האם סטלין תיכנן לגרש יהודים?

החודש האחרון לחייו של סטלין נותר החידתי ומעורר הפחד הרב ביותר בכל תקופת שלטונו. פרחו בו שמועות על מצב בריאותו, על פגיעותם של "אחיו לנשק", על כוונותיו בקשר ליהודים... תקרית שאירעה בישראל סיבכה עוד יותר את העניינים. בשעה מאוחרת בליל 9 בפברואר, קבוצה קטנה של ישראלים ימניים קיצוניים, שזעמו על הקמפיין האנטישמי במוסקבה, הניחה פצצה במתחם הצירות הסובייטית בתל אביב. הפצצה פוצצה את החלונות, גרמה נזק לרכוש ופצעה את אשת השגריר כמו גם את סוכנת הבית והנהג. בן גוריון זעם משום שידע לאן יוביל צעד כזה. הוא גינה מיד את הפשע והבטיח לקרמלין שישראל תתפוס את העבריינים ותגרום להם לשאת באחריות למעשיהם. אבל לסטלין זה לא הספיק. האירוע סיפק לקרמלין תירוץ לנתק את היחסים עם המדינה היהודית. הוא לא סתם הודיע על ניתוק היחסים; הוא השתמש באירוע כדי להרחיב את קמפיין התעמולה נגד הציונות, ועכשיו כבר היה יכול להוקיע את ישראל כאויבת, שתקפה מתוך כוונה תחילה. כפי שנכתב בפראבדה בימים שלאחר התקיפה, "להקת הכלבים השוטים מתל אביב שפלה ומתועבת בצימאונה לדם".

• לעמוד הספר באתר "ידיעות ספרים"

/ באתר "עברית"

• ומה היה קורה אם הנאצים היו מנצחים במלחמת העולם?

הפיצוץ עורר גל של רגשות קשים בקרב הציבור הסובייטי. פעילי מפלגה מקומיים ארגנו בזריזות כנסים בבתי חרושת ובמוסדות, שתפקידם היה לחזק את המסר האנטי ציוני ולבחון את הלכי הרוח בקרב הציבור לאור קמפיין התעמולה. כפי שהבהירו הדיווחים, האירוע בתל אביב חיזק את ההשפעה הגולמית שהיתה לעלילת הרופאים ולעתים קרובות הוביל ל"פרשנות מזיקה" של האירועים הללו על ידי האזרח הפשוט. קומץ דיווחים, שסווגו בעבר כסודיים ביותר, מספקים הצצה לתגובה העממית לקמפיין האנטי ציוני ולעלילת הרופאים.

ב 13 בפברואר, ארבעה ימים לאחר התקרית, תיארה מדריכה קומוניסטית במאפייה תעשייתית את העלבון שחשו העובדים בשל "הפרובוקציה המקוממת" הזאת ואת תמיכתם הבלתי מסויגת בניתוק היחסים עם ישראל הד צפוי לקו המפלגתי. אבל הדוח שלה תיאר בהמשך "מופעים אנטישמיים" שאותם מצאה מטרידים. אחדים מהעובדים התלוננו ש"בקושי אפשר למצוא אנשים ישרים בקרב היהודים, והם מנסים לסדר לעצמם 'ג'ובים קלים' בעלי שכר גבוה; ושבמלחמה הפטריוטית הגדולה רק יהודים מעטים היו חיילים בקו הראשון". עובד במפעל טקסטיל מוסקבאי קרא "לסלק את היהודים מכל משרה ניהולית במוסדות ובמשרדי הממשלה, בחנויות קמעוניות ובארגוני סחר". אחר טען ש"היהודים השתלטו על כל הדירות הטובות ולכן יש להגלותם ממוסקבה ולתת את דירותיהם לעובדים שפועלים לפי תוכנית החומש ובונים את הקומוניזם".

