yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    חדשות • 01.12.2019
    בשוליים, הזעם רק משכפל את עצמו
    חן ארצי סרור

    ההפגנה בעד נתניהו ונגד מערכת המשפט בשבוע שעבר הייתה זהב טהור לכתבי המגזין. הם מצאו שם בקלות את כל הדמויות שיהיו שחקני נשמה, יספקו בדיוק את האמירות הנדרשות - זועמות, קיצוניות, לעיתים עילגות. איזה פריים מנצח יש בשתי קשישות אשכנזיות צבועות שיער שמגיעות למוזיאון בשביל קונצרט ומוקפות בישראלים שהן לא פגשו מעולם. או יותר נכון, ישראלים שהם הקריקטורה של הדגם של מה שאנחנו קוראים לו בכובד ראש "ישראל השנייה".

     

    "ישראל השנייה", כשם קוד למזרחים, פריפריאליים ומסורתיים, רואה בתקשורת, במערכת המשפט ובמוסדות התרבות כת אחת הגמונית שהקפידה לאטום את אוזניה ולעצום את עיניה. מקום שבו לעולם לא תהיה דריסת רגל למישהו "כזה". כמו בנבואת פיגמליון המגשימה את עצמה, השבט אמר את דברו: הוא אימץ לו קודים משלו ותרבות משלו וגם תת־תרבות משלו שעונה על אותם מאפיינים שהיו ברבות השנים לעלבונות. קראתם לנו עילגים? נראה לכם מהי עלגות. קראתם לנו מנשקי מזוזות, משם בדיוק יפעל המנוע שלנו.

     

    ‏באופן אבסורדי, אותה פוליטיקה של זהויות שעוסקת ברקע של האדם יותר מאשר בדעותיו הפכה מכלי לייצוג לקלף מיקוח. דווקא בבתי־המשפט, באקדמיה או במוסדות התרבות יחפשו את הגוון הזהותי השונה, אבל זה יהיה רק תיקון מדומה. תיקון להתהדר בו. המזרחית, האתיופי או החרדית פשוט הפכו לתו תקן של פלורליזם. לכן קל לשמוע אמירות לגלגניות שבהן אדם בודק כמה נקודות יש לו במדד הקיפוח: בכל זאת אישה מזרחית מעפולה לא מנצחת טרנסג'נדר ערבי על כיסא גלגלים.

     

    ‏אך זו בדיוק הבדיחה העצובה והמוקש העצום בפוליטיקת הזהויות: רק בודדים יצליחו לקבל כרטיס כניסה מהשוליים למרכז, ואז אולי אותה זהות אוריינטליסטית תהפוך ליתרון. אך הרוב המוחלט ייוולד בתודעת שוליים וימות בתודעת שוליים. ושם, במקום השבטי הזה, הזעם רק ישכפל את עצמו, יתעצם ויגדל. כל עוד נישאר בתודעה שלפיה נדרש "תקן" לכל מה שאנחנו מכניסים תחת הקטגוריה "גיוון", אנחנו רק נחריף את השסע ולא נייצר תיקון.

     

    ‏סוציולוגיה אינה תשובה טובה לכל אידיאולוגיה, ובעיקר איננה הצדקה לאלימות או הסתה. אך אין ספק שהתפרצות הזעם הזו היא מורסה שתפחה היטב כיוון שטופחה היטב. אף אחד לא רוצה להיות חיית מחמד, להיות תכשיט נדיר להתגאות בו. בני אדם, בגדול, רוצים שיכירו בהם ובתרבותם באופן רחב ומלא כשווים בין שווים. לא כקישוט, לא כאקססורי, לא על מנת לסמן וי. על פשעי העבר אנו משלמים היום, ולצערנו יש מי שהוא בעל אינטרס להמשיך לטפח, ולתחזק אותו פצע. כל גרבוז שנואם, כל עיתונאית שמצייצת בהתנשאות שהמפגינים הגיעו לראשונה למוזיאון למען נתניהו, הם דלק למדורה שעל פניו לעולם לא תדעך. מי שמקפיד עוד ללבות אותה הוא דווקא מי שמעולם לא חווה את הפצע על בשרו. מי שמעולם לא שילם מחיר על זהותו ומקום מוצאו. האליטיסט שבאליטיסטים, ראש הממשלה נתניהו. באופן משונה דווקא הוא הפך לדרייפוס של ישראל השנייה, דווקא הוא הפך לסמל הנרדף, המבוזה. והוא יודע לנהל את המחזה הזה טוב יותר מכל אחד אחר.

     

    נאום השבטים של הנשיא ריבלין הוא נאום חשוב, אבל חסר. הוא לא מציע איחוי אמיתי. התרבות הישראלית צריכה להיות תרבות אחת שנתיבים רבים לה. מקום שבו הזהות היא מקום של כוח ולכן היא מסוגלת לעשות מקום, להתפשר, לייצר שפה אחת ולא מגדל בבל שעתידו קריסה. הדרך ארוכה, אבל בתור התחלה דווקא המקומות הנאורים שרואים חשיבות אמת בייצוג יוותרו על תפיסת העולם שמחפשת עלה תאנה תורן, ויעניקו מקום אמיתי למי שהם כינו "ישראל השנייה". √

     


    פרסום ראשון: 01.12.19 , 23:32
    yed660100