האוסטרי

בראש הספר 'אומללות שמחה בחלקה' הציב פטר הנדקה ציטוט של בוב דילן ("הוא לא טרוד בלידתו הוא טרוד במיתתו"). אולי משום נבואת לב שתהיה זו מחווה של חתן פרס נובל לספרות אחד למשנהו. אולי כחלק מרוח התקופה שבה נכתב הספר, הסיקסטיז, שבה נתפסו ההיררכיות האמנותיות הוותיקות כקורסות, וציטוט משיר רוק נראה מתריס. אבל מה שמעניין בעיניי בציטוט הזה הוא משהו אחר. דילן הוא יליד 1941, הנדקה יליד 1942. בדרך כלל סופרים מציבים ציטוטים של קודמים מהוללים בראש ספריהם, ורצוי רחוקים בזמן. הם לא נוטים לצטט את בני גילם, שאיתם הם מקיימים לעיתים יחסי יריבות, וגם לא סופרים מדור האבות, מסיבה דומה. אם נוסיף לציטוט של דילן ציטוט נוסף של הסופר תומס ברנהרד שמופיע ב'אומללות שמחה בחלקה', נבין משהו בסיסי על הנדקה, שיעלה השבוע על הבמה בשטוקהולם לקבלת פרס נובל.

אצל הנדקה, היריבות האדיפלית או האחאית, "חרדת ההשפעה" כפי שניסח חוקר הספרות המנוח הרולד בלום, אינה עזה. לכן הוא מצטט ללא עכבות זמר בן גילו וסופר שמבוגר ממנו ב־12 שנה. זה נראה לי אחד המפתחות להבנת טיב הפרוזה של הנדקה, לפחות זו שתורגמה לעברית - סופר שבאופן מעורר השתאות, ואולי מעט אי־נוחות, כותב כמו סופרים אחרים, ותיקים ממנו, בלי מבוכה, בלי ניסיונות הסתרה, בלי מאבק אדיפלי ובלי התעקשות על בידול וייחוד.

'חרדתו של השוער בבעיטת ה־11', נובלה שפורסמה במקור ב־1970, כתובה כמו 'הזר' של קאמי. 'שעת התחושה האמיתית' מ־1975 כתובה כמו סיפור קפקאי (ולא רק זאת, אלא שלגיבור הנובלה קוראים גרגור, והסיפור נפתח בקומו משנתו לסיוט). בכלל, הנובלות של הנדקה הן גם כמו 'הבחילה' של סארטר וכמו יצירותיו של בקט. ועם זאת, חשוב להדגיש, על אף שתחושת האי־טריוּת הזאת מנעה ממני להתפעל מאוד מספריו של הנדקה, לא מדובר באפיגון, בחקיין, ובטח לא בסופר פוסט־מודרני שעורך פרודיות על סגנונות מודרניסטיים קודמים. מדובר, בפשטות, בבן ממשיך.

כמו 'הזר', גם 'חרדתו של השוער בבעיטת ה־11' מתאר רצח חסר פשר. הגיבור, יוזף בלוך, שוער כדורגל מפורסם לשעבר וכיום "טכנאי בניין", מפוטר בראשית הרומן מעבודתו. מכאן והלאה מספר הנדקה על הידרדרותו, שבמהלכה הוא רוצח קופאית קולנוע שהכיר ואז נמלט לעיירת גבול. האם יש סיבה לרצח? לא לגמרי ברור. בלוך מוקסם מכך שהקשר הקפיטליסטי בין הלקוחות למוכרים הוא קשר חלק כל כך, בשעה שקשרים בין בני־האדם בעולם העכשווי נדמים כבלתי אפשריים. "במבט לאחור התפלא, שהקופאית השיבה בתנועה משלה, כדבר מובן מאליו, לתנועה שבה הניח הוא את הכסף, על המגש המסתובב בלי לומר דבר". אבל התקשורת ה"חלקה" הזאת של הקפיטליזם מתגלית בדירתה של האישה כפטה־מורגנה. השיחה איתה רווּיה קצרים בתקשורת ובלוך, כאמור, רוצח אותה. זה הנושא של הנדקה כאן. קצרים בתקשורת. לא רק בין אדם לאדם אלא גם בין אדם לעצמו, ואף בין השפה לדברים. ניכור, נוּ.

