת הבלתי אפשרית שנקלעו אליה 37 צוערי קורס הקצינים של השב"ס, יחד עם אנשי המשטרה וכיבוי האש שנספו. הלהבות עדיין שורפות בנשמה. התמונות לא יוצאות מהראש. צלילי החיוג שהפיחו תקווה כשהתקשרו לאחים גם אחרי שכבר לא היו בין החיים. זו הפעם הראשונה שהם שומעים אחד את השני, נחשפים לתחושות האשמה המשותפות שמלוות את האחים הגדולים שגייסו את הצעירים, משתפים בשכול השקוף ומרגישים את שותפות הגורל.
"חתכו אותי לחצי"
רס"ב רומן רחמימוב איבד את אחיו, מישר ולדיסלב רחמימוב, אחיו הצעיר ממנו ב־11 שנים, שהיה קצין טכנולוגיה בנפחא. "אני הבאתי אותו לשירות, לצערי הרב. הוא סיים לימודי הנדסת חשמל ואמרתי לו 'מה אתה הולך לחפש עבודה? יש תפקידים טובים בשב"ס'", מספר רומן ורגשות האשמה מתלפפים סביבו. רומן משרת בבית סוהר אשל, כמנהל מפעל. 18 שנים הוא בארגון. "ולדיסלב היה אחי הקטן והכי מתוק. הוא שירת במשמר הגבול ביחידה מובחרת. האסון קרה בנר הראשון של חנוכה. אמא שלי נפטרה בנר השמיני בשנה שעברה ואבא שלי החזיק מעמד עוד שמונה חודשים עד שנפטר באוגוסט השנה", הוא מספר בכאב. "חג החנוכה מבחינתי לא קיים. החיים ממשיכים, אבל האסון יושב לי כל הזמן בלב".
אחיו הבכור של יניב, ירון, שירת כסוהר בכלא דקל. יניב התגייס בעקבותיו. "ירון משך אותי פנימה, והתגייסתי לנחשון. הוא היה הדמות הבולטת במשפחה, הקברניט. אני זוכר משמרות כשהייתי סוהר באוהלי קידר, והוא בדקל, הייתי אומר לו בצחוק 'שיגעת אותי, אתה מתקשר יותר מאשתי'. אלה שיחות שמאוד חסרות לי", הוא מספר. "אחרי האסון היה כעס על הארגון, על מקבלי ההחלטות. דווקא מהמקום הזה החלטתי שאני אסגור את המעגל. לא בשביל עצמי, יותר בשביל ירון והמשפחה, כי ידעתי שזה מה שיחבר את כולם: ללכת למקומות שהוא הלך, לעבור את החוויות שהוא עבר, ולקבל את דרגות הקצונה שהוא רצה ולא זכה לקבל".
גם עבור ויקי, הגיוס היה סגירת מעגל. "אמא שלי אמרה לי 'עוד פעם יש מדים בבית'. הרגשתי שזה באמת היה חסר לה. טניה הייתה הצוערת הכי צעירה, רק בת 23. לחשוב על הרגעים האחרונים שלה זה מחריד. על מי היא חשבה? בטח על אמא שלי".
רס"מ אלכס לנגרמן משרת כבר 19 שנים בארגון. אחיו הצעיר ממנו בחמש שנים, מישר איליה לנגמן, התגייס חצי שנה אחריו. למעשה, מספר אלכס, בכל תחנה איליה הלך אחריו. כשהיה חייל סדיר בשריון, אחיו התגייס אחריו לחיל. כשהתרחק מההורים ועבר לעיר אחרת — גם אחיו עבר לאותה שכונה. "אין עוד אחים, זה אני והוא. חתכו אותי לחצי", הוא אומר בכאב. "איליה היה הפלפל במשפחה. הוא הוסיף את הצבע לבית, הייתה לו את החריפות. עכשיו הכל השתנה, הכל שחור ואפור. ברגע האסון הייתה לי תחושה לא נוחה שבגללי הוא הגיע לפה. עד היום לפעמים אני חי עם הדילמה".
