הרקדן האוטומטי

איש קירח ושרירי בטי־שירט כחולה עומד בפתח חדר האמנים הפרטי של צביקה פיק. "אפשר להיכנס?" הוא שואל. אני מזהה אותו ישר, זה אבא של נועה קירל. לא שידעתי מי הוא לפני כמה דקות, הוא פשוט פנה אליי קודם, כשעמדתי וחיששתי במרפסת העישון. "תגידי", הרעים קול של גבר, "איך צביקה? הוא בכלל בסדר? כלומר הוא מדבר כבר כרגיל וכל זה?" "הוא במצב מצוין!" מיהרתי לענות, "הוא בדיוק כמו שהוא היה קודם!" זה לא בדיוק נכון.

פיק אמנם עשה עבודת שיקום בלתי נתפסת על עצמו בשנה וחצי האחרונות, והוא כבר מדבר הרבה יותר נהיר ושוטף מאשר לפני כמה חודשים. הוא לקח מורה לדיבור שהוא עובד איתה כל יום במשך שעות ארוכות, הוא עושה גם טיפול בתא לחץ, השלים 43 טיפולים מתוך 60. אבל הוא עדיין מדבר לאט יחסית, ולפעמים לא הוגה את כל המילים נכון. כשזה קורה, הוא לא נופל לרחמים עצמיים, ולא מתעצל. כשצריך לבטא מילה קשה, כמו המילה "חוויה" שנתקע עליה קודם, הוא לא נותן לי להשלים אותה במקומו. הוא מסמן באצבעות קפוצות שאחכה ומבטא אותה שוב ושוב, "חא־אה־יה", הוא אומר,"חא־יה־אה". קשה לראות אותו ככה, והוא יודע את זה, אבל האיש שמסוגל לתת למדונה שיעורים במשמעת עצמית לא מרפה. עד שהוא לא אומר חוויה כמו שצריך ומחזיר את המילה לשליטה שלו, כולם ימתינו.

את כל זה לא סיפרתי לגבר האלמוני, כי מה זה עניינו. בשלב הזה של השהות שלי בפסטיגל, די נמאס לי מאנשים שמנסים לחקור את העיתונאית איך צביקוש עכשיו. "מה קורה איתו", הם אומרים, "הוא כבר מדבר? אפשר לבקש ממנו סלפי בכלל?" מעצבן אותי שהאיש הכי גאה בעולם, שיכול לתת לפרעה שיעורים באיך לשלוט בחדר, צריך להתמודד עם הלחשושים האלה. רק כשהגבר הציג את עצמו כאמיר, אבא של נועה קירל, נרגעתי שהוא לפחות לא שואל סתם.

קירל נכנס פנימה עם אשתו. "איך הולך? מה קורה?" הוא אומר, "וצביקה מחייך ואומר באירוניה, "כוסס אמוק". שני ההורים זזים ואני רואה שמאחוריהם פוסעת נערה שחורת שיער בשמלה צבעונית ונוקשה שעשויה ממאה אחוז פלסטיק. הנערה נראית מבוישת, היא משפילה לרצפה את עיניה הכחולות המלוכסנות. בצעדים מלאי יראה, כמו נתינה יפנית נפעמת שעומדת לכרוע ברך בפני קיסר השמש שלה, מלכת הפופ והסוואג, פאקינג נועה קירל, מתקרבת לסופרסטאר שעל שיריו מבוסס כל הפסטיגל הזה.

צילום: דנה קופל

הכוכבים הצעירים של הפליי־פסטיגל מתחלקים לשניים - אלה שנרתעים מפיק, שחומקים לצד השני של החדר כשהוא חולף. במו עיניי ראיתי את אפקט ים הסוף הזה קורה, צביקה חולף לו מתחת לקוליסות, ובאותה השנייה עשרות אושיות אינסטגרם בלונדיניות זהות לחלוטין נפוצות בבהלה לשני הצדדים. ולעומתם, יש את אלו שהם כמו קירל, שעולים לרגל בהפסקות הקצרות שלהם, כמעט משתחווים. "אני רוצה תמונה, אני חייבת תמונה איתך", נועה אומרת, כאילו לא מתחננים אליה בכל חצי שנייה לתמונה פה, ופיק קורן כמו שהוא תמיד קורן כשבאים לאהוב אותו. "עכשיו הוא יקום להצטלם ותקבלי את כל הגובה שלו", אומר אבא שלה. "כן", קירל מחייכת, "ואני מטר ארבעים". "איזה יפה היא", פיק אומר, וזיק של השועל הממזרי והממולח שהוא תמיד היה עולה בעיניו.

