ממש לא מושו

המקום: מושו. במטבח: השף עידן פרץ. הסגנון: בר אסיאתי כשר, מעין ספין אוף של מסעדת "ק־פה האנוי", הכשרה השוכנת בכיכר מלכי ישראל. אז כן, לפעמים צריך לשפשף את העיניים כד להאמין שזה אמיתי. למשל, כשיורדים אל מתחת לאדמה, לחלל העטוף בטון מזוין שהיה פעם כספת של בנק, ומגלים בו בר. ולא סתם בר, אלא אסיאתי, וכשר! את הדלת פותחת לנו מארחת שיושבת משום מה מאחורי סורגים, בכלוב. סליחה, למה מושיבים צעירה נאה במקום כה מדכא ועוד מכריחים אותה לחייך ולאחל "תיהנו" לכל זוג שנכנס? בפנים, אחרי שמתרגלים לתאורה, אפשר לראות אפילו כמה כיפות (סרוגות־לייט, אפשר להירגע).

ברגע שאנחנו מתיישבים, עט עלינו המארח, היפסטר גבוה ומזוקן, ובידיו התפריטים, כשהוא מתנצל מראש שהם כל כך קטנים ומפורטים. אבל גם אחרי שאנחנו מפעילים את פנסי הסמראטפונים ורוכנים עליהם כדי לפענח אותם, אנחנו מתקשים להבין מה בעצם כתוב בהם. הקוקטיילים למשל מחולקים לפרקים כמו "סוכר", "ביטר" או "אלכוהול", כך שכל סועד יכול גם להרכיב את המשקה שלו בעצמו מול הברמן. ממש מבחן פסיכומטרי.

בסוף הזמנו קוקטייל - "טקס הסמוראי" שמו, עם מרכיבים כמו ג'ין, בחרובקה, מלפפון, ווסאבי וסירופ שומשום. מאז ששכבתי עם שבר בעצם הזנב לא שתיתי מרקחת כה תוקפנית ודוחה בטעמי פלפל שחור שהורתח במי אפסיים. וכל זה, מיינד יו, ב־49 שקל. מובן שההזמנה הבאה הייתה של כוס יין - שרדונה זהוב כלשהו מקליפורניה, והעיקר שנמזג הישר מהבקבוק, בלי שום התערבות של הבר.

אחר כך החלה פרשת האוכל. הכיוון הוא פה אסיאתי, אבל במעין וריאציה מתחכמת של המטבח על כל המנות המוכרות. במילים אחרות, כאן לא נזכה לקבל למשל סתם סושי, אלא פרשנות של המטבח על סושי. מה זה אומר? למשל רול של אצות נורי, עם טונה אדומה ואורז עגול, איולי וסאקה. איולי הוא רוטב פרובנסלי המורכב משמן זית ושום. סאקה הוא יין אורז או תפוחי אדמה. מה בדיוק הם עושים יחד על רול של טונה אדומה? ואם כבר, למה הרול (52 שקל) הזה כל כך קטן ולא טעים?

הלאה, עם עוד רול; הפעם של סינטה כבושה במרטיני ויוזו, עם כוסברה ונענע ואיולי חריף ומרטיני ביאנקו. מה? מה ששמעתם. למה לכבוש את הסינטה ועוד במרטיני ויוזו? ולמה צריך לכל זה עוד רוטב מאיולי חריף, עם מרטיני ביאנקו? התוצאה של כל זה היא חריפות לא נעימה, כמעט חשודה. מזל שקיבלנו קנקן של מים קרים שהצילו אותנו.

שתי מנות אחרות - לחמנייה ממולאת בדוקסל פטריות עם גינג'ר וברנדי (44 שקל) וגיוזה עם עוף (49 שקל) אווז וגריי גוס - שזה בכלל סוג של וודקה, ניצלו איכשהו מסערת היצירתיות של המטבח והיו סבירות - אם כי בכל מקרה הייתי מעדיף את הגרסה העממית הפשוטה שלהן בכל דוכן רחוב, בלי האלכוהול שנדחף כאן לכל מנה וממילא אינו מורגש, ובלי כל המרכיבים היקרים והסתמיים.

לסיכום, הבר הכשר מושו מציע כרגע חוויה שניתן להגדירה כביזארית, עם אוכל ושתייה יומרניים ומצועצעים הסובלים מעודפי קונספט. זוג שיבלה פה, יתכבד בשני קוקטיילים ויזמין שתי מנות, ישאיר אחריו לפחות 200 שקל לפני שירות, וזאת בלי לשבוע ובלי להשתכר. תשקיעו את הכסף שלכם במקום אחר.

• מושו. מלכי ישראל 3 תל־אביב, נפתח ב־20:00. אין טלפון