איך ממשיכים?
"זה לא קל ללבוש כל יום מדים, להגיע ליחידה. למזלי יש לי תמיכה מקצינים בכירים שאפשר לומר שבזכותם אני עדיין פה, למרות התמודדויות לא פשוטות".
גם אחיו של רס"ב משה פנקר, מישר חגי פנקר, הגיע בעקבותיו לשב"ס. "חגי צעיר ממני בשש שנים. הוא היה המפתח של הבית. היה עוד אח שלנו בשירות שעזב אחרי האסון".
כנרת משרתת בבית סוהר חרמון, כמנהלת מטבח. 19 שנים היא בשירות. "גייסתי את אחי, הוא היה צעיר ממני בשנה ושלושה חודשים, גדלנו כמו תאומים. לצד האובדן הגדול והקושי שאנחנו עוברים, אני שמחה שגייסתי אותו, כי הוא עשה מה שהוא הכי אהב", היא חולקת. "הוא אהב את העבודה שלו והרגיש שהוא צריך להדריך את הסוהרים החדשים להיות הטובים ביותר שאפשר".
מוריץ, לדבריה, חי את השב"ס. התרגש מהטקסים ותיעד כל דבר ברישום ובצילום. "הוא תיעד את הקורס שלהם מהיום הראשון עד הערב האחרון. באותו ערב הוא נתן את המצלמה לאחד המדריכים, שיצלם את הבת שלו במסיבת חנוכה בגן. כשהבחור הגיע הביתה וראה שמדובר במצלמה מאוד יקרה, הוא העדיף להשאיר אותה בבית. יום למחרת הצוערים עלו לאוטובוס עם כל הציוד. האמת? חשבנו שלא נשאר לנו כלום. אבל אחרי האסון הגיע אחד החניכים יחד עם המדריך והם מסרו לנו את המצלמה, עם כל החומר. אני יושבת ומסתכלת על התמונות, בכולן הם מחייכים, שמחים, זה קורס שנבחר בפינצטה". דממה משתררת לרגע. "יש פה שקט של מוות. קשה לנו לדבר. קשה לנשום. זה לחוות הכל מחדש", אומרת כנרת. "לא פשוט לחיות אחרי כזה אסון בשב"ס".
רב כלאי עינת חסון מזדהה עם דבריה. "שכלנו אח בתוך הארגון, ואנחנו צריכים ללבוש את המדים יום־יום". עינת שכלה את אחיה, סג"ד רפי אלקלעי, ששירת שש שנים בשב"ס. "עד היום אנשים פוגשים אותי ואומרים, 'את יודעת, הוא היה מפקד שלי בקורס'. אני שמחה, כי כל אחד כזה זה סיפור שנוסף על דברים שלא הכרתי ולא ידעתי".
שיחה אחרונה
ההנצחה מסייעת לכולם להתמודד. כל משפחה עושה זאת בדרכה: אירועי ספורט, מסעות אופנועים, טקסים. "כל מי שחווה שכול, מפחד מהשכחה", אומרת עינת. "בשנים הראשונות הייתי פותחת עיתון ורואה מודעות אבל של אנשים שכבר 15 שנה לא עם יקיריהם ואמרתי, 'אלוהים, יום אחד נגיע גם אנחנו לשנה ה־15'. ממש נבהלתי".
יניב מזדהה. "חמישה ימים לפני האסון, במוצ"ש, חגגנו לבת של ירון יום הולדת שנתיים. זה היה סוג של מפגש אחרון של כל המשפחה. ירון התעקש שכולם יגיעו. זאת הייתה למעשה מסיבת הפרידה ממנו. אני זוכר את השמחה שהייתה ביום הזה. הוא אהב לשמוח ולצחוק. הוא היה אנרגטי, מרכז המשפחה".
איפה תפסה אותך הידיעה על האסון?