כשהקירלים יוצאים אני חושבת שבטח צביקה התרגש מהביקור וממחיאות הכפיים, כלומר - אני טועה לחשוב שנהיה חביב ונוסטלגי במצבו. אבל אז הוא פותח את הפה ושותל אותי במקום. "שתדעי, אני רוצה לא רק לשבת. גם לקום ולעמוד בשיר האחרון. אבל רועי אומר לי לא", הוא אומר בקשיחות למפיקה. והנה היא שוב, השאפתנות הפיקית, החמדנות שאחראית לעשורים של קריירה שאי־אפשר לנצח אותה. לא מספיק שהוא מצליח להופיע, אמנם בפלייבק, אבל בצורה מושלמת. נכון שהוא עבר אירוע רק לפני שנה וחצי, שהוא בעצמו מעיד שיש לו עוד בעיה להפעיל את הגוף, בעיקר את הרגל הימנית שלו. נכון גם שהמחשבה שהוא יעמוד, וכמו שאנחנו מכירים אותו, גם בטח ינסה לרקוד, גורמת למפיקה להחליף עם המפיק השני מבט של "הוא לא נורמלי, ומה אם הוא ייפול מול כולם". "אני חושבת שזה עניין של הביטחון העצמי שלך", אומרת המפיקה עכשיו, "אם אתה מרגיש שאתה מסוגל. צביקה, בוא, אף אחד לא יכול להגיד לך לא".

שלא לדבר על זה שכל ההופעה שלו כאן נראית כמו מעשה של טירוף - איזה בן־אדם שעבר לא מזמן אירוע מוחי מסכים להתחייב ל־130 הופעות בערך של פסטיגל, חודשיים של הופעות בחיפה, תל־אביב, ירושלים ובאר־שבע, לעמוד על במה שלוש או ארבע פעמים כל יום, הרי זה אתגר פיזי שממוטט זמרים צעירים ובריאים ממנו.

שאלת בכלל רופא אם מותר לך מבחינה גופנית?

פיק לא עונה מיד, אלא שולח בי את אחד מהמבטים המפורסמים שלו. מבט שחציו עיט מלגלג וחציו פלדה אפורה. "רופא?" אמר בסוף. "אני לא ראיתי רופא שנה וחצי. אני לא צריך. אני התייעצתי לפני שנה וחצי, אמרו לי, 'כל מה שאתה רוצה תעשה'. ומאז לא שאלתי אף אחד".

וזה לא מעייף אותך?

"זה לא מעייף אותי להופיע. להפך, אני חיכיתי לזה. שזה כבר יתחיל שוב. נחתי שנה. זה הספיק".

ועכשיו מה שנופל עליי זו הערכה, פשוט הערכה לאיש החזק והבלתי ניתן לעצירה הזה. הרקדן האוטומטי ששום דבר לא מכבה. "אבל תיקח בחשבון שעכשיו זו הופעה שבאים אליה עיתונאים", אומרת המפיקה, "אם תמעד בטעות מולם או אם יראו את הקושי שלך, אתה לא תאהב את זה. אני איתך כבר חצי שנה, ואתה מאוד רגיש לכל פסיק קטן שלא מצליח". "כבר הרמתי יד למעלה בשיר 'מעלה־מעלה'", פיק אומר, "אני אצליח". ואז מיד חוזר לעצמו ושואל, "איזה עיתונאים? מישהו שאני מכיר?"