האנשים אומנו כיצד ומה לחשוב במשך עשורים, כך שלא היה מפתיע שהם חזרו כתוכים על הקו המפלגתי. אבל עכשיו הם הלכו רחוק יותר, מעבר לתגובה המוכתבת, והתבטאו באנטישמיות גלויה. רתך הצהיר: "אשלח את כל המפלצות הללו, ללא יוצא מן הכלל, לפלשתינה". גרפיטי על קיר בתחנת רכבת קרא: "הכו בקַייקס (שם גנאי ליהודים) והצילו את ברית המועצות". פעילי המפלגה ראו בזה פרובוקציה, ניסוח מחדש של הסיסמה הידועה לשמצה מימי הצאר ("הכו ביהודים והצילו את רוסיה"). תלמידים איימו על יהודי בן כיתתם וכינו אותו "בוגד, מחבל ו'קַייק'"; מקרים כאלה גרמו לעובדי מדינה לכתוב ש"דברים מעין אלה לא אירעו בעבר". מנוסח הדיווחים ברור שפעילי המפלגה הסיתו נגד היהודים, אך בד בבד רצו "להפחית את מעשי הפרובוקציה ואת השמועות". הקמפיין בעיתונות היה כה מכוער ובלתי פוסק, עד שלפחות חלק מהפקידים הבינו שהוא יונק מבאר עמוקה של דעות קדומות אנטי יהודיות ומעורר האשמות ואיומים בפגיעה פיזית מעבר למה שהתכוון המשטר להשיג. 

אנשים הרגישו חופשיים להביע את רגשותיהם האנטישמיים. מורה ללוגיקה בבית ספר תיכון בלנינגרד לקח על עצמו לחזור על ההאשמות שפורסמו בעיתונות. הוא כתב על הלוח את ההיקש הלוגי הנתעב הבא:

א' (הרופאים הרוצחים) = ב' (היהודים)

א' (הרופאים הרוצחים) = ג' (מרגלים)

מכך נובע:

ב' (היהודים) = ג' (מרגלים)

אחר כך ביקש מכל תלמיד לעמוד ולהביע את הסכמתו לנוסחתו המתוחכמת. כולם שתקו וקיבלו ציון נכשל.

קבוצת סטודנטים אנונימיים התלוננה לוועד המרכזי ב-28 בפברואר, על כך ש"מבקרים קוסמופוליטיים" השתלטו על כתבי העת הספרותיים היוקרתיים של מוסקבה ומונעים ממבקרים רוסים, ילידי הארץ, הזדמנות להתקדם בקריירה המקצועית שלהם. "עורכים חתרנים" אלה מגניבים אל תוך כתבי העת את דעותיהם ומאפשרים ל"רגשות ציוניים, לנפוטיזם ולכיתתיות" להשתלט עליהם. "לא יעלה על הדעת, שביקורת הספרות הרוסית שלנו תהיה בידיהם של נוכלים יהודים". המכתב הובא לידיעתו של מלנקוב שציין כי מדובר ב"נושא חשוב" והעביר אותו הלאה לפעילי מפלגה אחרים. העובדה שבכירי המפלגה בדרגים הגבוהים ביותר ראו לנכון לטפל בהאשמות כאלה ולצפות מהכפופים להם לחקור אותן משקפת את עומק הרגשות האנטי יהודיים ששררו אז. ההוקעה הפומבית הנמשכת של ישראל, של הציונות ושל יהודים ספציפיים התסיסה את האוכלוסייה והובילה למעשים שהיו מעבר לאפליה הרשמית.

***  

משפט סלנסקי הסתיים בנובמבר, אבל סטלין נותר נחוש להמשיך בטיהורים בכל מזרח אירופה. בהונגריה אסרו השלטונות מנהיגים יהודים, ובהם לָאיוֹש שטוקלר, נשיא הקהילה היהודית במדינה. פקידים יהודים בכירים במפלגה ובממשלה היו גם הם מטרה לטיהור. דיווחים דומים נתקבלו ממזרח גרמניה, שם ערקה קבוצה של עשרה ממנהיגי הקהילה היהודית למערב ברלין באמצע ינואר, לאחר שהשלטונות האשימו קהילות מזרח אירופיות שונות ב"קשירת קשר עם 14 ה'בוגדים' הצ'כים".