"הייתי עם הצוות שלי באימון. הגיעו ידיעות על שריפה. בשעה אחת וחצי אני מקבל טלפון מאחי. הוא מספר לי 'אני בדרך לכרמל'. ביקשתי 'תשמור על עצמך', וסיפרתי שאותנו בינתיים לא מקפיצים. בשעה שלוש אנחנו מתחילים לקבל ידיעות. אני מתקשר אליו, מתקשר לחברים שהיו איתו בקורס, אצל כולם הטלפון מצלצל אבל אף אחד לא עונה".
ויקי: "אבל צילצל. אצל כולם".
יניב: "טלפון אחד מחייג ויש תשובה. דפיקות הלב עולות למאתיים. התקשרתי לדודו דרעי, הניצול. הייתה לי שאלה אחת, האם זה האוטובוס של הצוערים. הוא אמר לי שכן. באותו רגע חשכו עיניי. ידעתי שהנורא מכל קרה. לדעתי דודו אפילו לא יזכור את השיחה הזאת. אני קורס ואשתי שואלת 'הכל בסדר?' אני אומר לה, 'תפתחי חדשות'. היא מדליקה טלוויזיה ורואים את האוטובוס בלהבות. אמרתי לה 'ירון על האוטובוס'. אשתי מנסה לנחם אותי, 'לא יכול להיות'. אני מבקש רגע להתאפס. באמת באותו זמן לא ידענו כלום.
"הדלקנו נר ראשון. יש ברכה שמרעידה אותי עד היום, 'שעשה ניסים'. אני מברך והקול שלי רועד, אני דומע, לא הייתה ברכה שכיוונתי אליה כל כך כמו אותה ברכה באותם רגעים - וייחלתי לנס. אבא של גיסתי מתקשר, הוא יודע שאני מהארגון והוא מנסה למשוך מידע. קבענו להיפגש בדרך ולנסוע יחד. אנחנו שומעים חדשות ותוך כדי תנועה אני בודק עם בתי החולים בצפון. בשלב מסוים אני אומר, 'אין טעם לעלות צפונה, בוא נחכה להם באבו כביר'. זאת הייתה שעת חשיכה. שמונה בערב, וזה הרגע שאני מספר לו. שנינו מתחבקים ומחליטים שאין מה לחכות, צריך לחזור למשפחות. בדרך חזרה היה רק שקט. לא שמענו כלום. נכנסתי לבית של ההורים. עשרות אנשים בסלון. כולם עם פנים נשואות לדלת.
"אני קורא להורים לחדר. אמרתי להם שירון היה על האוטובוס, נתתי להם להבין שיש סיכוי שהוא לא בחיים. בשעות האלה עדיין לא הגיעה הודעה רשמית והייתה לי אמונה פנימית שיכול לקרות נס. חמש דקות אחרי זה קצין העיר מגיע. מהחניה אני שומע את הצרחות של האנשים. כולם בוכים. הוא מסר הודעה לא ברורה. לא לכאן ולא לכאן. ביקשתי לדבר איתו בחוץ. שאלתי מה פשר ההודעה. הבנתי שהם החליטו שהם מוסרים נוסח אחיד לכולם. אין זיהוי".
"נכון", שותפים כולם להרגשה. "איליה ומוריץ היו האחרונים שזיהו", אומרת כנרת. "אנחנו קיבלנו את ההודעה ביום ראשון", אומר רומן. "גם רפי היה בין האחרונים שזיהו", מציינת עינת. "קראתי את הדוח הפתולוגי", מספר רומן. "היו להם שברים בשוקיים. הם קפצו מגובה של ארבעה מטרים למדרון. היה ממש קשה לקבל את זה. פשוט לא היה להם לאן לברוח. הם קפצו למטה".
