באביב 2012 נענו שאול מופז ותנועת קדימה להפצרות נתניהו והצטרפו לממשלתו. נתניהו התחייב, נשבע ממש, לחוקק יחדיו ומיד חוק לשוויון בנטל, לשנות את שיטת הממשל, לפתוח משא־ומתן עם הרשות הפלסטינית ולגבש תקציב חברתי. האמת היא שכל פטריוט ישראלי, שטובת החברה והמדינה לנגד עיניו, היה מתקשה לעמוד בפני הרטוריקה השיווקית, הפתיינית, שלו. רטוריקה שטבולה תמיד בשומן היסטורי ומתובלת בתבלינים כמו אתגרים גדולים ושעה גורלית. לאחר כחודשיים וחצי התפטר מופז. נתניהו לא פעל, הוא לא התכוון לפעול, למימוש אף הבטחה מהבטחותיו. כבר אמר עליו פעם מישהו שהוא איננו מקיים הבטחות גם כדי לא ליצור תקדים. הוא כן פעל, ובמלוא המרץ, בגלוי ובסתר, לפרק את קדימה ולסחוב ממנה כמה חברים לטובת הגוש שלו. אני מציע לבני גנץ ולגבי אשכנזי לקרוא את מכתב ההתפטרות של מופז. זה היה אחד ממכתבי ההתפטרות המסוגננים והמנומקים, ובעיקר כנים, שאני זוכר. כמו רבים וטובים בארץ הזו הקדשתי את חיי וחינכתי את ילדיי לשרת את המולדת, כתב מופז, לא ביקשתי שררה ולא תיקים אלא רק להשיג יעדים ממלכתיים. נפלתי קורבן, הוא כתב, להונאה ולתעלולי לשון של אדם שאין לו אמת פנימית.

ישנם קווי דמיון והרבה מהמשותף בין מופז לגנץ ולאשכנזי. מדובר ברמטכ"לים לשעבר שנשאבו לפוליטיקה ולא שעטו לתוכה. הפוליטיקה עבורם לא הייתה ואיננה פלטפורמה לקריירה שנייה אלא אמצעי להמשיך ולשרת את העם והמדינה. הם לא רק מפזמים אלא באמת מאמינים שאין לנו ארץ אחרת.

כחול לבן היא סיפור ההצלחה הפוליטי המרשים ביותר מאז קדימה. בתוך חודשים אחדים היא הייתה לגדולה במפלגות, היא נראית כחלופה שלטונית, מתויגת במרכז ולא בשמאל. מדובר בפדרציה של שלוש מפלגות - יש עתיד, תלם וחוסן לישראל - שיש בה ימנים ושמאלנים, ניצים ויונים, חילונים ודתיים, אבל יש בה, או לפחות הייתה בה, הסכמה אחת: לא עוד ביבי! במבט ראשון הצעת הליכוד שובה את הלב. הקמת ממשלה שוויונית, כחול לבן מקבלת שניים מתוך שלושת תיקי המעגל הראשון (ביטחון וחוץ), תיקים נבחרים מתוך המעגל השני (גם את תיק המשפטים?), בתום חמישה חודשים מתחייב נתניהו לפרוש ולהישאר יושב־ראש הליכוד, הוא דורש במקביל שינוי חקיקת יסוד שתאפשר לו לצאת לנבצרות כממלא מקום ראש ממשלה תחת כתב אישום. התואר חשוב לו לשימושים אישיים־משפטיים־פליליים וחשוב לעורכי דינו.

בוגי יעלון ויאיר לפיד רואים בהצעה מלכודת פתאים שקופה. גנץ ואשכנזי חושבים שאין לדחות אותה על הסף, ששווה לאתגר אותה. הם לא רואים תכלית בסבב בחירות שלישי שגם אחריו אי אפשר יהיה להקים קואליציה בלי נתניהו. בין להיתקע איתו לבין לתת לו להימוג בכבוד – עדיפה מבחינתם האפשרות השנייה. אם נתניהו גורר אותנו לבחירות נוספות, לשם הוא גורר, יש לו לפחות חצי שנה נוספת כראש ממשלת מעבר – מה אם כך פשר הנדיבות שלו? לזה אין לגנץ ולאשכנזי תשובה. הם, פוליטיקאים בתוליים, בשונה מלפיד ויעלון, לא חוו על בשרם את ביבי הפוליטיקאי.

קיימת בהחלט אפשרות שברגע האחרון יחליט ליברמן להצטרף לממשלת ימין צרה. אף אם כך יהיה, כחול לבן לא יכולה לשרת תחת נתניהו אפילו יממה. היא תאבד את עילת הקמתה ואת כבודה. ציבור גדול מאד נתן לה את קולו, לא משום שהיא מהווה חלופה רעיונית לליכוד, היא לא, אלא בכדי שלא תלך שבי אחר דברי החלקות של נתניהו, שאומנותו היא דיבור משני קצות הפה. הנה דוגמית קטנה: בעודו מזהיר מפני סכנה ביטחונית קרובה ומיידית, הוא ממנה את מירי רגב לממלאת מקומו בנוסעו לפורטוגל, רק משום שבמדד החנופה היא מקדימה בפוטו פיניש את מיקי זוהר.

גנץ ואשכנזי באמת שוחרים טוב, אך הוי תמימות קדושה, אי אפשר לעשות קואליציה בין כאלה שאצלם ישראל לפני הכל עם אחד שאצלו ישראל אחרי הכל. √

אמנון אברמוביץ' הוא עיתונאי חברת החדשות