× × ×

כל מי שחשב שהוא מכיר את צביקה פיק של אחרי השבץ מוזמן ללכת ולמצוא יחידת אפסון שתסכים לקבל את החמלה שלו. פראייר מי שחשב כמוני שפיק 2019 ייתן למישהו לגשת, להניח לו יד על הכתף ולומר לו, "צביקוש, אתה מה זה אמיץ". אני מבינה את זה כשאני בעצמי מנסה להתחנחן לפיק, אומרת לו כמה טוב הוא מדבר, כמה לא ציפיתי לראות כזה שינוי מדהים בכזה זמן קצר. הוא לא עונה, רק יושב בכורסה שלו וסוקר אותי בלעג קריר. "די", הוא אומר כשאני עולה לקחת נשימה מהחנפנות שלי, "מספיק".

אבל למה מספיק? אתה באמת מעורר השראה.

"דנה, אני לא בן־אדם צנוע. אבל אני מסרב לבנות סביבי את המיתוס הזה של גיבור. עשרות אנשים כותבים לי כל יום, 'יא, איזה מקסים, איזה אמיץ', אני חושב שאין להם מספיק מידע על מה שקרה לי, כי אני בעצמי לא זוכר. אם אני הייתי יודע כל מה שקרה לי אולי הייתי יכול לשתף, אבל אני לא זוכר כלום. אני מקבל מכתבים מאנשים שעברו את זה גם, שרוצים לשמוע מה אני עושה, איך אני מטפל, לא אכפת לי ששואלים אותי, אבל השראה וזה? זה לא הייעוד שלי. אני עושה את זה בשבילי, ובשביל הילדים שלי. זה שאני למדתי לדבר שוב לא מוסיף לי שום דבר. אז למדתי את השפה מחדש, אז מה".

מיד אחר כך עשיתי עוד טעות. העזתי לשאול אותו אם אשתו שירה, מעצבת אופנה בלונדינית תמירה שצעירה ממנו בהמון שנים, מטפלת בו עכשיו. חשבתי שהוא זקוק לזה, אתם מבינים, לא שהוא סיעודי, אבל שזה נורמלי שאישה תעזור לבעלה שעבר כזה דבר קשה. "מטפלת? למה שתטפל בי?" חקר אותי וראו שהשאלה מחרידה אותו קצת. "ואת, בן הזוג שלך מטפל בך?"

כשאני חולה ויש לי שפעת הוא בהחלט מטפל בי.

"אז לי אין חום", אמר וסגר סיפור. היה ברור שאיש לא מטפל בפיק, בטח לא אשתו היפה שאותה הכיר כשהייתה רק בת 17, גם לא הילדים המפורסמים שלו. באותה נשימה הוא פקד עליי לא להזכיר את גילו, למרות שטענתי שבשלב זה של הפרסום שלו מדובר בנחלת הכלל וגוגל.

אבל כולם יודעים בן כמה אתה.

"באמת?" משך כתף וחייך, "אני לא זוכר. הספירה של הגיל נפגעה לי באירוע". ברור שפיק לא סובל להפגין חולשה, ולא משנה כמה הוא משתף במצב שלו פוסט־האירוע ואפילו מופיע על בימת הפסטיגל מול כולנו. בפנים הוא עדיין אותו אציל פולני נוקשה וסגור של פעם, זה שחשוב לו שיפגינו כלפיו כבוד והרבה כבוד, זה שמסוגל להעיף אותך מהרשתית אם רק תעז לפנות אליו בפתיחות יותר מדי לבנטינית. אני יודעת, כי ראיינתי אותו לפני כמה שנים בלובי של מלון יוקרה על חוף תל־אביב. חצי שעה לתוך הראיון העזתי לשאול אותו על כסף. זה היה משהו שאמרו על פיק של אז - שהוא אוהב מאוד כסף, או לפחות מאוד חרד לו. "אין הופעה שהוא לא ייקח", לירלר לי מישהו, "מדהים איך כוכב בסדר גודל שלו ממשיך לקחת כל דבר". אז שאלתי על כסף, ופיק קם מהמקום שלו וזקף את כל המטר תשעים שלו, לחץ לי את היד, ופנה ללכת ממני בו במקום. נבהלתי נורא, ממש נפלו לי הפנים, ולזכותו של פיק אני חייבת להגיד שהוא ריחם עליי ונשאר בכל זאת. אני מזכירה לו את זה עכשיו, שלמרות שהוא היה איש קשה, אני ראיתי שיש מתחת לזה גם ריפוד של עוגיות חמאה.