"אתם זוכרים את התחנה בחיפה שנסענו לזהות את החפצים?" שואלת ויקי, "מצאו חפצים ולא ידעו למי הם שייכים. אספו הכל לחדר אחד, וכל משפחה הייתה צריכה להגיע לזהות את הפריטים של הנספה שלה. כשהגעתי, ראיתי המון שעונים וכולם עבדו. הם לא נעצרו. הגענו כמעט שנה אחרי, ולא הבנתי איך זה הגיוני שכבר שנה הם מתחת לאדמה והשעונים שלהם עדיין עובדים. זה הטריף אותי".
"אמרתי אמא, אני מתגייסת"
"היה המון בלגן באותו יום", מספרת עינת. "הייתי אז חניכה בקורס פיקוד ומטה. בבוקר הייתה לנו סדנה והיינו בהיי. מפקד הקורס נכנס ואמר, 'חברים, יש אירוע ואנחנו צריכים לראות איך מתארגנים'. ביקשו שנתחלק: חלק ילכו לרמב"ם להמתין לפצועים, חלק ילכו לאבו כביר. אמרתי שאני מוכנה ללכת לדבר עם המשפחות ברמב"ם, מבלי לדעת שאני חלק מהמשפחות. התקשרתי לרפי והוא לא ענה. התקשרתי לאמנון, מפקד הקורס. הוא אמר, 'בינתיים הכל בסדר, אני לא יודע מה קורה. נדבר אחר כך'. התקשרתי שוב ושוב לאחי. בשלב מסוים הרגשתי שבכל פעם שאני עוברת ליד לפטופ, סוגרים אותו בפניי. אני מתחילה להיות בלחץ נוראי.
"אני רואה שתי חברות שלי בוכות. ביקשתי תשובה רק לשאלה אחת, 'זה אוטובוס אחד או שניים?' החברה עונה לי 'אחד'. 'זה סגל או אסירים?' והיא עונה לי 'סגל'. וזהו, הבנתי. נסעתי משם לאבו כביר. לבד. הצעקות שהיו שם זה היה נורא. שאלו אותי מי אני ואמרתי שאני אחות של רפי. אמרו לי 'בואי, תני דגימה'. מאוחר יותר ניגשה אליי עובדת סוציאלית וביקשה שאבוא רגע הצידה. היא אמרה לי, 'יש שלושה ניצולים. רפי לא ביניהם'. אמרתי, 'העיקר שיש ניצולים'. ביום שישי בלילה הגיע קצין העיר לבית של אמא. היא שכבה בחדר ואמרה לאחים שלי, 'תגידו שאני ישנה. שילכו'. היא לא רצתה לקבל את ההודעה".
ויקי: "לבת שלי הייתה מסיבת חנוכה באותו יום. אמא שלי שמרה על הבת האמצעית. כשחזרתי הביתה היא אמרה לי שטניה התקשרה בסביבות שתיים ורבע והיא מתעכבת. בסביבות שלוש וחצי טניה התקשרה, 'אמא תראי את השריפה, צילמתי המון תמונות, אראה לכם בבית'. בארבע ורבע התחילו הדיווחים על האסון. לא הייתי אז בשב"ס. חייגתי ואמרתי שאני אחות של טניה. בגמגום הרגשתי משהו לא תקין אבל האסימון לא נופל, כי אף אחד לא רוצה להאמין. אמרו לי שמפקד בית הסוהר יחזור אלינו. כשפירסמו טלפונים של בתי חולים חייגתי בלי הפסקה. כשפירסמו את הטלפון של השב"ס למשפחות חייגתי וביקשתי לדעת אם היא עלתה לאוטובוס. אני לא אשכח את הרגע שאמרו לי, 'כן. טניה עלתה על האוטובוס'. נכנסתי למקלחת, הסתכלתי על עצמי במראה, הדמעות יורדות בלי שאני רוצה, ואמא שלי צועקת, 'ויקי, אמרו משהו?' ואני עונה, 'לא אמא, עדיין אין כלום'. ואני בעצם דוחה את הרגע שאני אומרת להם שנגמר. בסביבות תשע וחצי בערב הגיע קצין העיר".