זה אכן נושא נדוש (גם ב־1970), והסיפור מבטא גם איזו תפיסה מעצבנת שהקשה, המנוכר, הקר, הוא העמוק, האמיתי, הרציני. אותי, הטירוף שמשתלט על בלוך לא מעניין. בכלל, טירוף נראה לי נושא לא מעניין (מה יכול להיות מעניין במכונה שהתקלקלה?). כמו פרויד, אני מעדיף נוירוטים על פסיכוטים. ובכל זאת, הביצוע של הנדקה עקשני, קצבי, עתיר פרטים שהולמים את תפיסתו. ההרהורים הסכיזופרניים של בלוך על מהות הקשר בין הדברים לבין שמותיהם, על ההקבלה בין שמות החפצים לערכם הכספי, על הפיכתם של הדברים עצמם למייצגים של דבר מה - כל אלו היו נושאים אופנתיים באותה תקופה (בדיונים על הפופ־ארט, למשל, שעשה שימוש בחפצים יומיומיים כסמלים). לדיון הזה מצרף הנדקה את שאלת המשמעות הקיומית: האם גם החיים עצמם "מסמלים" משהו? האם אכן "החיים כמשל"? לא תמיד אלו דיונים מעניינים מספיק, אבל הנדקה עצמו משוכנע מאוד בדחיפותם ולכן מצליח לשכנע גם את הקורא, לפחות בזמן הקריאה.

'שעת התחושה האמיתית' היא בעיניי החלשה מבין הנובלות המתורגמות של הנדקה. גם כאן הגיבור סובל מניכור. הוא אמנם לא קם בבוקר והנה הוא ג'וק - אבל הוא קם בבוקר והנה הוא אדם זר לסביבתו, בעקבות חלום שחלם: "מי כבר חלם פעם, שהפך לרוצח והמשיך לנהל את חייו הרגילים על פי תבניתם?" כך נפתחת הנובלה, המתארת את שאירע לגרגור קוישניג, נספח לענייני עיתונות בשגרירות האוסטרית בפריז. הגיבור משוטט בעיר, חש זרות כלפי אשתו, כלפי הכל בעצם. הוא גם משתגע, או לכל הפחות עוברת עליו אפיזודה פסיכוטית במהלך הסיפור. גם התגלות חווה גרגור כשהוא מתבונן בפריטים שונים בחוצות פריז ("עלה עץ ערמון; חלק של מראת כיס; מכבנה לצמה של ילדה") ומגלה שהעולם עדיין מכיל קסם. הנושא האחרון חשוב ומעניין אבל נדמה שהנדקה לא ממש ידע מלכתחילה מה הבעיה של קוישניג, וכמו גיבורו, שמצא במקרה עלה ערמון וסיכת שיער - גם הנדקה מצא במקרה את נושא הנובלה שלו באמצעה.

ב'האשה האיטרת' (1977) הכל פחות מוקצן, ולכן הרבה יותר טוב. הכל פחות פסימי וקודר, ולכן הרבה יותר מאוזן. הניכור אמנם נקרא לדגל גם כאן, אבל אף אחד לא משתגע. רק מודיע במפתיע על סיום יחסים. וגם כאן יש "התגלות", אבל פחות מטפיזית: "הייתה לי פתאום הארה", אומרת גיבורת הסיפור, הנשואה למנהל מכירות וינאי, "שאתה תלך ממני, שאתה תעזוב אותי לבד". בין אם צדקה הגיבורה באשר לבעלה או לא, היא זו שעוזבת אותו בפתאומיות. אבל אין כאן דרמות וזעקות; היחסים בין בני הזוג לשעבר ממשיכים להיות טובים. וישנו כאן גם איזה מסר פמיניסטי על עצמאות נשית ("האיש שעליו אני חולמת יהיה זה שיאהב בי את האישה שאיננה תלויה בו").

'אומללות שמחה בחלקה' מ־1972, שיזכה בקרוב לתרגום עברי עדכני (בהוצאת הקיבוץ המאוחד), הוא החזק ביותר מבין ספריו של הנדקה שקראתי. ואולי זה לא מפתיע בהתחשב בנושאו: מעין ביוגרפיה של אמו של הנדקה שהתאבדה בגיל 51 (הנובלה פורסמה כשנה לאחר ההתאבדות). הנוסח מאופק, יבש ועובדתי במכוון, נוטה לנסיקה מהנתונים הקונקרטיים למשפטי הגות מופשטת, להכללות, לתהיות ארס־פואטיות על מטרת הכתיבה.