ברומניה, שרת החוץ אנה פָאוּקֶר קומוניסטית ותיקה ורבת השפעה נאסרה ב 18 בפברואר 1953. כמו סלנסקי ומנהיגים קומוניסטים מזרח אירופאים אחרים, היא היתה יהודייה ונודעה כסטליניסטית מושבעת, נטולת פשרות. כבת להורים יהודים אורתודוקסים, פאוקר התאימה לפרופיל של פקיד קומוניסטי פגיע. משרתה הרמה בממשלה הפכה אותה לאישה בעלת הנראות הגבוהה ביותר במזרח אירופה, סטטוס שהבליט אותה מאוד בעולם שנשלט רובו ככולו בידי גברים. פרסומה וחשיבותה למדינה הוכרו ברבים, במיוחד מאז 1947, כשמונתה לשרת החוץ והיתה לאישה הראשונה במדינה מודרנית שהגיעה להיות אוטוריטה כזאת. הטיים הקדיש לה את עמוד השער ב 20 בספטמבר 1948 וכינה אותה "האישה העוצמתית ביותר בעולם".

לאחר מאסרה של פאוקר, החקירה שלה ושל אחיה זלמן, שנאסר באותו היום, ושל פעילי מפלגה אחרים, התמקדה בקשר לכאורה שקשרה עם דיפלומטים ישראלים וציונים ובתמיכתה בריגול אמריקאי. החקירה התייחסה גם אל הרב משה רוזן, הרב הבכיר ביותר בבוקרשט, בכוונה לכלול אותו בקבוצת הנאשמים במה שהתעתד להיות הגרסה הרומנית למשפט סלנסקי. חוקרים רומנים וסובייטים התכוונו להתחיל במשפט בתוך שבועות ממועד מאסרה של פאוקר, כדי להוסיף תצוגת ראווה נוספת לקמפיין האנטי יהודי של סטלין.

*** 

בתוך האווירה המורעלת הזאת החלו להתפשט שמועות כי סטלין מתכוון להגלות את יהודי רוסיה רחוק משם: לקזחסטן, לסיביר ואולי גם לבירוביג'ן, "המחוז היהודי האוטונומי", סמוך לגבול עם סין. מאז מותו של סטלין, האמת שמאחורי השמועה הזאת נותרה בין הקשות ביותר לחקירה או לאישוש. הטיעונים שלפיהם תוכנית כזאת מעולם לא היתה קיימת משכנעים ביותר ומבוססים על כך שלא נמצא ולו מסמך אחד שיכול לאשר שהיא אפילו נדונה. כשמיכאיל גורבצ'וב פתח את הארכיונים הרשמיים, הרגישים והחסויים עד אז, בסוף שנות ה-80 והתיר לחוקרים רוסים וזרים לחשוף את החומרים הבלתי נגישים על מספר עצום של פשעים תהליך שנמשך גם בימי בוריס ילצין, ובמידה מסוימת גם אצל ולדימיר פוטין תוכניותיו של סטלין להגלות את היהודים היו בין המסמכים המבוקשים ביותר. אבל דבר לא נמצא. העובדה שלא נמצאה הוראה מפורשת מלשכת סטלין אינה מפתיעה. אבל גם אין תיעוד מתוך מנגנון הגולגים באשר לתוכניות בנייה של מחנות או יישובים חדשים; שום הוראות להנהלת הרכבת להקצאת רכבות; ואין הוראות לפריסת חיילים, קציני ביטחון או שוטרים לצורך כינוס היהודים.