ולמרות זאת, אני אשאל. מה מניע אותך לחזור כל כך מהר? זה הרצון להראות שאתה כאן ושלא קרה כלום? או זה שאתה חייב לפרנס, כלומר בגלל הכסף?

"אנחנו רבנו לפני עשר שנים בנושא של כסף, אז עכשיו את רוצה לריב איתי שוב? שאני אזכר שפעם היית מעצבנת? זה לא כסף, זה שאני אוהב את החיים שלי, והחיים שלי זה מוזיקה. הנה, תרשמי כותרת. זה כל מה שרציתי, לחזור להופיע, לנגן, מהר. תחשבי, שנה לשבת בבית בלי לראות אף אחד, בלי לעבוד. אני חשבתי שאני לא אוכל כבר, אבל מסתבר שאני כן יכול".

לא ידוע

יכולת לנגן בשנה הזאת, לשיר?

"כן, זה פגע בצד של הדיבור, לא בצד של השירה. אבל לא היה לי איך לעבוד, אין לי כבר אולפן בבית. לא ניגנתי ולא הקלטתי. אבל שמעתי מוזיקה כל הזמן".

למי הקשבת?

"לעצמי. הקשבתי לכל השירים שלי. הילדים היו בגן, שירה עובדת מאוד קשה בעיצוב בגדים, ואני ישבתי לבד והקשבתי למוזיקה שלי, בעיקר לשירים החדשים. זה החיים שלי. אחרי הפסטיגל אני חוזר להופיע. אין אפשרות אחרת".

ועדיין, אנשים תוהים לגבי המניע שלך לאתגר את עצמך ככה. אני תוהה אם שנה בלי לעבוד גרמה לך דאגה בתור גבר שמפרנס ילדים קטנים. אומרים שאתה מקבל חצי מיליון על הפסטיגל ושקיבלת על הראיון עם חיים אתגר 300 אלף שקל. זה נכון?

"אז אני אענה לך שאני קיבלתי הרבה כסף, אבל זה לא משנה הסכום".

כן, אתה כמו בואי ופרינס. היקף העבודה שלך לא ייאמן.

"בואי ופרינס? שניהם מתו. אני פה. מה שמניע אותי זה הזמן, כמה שיותר לנצל זמן. חבל לרחם על עצמי. כשאני רואה שיש תוצאות למאמץ הזה שלי אני ממשיך, אני תמיד רוצה עוד יותר".

× × ×

עוד מעט המופע השני מתחיל. כבר סיימנו את הראשון, ובהפסקה צביקה שלח את הבחור הנחמד שצמוד אליו להביא לו דג. "האוכל פה יוצא מהכלל", אמר לי, "יש פשטידות, מרק, לכי תאכלי. אתמול, אני לא יודע מה קרה, אכלתי עשרה שניצלים. אבל זה בסדר, הורדתי מלא במשקל". האיש אץ רץ לחפש לו דג, מחייך אליו באותה הדרך שבה כל אנשי ההפקה מחייכים אליו. חצי כמו אל מלך שחייבים להשביע את רצונו, חצי כמו אל ילד שדואגים לו. המוח של פיק עדיין חד וחריף בדיוק כפי שהיה. הוא זוכר כל פרט ופרט מאנשים, אירועים, שירים, כל מה שקרה לו. וגם ההומור היבש־כמו־מרטיני שלו לא הלך לשום מקום. מה שכן השתנה זה התלות שלו באנשים, העובדה שלמרות שהוא שיקם את עצמו לבד, לטענתו, הוא עדיין צריך עזרה.

