סופר את הכסף

"יש סיפורים שנובעים ממקומות מסתוריים ולא ידועים, ויש כאלה שמתגלים כמו מתנה ממישהו אחר. זה סיפור מהסוג השני". כך פותח הסופר ניקולס ספארקס את ספרו החדש, "כל נשימה", ה־21 במספר, שמבטיח לתפוס את מקומו לצד רבי המכר הקודמים שלו, כמו "היומן", "מכתב בבקבוק", "סיפור אהבה בלתי נשכח", "לילות ברודנטה", "הבחירה", ורבים אחרים. ספריו נמכרו כבר בלמעלה מ־105 מיליון עותקים ברחבי העולם, תורגמו ללמעלה מ־50 שפות, וכמעט כולם הפכו לסרטים שוברי קופות בכיכובם של שחקנים כמו קווין קוסטנר, רובין רייט, פול ניומן, ג'ינה רולנדס, מנדי מור, ריאן גוסלינג ואחרים. "היומן" גם מעובד בימים אלה למחזה בברודוויי.

הכל התחיל כשניקולס ספארקס, אז איש מכירות של חברת תרופות בן 28 מניו־ברן שבצפון קרוליינה, החליט לנסות לכתוב רומן. ההחלטה נבעה משיקולים כלכליים בעיקר. אחרי שחקר את הז'אנר הספרותי הזה הוא הגיע למסקנה שיש לו מה להוסיף, והעלה על הכתב את הגרסה שלו לסיפור האהבה בן 60 השנים של הסבא והסבתא של אשתו — היא הייתה חולת אלצהיימר ובעלה נהג לספר לה שוב ושוב את השתלשלות סיפור האהבה ביניהם.

מקדמה של מיליון דולר

כש"היומן" יצא לאור הוא הפך ללהיט, והביא את אולפני וורנר לשלם לו מיליון דולר עבור זכויות ההסרטה. "היומן" הגיע למקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו־יורק טיימס, וכך גם כל אחד מהספרים שבאו אחריו. ספארקס, בן ה־55, הוא הראשון להודות שעלה על נוסחה מנצחת, ואין לו שום בעיה עם העובדה שהספרים שלו כולם ממוקמים במדפי ה"צ'יק־ליט" (ספרות רומנטית שהרוב המוחלט של קוראיה הם נשים). "אני רוצה שהקוראים שלי יידעו למה לצפות כשהם רואים את אחד מהספרים שלי בחנות, ולכן אני מקפיד שבכולם יהיו שלושה מרכיבים קבועים: סיפור אהבה, עלילה המתרחשת בצפון קרוליינה, ודמויות שמעוררות רגשות חמים", הוא אומר בראיון טלפוני מביתו בארצות־הברית.

הסצנה המפורסמת מתוך הסרט "היומן"

אז איך בכל זאת אתה שומר שהסיפורים יישארו טריים, מקוריים ושונים זה מזה?

"פרט לשלושת האלמנטים האלה, אני עושה ככל יכולתי לשנות כל דבר אחר. זה יכול להיות סיפור על אהבה בסכנה, אהבה ומסתורין. אהבה ואובדן, או אהבה ושיקום", אומר ספארקס. "אני יכול לשנות את התקופה שבה מתרחשת העלילה, או את גיל הגיבורים, כי אהבת בוסר ראשונה בשנות העשרה שונה מאוד מהתאהבות של בני 40, שאולי כבר חוו אלמנות או גירושים. הרגשות אולי דומים, אבל החוויות האישיות של הדמות שונות בתכלית", הוא מסביר. וזה ממש לא פשוט, הוא מודה. "כי אני מרגיש לפעמים שעם כל ספר אני צריך להמציא מחדש את הגלגל".

אתה חושב על קהל הקוראים במהלך הכתיבה?

"ברור", הוא עונה בפסקנות. "לא הרבה סופרים יודו בזה, אבל בעיניי זה הדבר החשוב ביותר. התפיסה שלי גורסת שאם אני בא בדרישה לקוראים להקדיש לי מזמנם, מכוחם ומכספם, אני רוצה שירגישו שהיה כדאי להם להשקיע בקריאה, כך שאני עושה כמיטב יכולתי להבטיח שהקוראים ייהנו מהסיפור".

הספר החדש

קרה ששינית את העלילה, כי חשבת שהקוראים לא יאהבו את הקו שבחרת?

"בטח. כל יום", אומר ספראקס. "אני מנסה לכתוב את הסיפור הטוב ביותר שאני יכול, ותמיד יש דברים שאני מוצא שצריך למחוק ולשנות, או לפחות לערוך".

ומה הסיכוי שתכתוב ספר רומנטי עם "הפי אנד" בלי לשבור לקוראות את הלב?

