מטפסת לפיסגה בגיל 87

לפני ארבע שנים, בגיל 83, קיבלה שילה הנקוק, שחקנית בריטית מוערכת, הצעה מאתגרת, תובענית, כמעט בלתי אפשרית: לככב בתפקיד הראשי בסרט "לעולם לא מאוחר", ולגלם אלמנה בודדה שבתה רוצה להכניס אותה לבית אבות והיא מחליטה לממש חלום נושן — לטפס על הר סאליבן בסקוטלנד. התפקיד דרש ממי שתגלם אותו להעפיל לפסגת ההר בגובה 730 מטר, כך שלא מפתיע ששחקניות רבות בגילה סירבו או שלא היו מסוגלות להיעתר להצעה.

גם הנקוק לא מיהרה להשיב בחיוב. "היססתי מאוד", היא מודה בראיון ל"ידיעות אחרונות". "אמרתי שאני חייבת לחשוב על זה. התייעצתי עם הרופא שלי ושאלתי אם הוא חושב שאני מסוגלת, והוא ענה שכן. הבנות שלי נלחצו קצת, אבל הן לא חשבו שבאמת אטפס על ההר, אלא שיוצרי הסרט ייעזרו באפקטים מיוחדים. הבנות היו קצת בהלם כששמעו שאין אפקטים ושאני הולכת לטפס באמת, אבל תמיד עשיתי דברים נועזים. אם יש איזו התערבות, אני אלך עד הסוף. אני לא טובה בלחיות בנינוחות ובשלווה, זה לא חלק ממילון המושגים שלי. אני תמיד מחפשת משהו מרגש יותר מעבר לפינה".

לקראת הצילומים הנקוק פצחה באימונים אינטנסיביים שמאוד לא אופייניים לאנשים בגילה, כולל אימוני משקולות בחדר כושר. "הייתי צריכה לחזק את הרגליים והזרועות, ועבדתי על מעבר בין תנוחת כריעה לעמידה, דברים שככל שאתה מתבגר קשים יותר ויותר. המטרה הייתה להחזיר לעצמי את השרירים שאחראים לתנועות הללו. תירגלתי גם הליכה מהירה עם מקלות. קצין לשעבר בחיל האוויר המלכותי אימן אותי לרוץ במעלה הגבעות. הוא היה קשוח איתי ובהתחלה בקושי הצלחתי לדדות למעלה, אבל לקראת הסוף יכולתי לעלות. זה רק מוכיח שבכל גיל, אם אתה באמת נחוש אפשר להיכנס לכושר ולהחזיר שרירים שחשבת שאיבדת".

13 קילומטר ברגל

אחרי שלושה חודשים של עבודה פיזית מאומצת הנקוק הייתה מוכנה לצילומים התובעניים. "היינו צריכים ללכת המון, עד שבכלל הגענו למרגלות ההר, משהו כמו 13 קילומטר", היא משחזרת. "כשהגענו למרגלות ההר הייתי כבר די עייפה ועוזר הבמאי אמר: 'תראי, שילה, את יכולה לפרוש עכשיו, כי בהמשך לא תוכלי, משום שהליקופטר יכול לנחות רק על ראש ההר, וכך לא נוכל לחלץ אותך'. הסתכלתי על אנשי הצוות וגיליתי שכולם כבר התחילו לדדות למעלה עם המצלמות וציוד הסאונד. חשבתי לעצמי שאני לא יכולה לאכזב אותם בשלב הזה, והחלטתי להמשיך לטפס".

מה היה הדבר הכי קשה שחווית במהלך הצילומים?

"הקור. כשעלינו מעל העננים היינו צריכים לישון באוהלים כמה לילות, ואלוהים אדירים, הייתי בטוחה שאמות מהיפותרמיה. היה מזוויע. ואם רציתי ללכת לשירותים באמצע הלילה, זה היה הכי נורא. התחלתי להוקיר את השמש, כי ברגע שבו אתה רואה את השמש עולה באופק המרוחק, אתה שמח על מעט החום שעומד לבוא".

איך הרגשת כשהגעת לפסגה?

"אתה בטח חושב שקפצתי באוויר וצעקתי מאושר, אבל הנוף הבתולי היה כל כך מהמם ויוצא דופן שעצרתי את נשימתי והמילים נעתקו מפי. כשאתה נמצא על פסגה של הר, אתה לא רואה שום סימן חיים במרחק עשרות קילומטרים, ממש שממה. זה מרגש ברמות עמוקות, והמדריך אמר לי שיש חלק מסוים בהר שגיאולוגים הוכיחו כי הוא קיים מתקופת המפץ הגדול. מרוב יראה נאלמתי דום. מובן שהייתי די גאה שהצלחתי לבצע את המשימה. מטפסים רבים עוצרים בנקודה מסוימת ממש לפני הפסגה, כי החלק האחרון הוא טיפוס ממש קשה. אנשי הכפר המקומי אמרו שבתקופת חייהם הם לא נתקלו במישהו בגילי שהגיע לפסגה. זה היה נעים לשמוע. הנכדים שלי בכלל חושבים שטיפסתי על האוורסט. הנכדה הכי צעירה שלי מסתובבת ומספרת לכולם שסבתא שלה טיפסה על האוורסט, שזו קצת הגזמה".