והוא גם מוטרד יותר מהרגיל. לאורך כל הראיון הוא לא מפסיק לשאול את המפיקים מתי הוא אמור לעלות לבמה, אם לא הגיע הזמן שיעלו אותו כבר אל מאחורי הקלעים, כי הנה הוא שומע שהתחילו לשיר שם. אחרי שלוש דקות, הוא מבקש שלפחות כבר יבואו לעזור להתלבש בבגדי השואו שלו, שיהיה לבוש. "אני יודע מה יקרה", הוא אומר, "פתאום יכריזו את השם שלי ואני יושב פה. "הכל בסדר", אומר לו המפיק הראשי, "אתה לא צריך לדאוג, יש טונה זמן, אני אגיד לך כשתצטרך להתכונן, אני מבטיח". אבל פיק לא מרפה, הוא חוזר לשאול מתי שוב ושוב. זה קצת מכמיר לב, לראות את הקונטרול־פריק המפואר הזה לא סומך על עצמו שהוא יספיק לטפס בקצב החדש את כל המדרגות האלו אל מאחורי הקלעים. לא בוטח בעצמו שישים לב לשעה בלי שאיזה מפיק יגיד.

אל תדאג. פיספסת פעם הופעה? לא הגעת? אתה תגיע בזמן.

"לא פיספסתי אף הופעה. בעצם כן, למחרת האירוע. הייתי צריך להיות ביהוד, קבעתי עם אמרגן, בגלל זה הייתי צריך לקחת טיסת לילה מלונדון. ואז קרה הדבר, ואני אפילו לא פניתי אליו, לבטל איתו. אני עשיתי לקהל ברז. אנשים חיכו ואני הייתי בבית חולים".

זה קרה בטיסת לילה בחזרה מלונדון, פיק טס לשם לענייני עבודה ליום, וחזר עוד באותו הלילה במחלקת עסקים. "רק הדיילת שמה לב. היא אמרה לי, 'קום', אמרתי לה, 'למה? אני ישן'. היא אמרה, 'משהו לא בסדר'. אמרתי לה, 'אני רוצה להמשיך לישון'. עברה עוד רבע שעה, והיא אמרה עוד פעם, 'אתה בסדר?' אפילו כעסתי עליה. אמרתי לה, 'גברת, אני רוצה לישון'. ופתאום אני שומע שקוראים, 'האם יש רופא בטיסה?' לא הבנתי שזה בשבילי, ופתאום הוא הגיע אליי. אמר לי 'אני לא רואה שום דבר' אבל כל האנשים מסביב, הדיילת, הנוסעים, הם אומרים לי. אמרתי לו, 'דוקטור, אני לא יודע מה אתם רוצים'. הוא אמר, 'אני חושב שכדאי לך לראות רופא בארץ כשננחת'. חשבתי שממשיכים כרגיל, ופתאום אני שומע בכריזה, 'נוסעים, יש מישהו שלא מרגיש טוב, אנחנו עומדים לבצע נחיתה בוינה". חשבתי שזה בגלל מישהו אחר, חשבתי, 'מסכן, מה זה, הוא בטח מאוד חולה', ופתאום אנשים קוראים לי, 'בוא', לבד, באמצע הלילה. אמרתי, יואו, זה אני".

ואז.

"נחתנו. הלכתי לבית חולים, ועד הבוקר לא היה כלום, רק בבוקר קמתי וגיליתי שקשה לי לדבר. וזהו".

יכולת לשמוע את כל האנשים שאתה אוהב מדברים אליך ולא יכולת להגיב?

"הבנתי הכל, ולא יכולתי להגיד כלום. הפה לא שיתף פעולה".

אז בעצם היית כלוא בתוך הגוף שלך?

"קצת. יכולתי רק להראות להם תמונות ולהצביע. זה לא קל, זה לא מצחיק, זה לא בידור. אה, זה קשה מאוד. בהתחלה יום־יומיים ראשונים שכבתי ולא ידעתי מה עושים לי, רק חשבתי איך אני מבריא ואיך אני גומר עם זה. אחר כך הסתבר לי שזה לא יהיה קל. דרך ארוכה. יצאתי מבית חולים והתנהגתי כאילו שכלום לא קורה. אבל לאט־לאט, במשך שנה, כל יום יותר טוב, הרגל, היד, הכל מסתדר".

מה המילה הראשונה שאמרת?

"'מה?' זהו. כל הזמן רק 'מה?'"