האֵם נולדה למשפחה אוסטרית ממעמד נמוך. זה נתון מכריע, לפי הנדקה, בהבנת גורלה. החסכנות הכפייתית שחונכה לאורה, דיכוי הצרכים האישיים שנלווה לה, הזלזול בהשכלה בסביבה קשת יום כזאת. וזה נכון כפליים לגבי נשים. לא רק שאיפות מקצועיות היו דבר שלא יעלה על הדעת לאישה, אלא "בכלל, מתן ביטוי לייחוד הנשי נחשב על פי ההיגיון הקתולי־כפרי ששלט כאן כקפיצה בראש וכחוסר שליטה עצמית". "אישה שנולדה בתנאים אלה כבר הייתה כאישה, אבודה מראש". ובכל זאת, אמו של הנדקה רצתה מאוד ללמוד. לכן ברחה מהבית בנעוריה ולמדה בישול.

את הנאציזם ואת סיפוח אוסטריה לרייך קיבלה בברכה. "היינו די נרגשים", סיפרה לבנה. "סוף־סוף התגלה פעם משהו גדול המחבר ומקשר את כל מה שהיה עד כה זר ולא נתפש". הנאציזם הבטיח להתגבר על הניכור ועל חוסר המשמעות ("אפילו העבודה, על המוּכניות המוזרה שלה, קיבלה משמעות כחגיגה") - אותם נושאים שבנה עתיד להתמחות בהם. היא נכנסה להיריון מחבר מפלגה נאצי, גבר נשוי, שהיה לאביו של הנדקה (לראשונה פגש בו רק אחרי בחינות הבגרות). בזמן המלחמה שהתה בברלין, בעקבות נישואיה לתת־קצין מהצבא הגרמני. היחסים ביניהם היו כושלים מראשיתם, והתבוסה רק החמירה את המצב. האם חזרה לגור עם ילדיה באזור הולדתה באוסטריה, בחברה הקרתנית והחונקת. "חיים ספונטניים - הליכה לטייל ביום־עבודה, התאהבות בפעם השנייה, ולאישה, שתיית כוסית במסבאה בגפה - כבר נחשבו לסוג של הפקרות". היא התמרדה. התחילה לקרוא את הספרים שבנה קורא. פאלאדה, המסון, דוסטויבסקי, גורקי, תומס וולף, פוקנר. "'אבל הרי אני לא כזאת', אמרה לפעמים, כאילו מחבר ספר זה או אחר בא לתאר א ו ת ה".

היעדר הסנטימנטליות, היובש המכוון, הופכים כאן את הקריאה למרגשת, למַרְוָוה. "נכון שכתובים כאן דברים לא כל כך מוגדרים על אדם מוגדר. אבל רק הכללות המתעלמות במפורש מאמי כדמות ראשית, אולי חד־פעמית, בסיפור שהוא אולי יחיד במינו, עשויות לעניין מישהו מלבדי", כותב הנדקה. ומצד שני אורבת לו הסכנה ההפוכה, למחוק את דמות האם תחת ההפשטות, כך ש"האדם שהיה נקודת המוצא נשכח". "שתי הסכנות האלה - השחזור הפשוט מכאן וההיעלמות הלא־מכאיבה של אדם בתוך משפטים פיוטיים מכאן - מאיטות את קצב הכתיבה, מפני שעם כל משפט אני פוחד לאבד את שיווי המשקל". אבל שיווי המשקל העדין נשמר כאן בהחלט.

עד כמה שמותר להעריך מתוך ארבע הנובלות שתורגמו לעברית - ואולי גם מ'מלאכים בשמי ברלין', סרט שהנדקה היה שותף בכתיבת התסריט שלו ולא סבלתי את הקיטש שבו - מדובר בסופר טוב, חסכוני, הצועד במיומנות ובאמונה בעקבות אחים בכורים ואבות ספרותיים. האם הוא ראוי לנובל? זאת שאלה קשה. רבים וטובים מאוד לא זכו בפרס; רבים ורק טובים כן זכו בו. אני עצמי מודה שלא התפעלתי במיוחד משלוש הנובלות שקראתי, ואילו מ'אומללות שמחה בחלקה', שזו לי קריאה שנייה בה, זכורה לי התפעלות עזה יותר בקריאה הראשונה. •

חרדתו של השוער בבעיטת ה־11 // פטר הנדקה - מגרמנית: גדעון טורי - הקיבוץ המאוחד - 110 עמ'

אומללות שמחה בחלקה // פטר הנדקה - מגרמנית: אילנה המרמן - זמורה־ביתן - 74 עמ'

האשה האיטרת (כולל גם את 'שעת התחושה האמיתית') // פטר הנדקה - מגרמנית: רחל בר־חיים - שוקן - 198 עמ'