צילום: AP

ניצחה את סרטן השד

התוצאה, הסרט "לעולם לא מאוחר", מוצגת בישראל בימים אלה. "לסרט הזה יש שני מסרים. קודם כל, אנשים צריכים להבין שאסור לדחות דברים למחר. תעשו את זה עכשיו. אתם יכולים לעשות את כל מה שאתה רוצים. הסרט מדבר לרבים בגלל שהוא אומר שאתה אף פעם לא זקן מדי לעשות משהו שחלמת ורצית, וזה משהו שכולם באמת רוצים לשמוע. בימינו מתעלמים מהזקנים לא פעם. ולכן המסר השני של הסרט הוא על מערכת היחסים בין אנשים מבוגרים לצעירים. בסרט הדמות שלי רוקמת קשר חברי עם מדריך לטיפוס סקוטי נחמד. אני חושבת שגם הצעירים וגם הזקנים יכולים ללמוד הרבה אחד מהשני".

חוויית הטיפוס על ההר גרמה לך ללמוד משהו חדש על החיים?

"במובן מסוים כן. אני בנאדם עירוני ואף פעם לא הייתי מעריצה גדולה של טבע. בתקופת מלחמת העולם השנייה פינו אותי מלונדון לאזור כפרי, ונזרקתי לטבע, לפרות וסוסים בצורה מאוד מפחידה. אף פעם לא היה לי אכפת במיוחד מהטבע, אבל אחרי שטיפסתי על ההר הרגשתי קשר עמוק אל הטבע. אתה כל כך תלוי בטבע שיהיה בצד שלך. החוויה הזאת פיתחה אצלי מודעות לטבע והצמיחה המון דאגה לסביבה".

אחד הדברים שאני אקח איתי מהסרט זה העיניים הכחולות והמדהימות שלך.

"תודה. הן משתנות. פעם היו בהן קווים שחורים סביב הקרנית, שהיו יפים, אבל עכשיו הם הפכו ללבנים בזקנתי, כמו שנראות עיניים זקנות. אני זקנה, ובמובן מסוים זו הקלה, כי אני לא צריכה לטרוח עם איפור ודברים בסגנון".

הנקוק, שתחגוג בפברואר הקרוב יום הולדת 87 ו־70 שנות קריירה מרשימה, עדיין פעילה ומתרוצצת על הבמות ובאתרי צילומים. "מה סוד ההישרדות שלי בתעשייה? אני מניחה שהעובדה שתמיד עשיתי מגוון דברים: קומדיות, דרמות, תיאטרון, טלוויזיה, קולנוע, רדיו, כתבתי ספרים, ולכן לאף אחד מהמדיומים האלה לא נמאס ממני, וגם המעריצים לא משתעממים, משום שאני בלתי צפויה.

"אני חושבת שאם אתה נותר סקרן אז תמיד תהיה מוקסם, ותהיה חייב להיות בכושר, כי הסקרנות תדחף אותך למצבים שתהיה חייב להיות מסוגל לרוץ, או לכל הפחות להסתכל מסביב, או לצלוע סביב, או לנסוע בכיסא גלגלים. אתה חייב להמשיך לנוע".

הנקוק היא בכלל שורדת אמיתית. ב־1971 התאלמנה מבעלה הראשון, וב־2002 הלך לעולמו בעלה השני. בסוף שנות ה־80 חלתה בסרטן השד וניצחה אותו, ואף שימשה כדוברת להעלאת המודעות למחלה.

"מה שעברתי בחיי לא מרשים יותר מחיים ממוצעים", היא מצטנעת. "המדינה שלך למשל מלאה באנשים ששרדו דברים קשים. אנחנו שורדים משום שזה אינסטינקט אנושי. אני נדהמת ממה שאנשים עושים כדי לשרוד. כשלנכד שלי היה סרטן במוח, חשבתי שלא נשרוד את זה, אבל הוא שרד ואנחנו שרדנו. אני יכולה לחזות זמן בעתיד שבו אומר: 'טוב, הספיק לי. אף פעם לא אספיק לעשות את כל מה שרציתי, אבל הגיע הזמן לנוח ולמות' – אני לא אתאבד אבל אשחרר".

הרבה שחקנים אומרים שאחרי גיל 40 הם כבר לא מוצאים עבודה ואין להם תפקידים. והנה את עדיין משחקת.

"זו בעיה של אנשים יפים, ויותר של נשים. קשה להן יותר לעשות את המעבר, כי הרבה מהפרסום שלהן נשען על איך שהן נראות, וכשהמראה הזה משתנה הקהל לא מקבל את זה. אני אף פעם לא הייתי יפה".

לא נכון. את יפה כיום. ראיתי גם תמונה ישנה שלך והיית יפה גם בצעירותך.

"מתוק מאוד מצידך לומר, אבל יש לי מראה מסוים. היום יש המון תפקידים טובים לנשים, כי יש הרבה תסריטאיות והרבה במאיות במדינה שלנו. טוב יותר היום לנשים ממה שהיה בתקופה אחרת".

מה את חושבת על תנועת מי־טו?

"אני מאה אחוז תומכת. אני חושבת שזה צודק שיתייחסו לאנשים בכבוד, ואנחנו בתעשייה שבה לא תמיד התייחסו לנשים בכבוד, במיוחד לנשים צעירות, ואני שמחה מאוד שיש עכשיו חוקים ותקנות שלא מאפשרים לסטות מהם".