שמעתי נהג מספר שכבר בדרך לשדה התעופה ללונדון, הוא אמר לך שמשהו לא בסדר.

"בסדר. שטויות, הוא מספר סיפורים. יש מלא שקרים עליי. אני מתעצבן דקה אחת. זהו. הולך הלאה".

אבל כשהפיצו עליך שאתה מת?

"כן, אני שמעתי את זה, וזה לא מצא חן בעיניי. אני גם מכיר את הטיפוס הזה שכתב שאני לא חי, זה רע מאוד. לא נורא, אצל הפולנים זה סגולה לחיים ארוכים. אין לי אכזבות ואין לי ציפיות. אי־אפשר להפתיע אותי. זה לא יפה מה שאני הולך להגיד, משבע־שמונה בבוקר אני עסוק מאוד מאוד במוזיקה ובערב אני בהופעות, אין לי זמן אפילו דקה לחשוב על בני אדם. זה לא שווה את זה בכלל. זה פטנט לא רע, להיות עסוק. אנשים שמלכלכים, מה אני אעשה?"

היו אנשים שאיכזבו אותך במיוחד? חברים?

"אני אספר לך, בבית חולים בוינה לפני שחזרתי לארץ, פתאום האחות אומרת לי, 'יש מישהי שבאה לבקר אותך'. היא אמרה לאחות הגרמנייה שהיא קרובה משפחת שלי. לא הבנתי איזו קרובת משפחה, הסתבר שזו עיתונאית מהארץ שבאה לצלם אותי ככה במצב הזה. זאת הייתה כזאת חוצפה. זה קרה איזה עשר פעמים עם עיתונאים. אני שוכב ככה, והם באים. אנשים הם רעים ואין מה לעשות. דניאלה הלכה להנהלת בית החולים ואמרה, 'זה לא קרובי משפחה, לא לפתוח להם'. וזהו, סגרו את הדלת".

אתה זוכר את היום האחרון לפני האירוע שעוד היית אתה של הלפני?

"הייתה לי פגישה בענייני עבודה, וזהו. נסעתי לשדה התעופה. זה היה רק יום, מהבוקר עד הערב. חשבתי שהכל יהיה בסדר, הופעות וזה, זה היה אשליה. אני לא מתלונן אבל אני לא יודע למה חטפתי את זה, בגלל שהייתי שיא הבריאות. כדורגל, ריצה, הופעות ערב־ערב, לא עישנתי בחיים. פתאום זה".

אתה מאמין באלוהים?

"לאחרונה כן. יש משהו".

אתה לפעמים שואל אותו בלילות למה זה קרה דווקא לך?

"בלילה אני ישן".

מה הכי משמח אותך בימים אלו?

"אני הכי שמח בהישג המצטבר שלי. בגיל 15 שמתי לב שאני מסוגל להמציא כל היום שירים, בלי סוף. ולא ידעתי מה לעשות עם זה, רק כשהבנתי מה לעשות עם זה, התחלתי לחלום שאני גם אצליח. ותראי, את רואה היום, לא לפני עשר־עשרים שנה, היום, בפסטיגל, ילדים שאוהבים את השירים, זה משגע את המוח. אני לא יודע אף פעם למה אני פוגע, למה הקהל כל הזמן יותר ויותר מגיע. אנשים שעובדים איתי שמים תמונות באינסטגרם, פתאום 2,000 לייקים בשנייה. אתמול שמנו תמונה מהמחזמר 'שיער', הנה התמונה, תראי, זו התלבושת משם, זה אמיתי".

איך אתה מרגיש כשאתה רואה את התמונה הזו?

"שחבל שעבר זמן".

יש איזה שיר שאתה מוצא בו השראה עכשיו? למשל, 'לפעמים חלומות מתגשמים'?

"זה הולך לפי תקופות. כל פעם אני אוהב שיר אחר. עכשיו זה 'אני לא יכולה בלעדיך'. אני לא יודע למה, אבל בחודש האחרון זה השיר שיש לי בראש".