"זה כנראה תלוי בהגדרה שלך ל'הפי אנד'. אם פירושו שבני הזוג מתאחדים בסוף, אז כן, רוב הספרים שלי מסתיימים בהפי אנד. אבל בכל הספרים שלי יש אלמנט של טרגדיה. זה חשוב בעיניי, כי זה גורם לעלילה ולדמויות להיות אמיתיים יותר", אומר ספארקס. "עצב הוא חלק מהחיים. זה משהו שכל בן אנוש חווה, ואני מנסה לכתוב מתוך תפיסה שאני מתמודד עם כל המגוון של רגשות אנושיים. אם לא היה שם עצב, הסיפור היה נשמע יותר כמו סיפור אגדה. וזה לא מה שאני מכוון אליו. אני מנסה שהקורא ירגיש אושר ושמחה, ודאגה, וחרדה, כמו גם זעם וכעס. וכשאני כולל את כל הרגשות האלה, אני מאמין שהדמויות נתפסות יותר אנושיות ונגישות לקורא. והסיפור מרגיש כאילו זה משהו שיכול לקרות לכל אחד".

העובדה שספרים רבים כל כך שלך הפכו לסרטים משפיעה על אופן הכתיבה שלך?

"זה משפיע לא על תהליך הכתיבה עצמו, אלא על עיצוב העלילה. בשלושת החודשים הראשונים לעבודה, כשאני מנסה לעצב את סיפור העלילה, המחשבה על קולנוע נכנסת לראשי, כי אני רוצה לכתוב משהו שיהיה מקורי כיצירה ספרותית, אבל גם מקורי כסרט. כך שהרבה רעיונות נזרקים לפח כי הם לא עומדים בדרישה של 'מקוריות' בספרות או בקולנוע. אני לעולם לא אכתוב סיפור אהבה שמתרחש על סיפון הטיטאניק. גם אם הסיפור עצמו יהיה מקורי, אולי, זה לעולם לא ייראה מקורי על המסך, ואני רוצה שהוא ייראה חדש וטרי בשני סוגי המדיה האלה. כשאני כותב, אני מנסה להוציא את הספר הטוב ביותר שאני יכול. אבל כשנגמרת הכתיבה, והספר יוצא לדרכו, אני שוכח ממנו ומתרכז בניסיון ליצור את הסרט הכי טוב שאני יכול".

כשאני מעמתת אותו עם התפיסה שספרות רומנטית זה לא בדיוק נושא שגברים בוחרים לכתוב עליו, ספארקס מסרב להיעלב וגם ממהר להסביר שהוא ממש לא מסכים להגדרה של ספריו כ"ספרות רומנטית": "אני כותב ספרים על אהבה, ומכוון לכתוב את הדבר הכי טוב שאפשר בתוך הז'אנר", הוא אומר. "מה שאני מנסה ליצור הוא גרסה מודרנית לטרגדיה יוונית. שייקספיר עשה את אותו הדבר עם 'רומיאו ויוליה', והמינגוויי עם 'הקץ לנשק', וגם סופרים מודרניים עשו את זה, כמו אריך סגל ב'סיפור אהבה', רוברט ג'יימס וולר ב'הגשרים של מחוז מדיסון' וניקולס אוונס ב'הלוחש לסוסים'. כולם מנסים להציב מול הקהל את מגוון החוויות והתחושות האנושניות, כולל אהבה וטרגדיה, ולעשות את זה בלי שזה ייתפס כמניפולציה".

הגירושים של מלך הרומנטיקה

גם הערוגה הרומנטית שלו עברה טלטלה כאשר ב־2015 נפרד אביר הרומנטיקה מאשתו קאת'י, אחרי 25 שנות נישואים, כשהוא משחרר הודעה לעיתונות, לפיה "זאת לא הייתה החלטה שקיבלנו בקלות, אבל אנחנו עדיין חברים טובים, וחשים כבוד רב זה לזה ואוהבים את הילדים שלנו (לשניים חמישה ילדים), שמפאת כבודם, אנחנו מעדיפים להשאיר את הנושא כמשהו פרטי שלנו".

אבל הקוראות התקשו להירגע. איך ייתכן, ש"מלך הרומנטיקה", האיש שנתן לנו כל כך הרבה סיפורי אהבה נפלאים נופל בבור כל כך לא ניקולס־ספארקי כמו גירושים? ולמה הוא לא יישם את כל אותם מהלכים רומנטיים נפלאים שהוא מתאר בספרים שלו כדי למנוע את השבר?

"זה גרם לי לאבד את האמון ברומנטיקה ממש ברגע זה", כתבה "אריאנה" בתחילת ינואר 2015, כשהתפרסם פירוק החבילה המשפחתית בצפון קרוליינה. "אני לא יודעת איך אוכל לקרוא ולהאמין לעוד סיפור אהבה שלו", כותבת "לי אליזבת", וסטייסי פארבר מוסיפה בייאוש ש"אם ניקולס ספארקס מתגרש מאשתו, סימן שאין שום סיכוי לאף אחד מאיתנו. אם אשף סיפורי האהבה לא יכול לשמור את אשתו לצידו – כולנו צפויים לאבדון".

אבל הקוראות כנראה בכל זאת הפנימו והתקדמו הלאה, כי מאז הוציא ספארקס עוד שלושה ספרים. רבי מכר, כדרכו, שגם הם ימצאו, ככל הנראה את דרכם להוליווד.