לא משנה אם מדובר ברנו זואי הקטנה והזולה (130 אלף שקל) או ביגואר i־פייס היקרה (500 אלף שקל). השאלה הראשונה שיישאל איש המכירות תהיה "לאילת, היא תגיע?". שאלה תיאורטית עבור רוב האנשים, שמבטאת את חרדת הטווח שלנו.
אז לקחנו את ה־MG ZS EV לאילת. מדובר באחת החשמליות הזולות בארץ, 139־141 אלף שקל, ג'יפון עממי ראשון נטול פליטה, שגרסת בנזין שלו כבר משווקת כאן שנתיים. MG הוא מותג בריטי במקור, ובעשור האחרון הוא שייך לשנגחאי אוטומוטיב (SAIC) הסינית. ה־MG החשמלית תוביל את החדירה של החשמליות הסיניות שיגיעו בשנה הבאה, כמו דגמי GAC ו־JAC.
העיצוב כמעט זהה לגרסת הבנזין, מלבד ה'גריל' השונה, שלחיצה עליו גורמת לו להתרומם ולחשוף את שקעי הטעינה. תא הנוסעים משודרג באיכות החומרים, כולל מערכות בטיחות אקטיביות שחסרות בגרסת הבנזין, בעיקר בללימה אוטונומית, תיקון סטייה מנתיב ובקרת שיוט אדפטיבית כסטנדרט. הישיבה גבוהה, תא הנוסעים נותר גדול ושימושי, כמו תא המטען (448 ליטר). במקום גלגל רזרבי מאוחסנים כבלי הטעינה - מוד 2 ביתי, למוד 3 ולטעינה מהירה. עם זאת, חסרה יציאת מזגן מאחור, והנדסת האנוש מסורבלת.
רמת האבזור הבסיסית (139 אלף שקל) כוללת מסך מגע בגודל 8 אינץ' עם צימוד לאייפון ולאנדרואיד, מפתח חכם וחיישני חניה אחוריים. הבכירה מוסיפה תמורת 2,000 שקל ריפודים דמויי עור, כיוון חשמלי למושב הנהג, מראות מתקפלות חשמליות וחלון גג פנורמי. המחיר כולל גם עמדת טעינה ביתית.
למנוע החשמלי 143 כ"ס ולסוללה 45 קילוואט־שעה, קטנה יחסית לרכבים בגודל הזה. הביצועים טובים, עם תאוצת עקיפה 80־120 קמ"ש ב־7.5 שניות לפי המדידות שלנו. אפשר לבחור בין שלושה מצבי ביצועים - ספורט, רגיל וחסכוני - שמשפיעים על התאוצות ועל הטווח, כשמעבר למצב האחרון מוסיף 20% לטווח הנסיעה לעומת הראשון.
המרחק בין מטה היבואן במעוין שורק לאילת עומד על 350 ק"מ, יותר מהטווח המוצהר (263 ק"מ) של האוטו. אבל בדרך נמצא פונדק כושי רימון בק"מ ה־101 בכביש הערבה, ובו עמדת טעינה מהירה (DC). נהיגה רגועה, ושימוש בירידות מדימונה לערבה לטעינה שהוסיפה 26 ק"מ לטווח, איפשרו לי לעבור בשלום 250 ק"מ. היצרן מבטיח 80% מהטווח בתוך 30 דקות טעינה במטען 50 קילוואט כמו שהציבה בק"מ ה-101 חברת ג'ינרג'י. בפועל נזקקתי ל־59 דקות כדי לטעון 97% מהסוללה.
תוספת של 350 ק"ג פוגעת בנוחות הנסיעה במהירות איטית והופכת את ה־MG החשמלית לקצת מסורבלת בסיבובים. גם ההגה קל מדי. לאילת הגעתי 4 שעות אחרי שיצאתי מהמרכז. הדרך חזרה לירושלים נמשכה יותר, כולל טעינה של 45 דקות בעמדה איטית (AC) של ג'ינרג'י במלונות שבנווה זוהר לחוף ים המלח. בעוד שנה, כאשר ייפרסו בארץ רוב 110 עמדות הטעינה המהירה שמסבסדת המדינה, מסעות כאלה יהיו פשוטים ומהירים יותר.
כדי להגיע לאילת נזקקתי לחשמל בשווי של כ־40 שקל בלבד, כרבע ממה שהיה עולה לי בנזין לנסיעה באחיו שכן מזהם מהאגזוז, אבל זול ב־33 אלף שקל. הייתי שמח לסוללה קצת יותר גדולה, אפילו בתוספת תשלום של 15־20 אלף שקל כדי להעלים לגמרי את חרדת הטווח, אבל גם כמו שהוא היום ה־MG החשמלי הוא נציג מוצלח למהפכה, סוג של טסלה זולה, וזאת הסיבה שתראו אותו הרבה על הכביש בשנה הקרובה.