אולי למדת להעריך את האהבה שאתה מוקף בה. יש לך משפחה ענקית שחולה עליך. קהל שילך אחריך לכל מקום.

"יכול להיות, הייתי עסוק מאוד בכל מה שעבר עליי ובחודש האחרון סוף־סוף מצאתי זמן לאהבה, להופעות, לפסטיגל. המוסד שאליו אני שייך, הנישואים, דווקא היום עם כל הברדק שיש, זה נורא חשוב. יותר מהכל. אני 15 שנים איתה, זה יחסים טובים".

אולי זה מצליח דווקא בגלל פער הגילים.

"יכול להיות שזה עוזר. אבל זה אף פעם לא היה סיפור גדול. בהתחלה עשו רעש, אחרי זה התרגלו, ראו שזה עסק רציני, ועכשיו אני שמח שזה ככה. אני אוהב אותה מאוד".

אתה מקנא לשירה? בטח כולם מתחילים איתה, היא ממש יפה.

"אני לא קול לגמרי, אבל אני לא מקנא, כי אין לי סיבה. אני יודע שהיא אוהבת אותי".

בהתחלה כשיצאת לדרך בשיקום רצית לראות קולגות חברים?

"אני לא ראיתי אף בן־אדם שנה. לא חברים. לא עבודה. את הילדים הקטנים שלי ראיתי, אני גר איתם. דווקא בזמן האחרון אני נזכר באנשים שהכרתי, אבל לא מחפש אותם. לא רוצה לפגוש. האופי שלי ללכת הלאה, לא לנבור ולחפש בעבר. מה שהיה היה. אין זמן. אמא שלי הלכה איתי לכל מקום ולכל הופעה עד לפני עשר שנים. באה לכל הסיבובים. עד שנפטרה".

כשקרה לך הדבר הזה חשבת עליה?

"אני חושב עליה כל הזמן, לא רק קשור לאירוע הזה. זו אישה שהייתה שותפה שלי בכל מה שאני עשיתי. זה חסר. היא תמיד ידעה מה צריך לעשות ומה לא צריך לעשות. למדתי ממנה הרבה מאוד".

לא פחדת שהילדים יראו אותך ככה?

"לא, זה לא עבר במוחי בכלל. זה עבר בסדר, רגיל, הם קטנים. טים וניל בני חמש ושלוש".

מישהו מהם מנגן או שר?

"עכשיו? מה פתאום. הם קטנים".

אתה בגיל חמש כבר ניגנת בקונסרבטוריון.

"כל אחד והאופי שלו".

מי מהכוכבים פה הילדים שלך אוהבים?

"הילדים שלי קטנים מדי. תביאי לפה את סמי הכבאי הם יתרגשו. הם כן יודעים מה זה פסטיגל, והם רוצים לבוא לפה כמה שיותר מהר. גם הילדים הגדולים יבואו, כולם באים. עוד שבוע הם יבואו לראות אותי בפסטיגל".

אומרים שאתה אבא מדהים, מעורב ואכפתי. ובאמת הצלחת לגבש סביבך שבט חם ומגובש מאוד. הצטערת שדווקא אתה פיספסת בגלל האירוע את החתונה של דניאלה?

"נכון, לא הייתי בחתונה שלה ולא הייתי חלק ממנה, אבל מצאתי את השיטה שלי כן לדבר איתה. אמרת קודם שאנשים אומרים שאני וקוונטין דומים, ששנינו גאונים. אני אוהב אותו מאוד אבל אני לא חושב שאנחנו דומים. היא פשוט הביאה אותו יום אחד, והוא היה כל כך נחמד, ומנומס. הרגשתי ישר שהוא בן משפחה שלי. לא עניין אותי מה הוא עושה. לראות את דניאלה מבסוטית מאושר זה הכי טוב בשבילי".

שמעתי ששרונה כתבה יחד עם גרושתך מחזמר בבימויו של צדי צרפתי שעומד לעלות בברודוויי.

"אני לא יודע לגבי המחזמר של שרונה, לא יודע פרטים. לא ראיתי אותו. אבל כן שמעתי עליו".