רס"ר רחלי פינטו התגייסה, כמו ויקי, בעקבות אחותה, מישר אושרת פינטו. אושרת בלטה תמיד בהישגיה והיה זה אך טבעי שהיא תגיע לקורס הצוערים. "היא הייתה סוהרת ביטחון בנווה תרצה. הלוחמת הראשונה ביחידת החיפושים, תמיד דיברה על העבודה שלה עם עיניים נוצצות. היא הייתה הדבק של המשפחה", מספרת רחלי. באותו יום נורא, רחלי נסעה עם משפחתה לבית החולים רמב"ם, "מצאנו את עצמנו, כל המשפחות, מחכים כביכול להגעת הפצועים. כל משפחה עם תקווה שהילד שלה שרד. אנחנו מחכים שעה ועוד שעה ואף אמבולנס לא מגיע. כשהגיע קצין העיר, אנשים התחילו להבין. אני נכנסתי למזרקה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. היו צריכים להחזיק אותי. זאת הייתה חוויה מטורפת מבחינה נפשית, כי את רואה שיש עוד מלא משפחות כמוך, וכולם מרגישים את אותו הדבר".
בתחילה נאמר למשפחתה של אושרת, כמו למשפחות האחרות שלא ניתן לזהות את הגופות. "בדיעבד הבנו שאת אושרת ניתן היה לזהות. היא רק נחנקה. יש על אמא שלי את השרשרת שלה, השעון נשרף אבל עדיין בבית של אבא שלי. זאת מעין נחמה שהיא לא נשרפה. זה הכי כאב להורים שלי, שלקחו מהם את האפשרות להיפרד ממנה. כשהמשפחות נסעו לאבו כביר אמרו שאין מה לזהות, חודשיים חיינו עם הידיעה שהיא נשרפה ואז יום אחד, הצלם רוני סופר ראה את ההורים שלי מתראיינים ואומרים שהבת שלהם נשרפה, אבל הוא זכר אותה, את השרשרת עם השם שלה ואמר, 'רגע, היא לא נשרפה'. הוא צילם אותה. הוא יצר קשר עם דודה שלי והביא לנו את התמונות. אלה תמונות שמי שרואה אותן, קשה לו לחיות אחרי זה.
"שנה שלמה לא התקלחתי לבד, פחדתי לעצום עיניים. הייתי ישנה רק עם אמא שלי. אני מצטערת ובו־זמנית לא מצטערת שראיתי את התמונות. לקח לי הרבה זמן לצאת מזה. האסון הזה פירק אותנו, ההורים התגרשו בעצתנו. כל אחד מהם לקח את האסון למקום שלו. אושרת הייתה הדבק ואחרי שהיא הלכה נוצר חלל שאי־אפשר למלא".
מתי החלטת שאת מתגייסת?
"האסון קרה כשהייתי בת 21. בהתחלה אמרתי שאין סיכוי. בכל פעם שהיה נכנס אלינו איש שב"ס הביתה לא יכולתי לדבר עם אף אחד. שלוש שנים הייתי קמה בבוקר, שותה קפה, הולכת לחדר, מסתכלת על תמונות, יורדת לבית העלמין לבד, חוזרת הביתה ובוכה. עד שחברה מהארגון דיברה איתי ושאלה אותי מה אני רוצה לעשות. חשבתי על זה והחלטתי להתגייס. אמא תמכה בי, אבא שלי ראה את זה כאילו אני מתגייסת למקום שלקח ממנו את אחותי. רק בזימון הרביעי הלכתי. היה לי קשה ללבוש את המדים, ורק אחרי שהחליפו אותם אמרתי שזה סימן. לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לאמא שאני מתגייסת. אושרת תמיד אמרה שהיא תכניס אותי לשב"ס. היא כאילו השאירה לי מעין צוואה. היא תמיד נמצאת איתי כאן". •