אתה וגרושתך לא הייתם שנים בקשר. זה דבר די ידוע עליכם, שאתם מדברים רק דרך הילדים. זה השתנה אחרי האירוע?

"לא, אנחנו עדיין לא מדברים. לא יודע. זה היה ככה בעבר, וזהו. ככה זה נשאר. אבל אנחנו מעריכים. אני את הכתיבה שלה. מרי לו, איזה שיר וואי וואי. גרושתי אומרת, 'למרות כל מה שאתה עושה, אתה מצליח'. היא חושבת שהמוזיקה היא גאונית ושכל מה שאני עושה, לובש, אומר, רק מקלקל. הכל".

לפחות היא מעריצה את המוזיקה שלך.

"רק את המוזיקה".

ואז, במקום לפוצץ את הראיון, הוא מחייך. וזאת דוגמה לא רעה לכל השינוי שהתחולל בו. הוא יותר סבלני, יש בו מין מתיקות חדשה. כל העדינות והרגש שהרגשתי שהוא סוגר בתוכו כשראיינתי אותו לפני עשור, פתאום מבצבצת מבעד לענני הקשיחות שלו. במאמר שקראתי במגזין פסיכולוגיה אמריקאי, טענה החוקרת שאירועים מוחיים מסוגלים בהחלט לשנות אישיות של אנשים. לפעמים לרעה, הם נהיים אפתיים לאנשים שהם אוהבים, או סובלים מהתקפי זעם. ולפעמים לטובה דווקא, הם נהיים יותר רגישים. "כן, השתניתי", פיק אומר, "אני יותר רגוע. יותר נחמד. יש לי סבלנות לאנשים. אני לא חושב שמישהו שעבר את המקרה שלי יכול להישאר אותו דבר. אני דווקא אוהב את האופי החדש שלי. אני צריך לגמור עם כל מה שלא בסדר איתי בגוף ובדיבור, וזהו. אותי החדש אני דווקא מחבב".

× × ×

צביקה מתעקש שהוא לא יספיק. אז העוזר הנחמד מבקש ממני לצאת ונעמד להלביש אותו. אני מנצלת את ההפסקה כדי לעלות אל מאחורי הקלעים ולצפות בפליי־פסטיגל החדש. אני סוג של מומחית לפסטיגלים, מאז שאני אמא לא פיספסתי אף אחד. ממה שאני יכולה לאבחן מדובר בפסטיגל מצוין, מאלו שמצליחים אשכרה לרגש.

לא מפריע לך שהורידו את המילה פרחה משיר הפרחה שלך?

"זה לא מפריע לי. אנשים שמפיקים את הפסטיגל כנראה יודעים יותר טוב ממני או מהילדים וההורים, ולי זה לא מפריע לשיר. זה בסדר. אני גם לא כתבתי את המילים, אני לא המחבר של זה, יכול להיות שאסי דיין היה חושב אחרת, אבל הוא לא פה".

הוא מגיע למעלה. לבוש בז'קט שחור שגורם לו להיראות כמו רב־מג מסתורי עם רעמה אפורה וחיבה מוגזמת לפאייטים. נעמד ליד הפסנתר, נתמך בקורה אבל זקוף ומרשים. מתעלם מהכיסא שהמפיקים מציעים לו, יש עוד רבע שעה עד שהוא עולה ורוצים שהוא לא יתאמץ. במקום זה הוא מציע לי אותו באבירות. מזכיר לי שוב שיש שני דברים חזקים בטבע: טיטניום והגבריות של צביקה פיק. האווירה מאחורי הקלעים היא משוגעת. פועלי במה סוחבים משקפיים סגולים וקובייה אדומה מהבהבת, קווין רובין חולף מולנו בריצה ומתנשף לצביקה, "אני מעריץ שלך, מעריץ".

מה אתה מרגיש כלפי הילדים הכוכבים שמתרוצצים פה?

"אני לא עושה הבדלים בין אנשים צעירים לאנשים מבוגרים, האמנים הם תמיד אותו דבר בשבילי. יש המון מהם שמוכשרים, יש כאלו שהבינו רק את השיטה איך להתפרסם, ובפנים אין משהו שיחזיק הרבה שנים".