בספרם "פשעו האחרון של סטלין" מצביעים ג'ונתן ברֵנט וולדימיר נָאוּמוֹב על הוראות בנייה של מחנות מיוחדים עבור גרמנים, אוסטרים ופושעים זרים אחרים, אבל מסמכים אלה מתייחסים לכמה אלפי שבויים ואינם מזכירים יהודים. הם גם מצטטים פרוטוקולים של חקירות ועימות חזיתי בין שני קצינים בכירים במשטרה החשאית, מיכאיל ריוּמין ואיזידור מקליארסקי, כהוכחה לעובדה שתוכנית כזאת נדונה. מקליארסקי נאסר בנובמבר 1951. בחקירתו על ידי ריומין, כמה חודשים אחר כך, הוא שוכנע להוקיע אנשים שעסקו בלאומנות יהודית. כן נאמר לו על ידי ריומין, כי הוא "התכוון להעמיד בפני הממשלה את שאלת גירושם של היהודים ממוסקבה". ברנט ונאומוב, שככל מי שעסקו בתקופה הזאת היו מתוסכלים מהיעדר מסמכים מפורשים שיעידו על תוכנית כזאת, הסיקו ש"עדותו של מקליארסקי בדבר איומיו של ריומין מעניקה בסיס מספיק לאמונה, שכמו בכל כך הרבה מקרים אחרים, תוכננה מדיניות ללא הוראות מפורשות, שהיא נולדה בוועד המרכזי ונתגלגלה ליחידות החקירה של שירותי הביטחון". פרשנות זו מניחה, כי קצינים כריומין נענו ל"סימן מלמעלה" כלשהו, שלפיו הדהוד התעמולה נגד "ציונים" וכעת רופאים יהודים יצר מצב שהזכיר איך נהגו קצינים נאצים "לעבוד לקראת הפיהרר". הם ביצעו בעצמם זוועות ללא הוראה מפורשת והתבססו על הבנתם מה היטלר מצפה מהם בכל הנוגע ליהודים, לחתרנים או לבעלי מוגבלויות. קצינים כריומין, שהיו תמיד להוטים להפגין את אמינותם האידיאולוגית, בהחלט היו מסוגלים "לעבוד לקראת סטלין" ולהפיץ שמועות ואפילו תוכניות מקדמיות לתקיפה כללית נגד היהודים לפני שסטלין או הנשיאות עברו על תוכניות כאלה או אישרו אותן.

בעת ההיא חיו בברית המועצות כ-2.5 מיליון יהודים. ברובם המכריע הם היו עירוניים, עם נוכחות בולטת במוסקבה, בלנינגרד, בחרקוב, בקייב, במינסק, באודסה, בווילנה ובריגה. ככלל, הם היו משכילים מאוד ולעתים קרובות תפסו עמדות מפתח באקדמיה ובמוסדות תרבות. איסופם ושיגורם למחנות היו עתידים להיות מסובכים הרבה יותר מאשר הגירוש של קבוצות מיעוטים אתניות קטנות ב-1944 הטטרים של קרים, האינגושים, הבלקרים, הקראשבצ'י והקלמיקים שמספרם הגיע למאות אלפים ושהתגוררו ברובם באזורים מוגדרים היטב של המדינה.

אף על פי שגירושים המוניים אלה היו סוד מדינה, מספיק אנשים ידעו עליהם והבינו למה המשטר מסוגל. לאור עלילת הרופאים והתעמולה הבלתי פוסקת נגד הציונות והפושעים היהודים לכאורה, השתררה אווירה גורפת של נכאים ופחד, עד כי נוצרה מציאות שבה אמצעי דיכוי מופרך שכזה נראה כסיכום בלתי נמנע לעלילת הרופאים. חרדות מסוג זה לא היו נחלת הציבור הסובייטי בלבד. בלונדון, למשל, ציטט הטיימס טור מעיתון הארץ, שהביע דאגה מההודעה על עלילת הרופאים. "אנחנו לא יכולים להתעלם מהחשש שהטיהור שעורכת מוסקבה ברופאים היהודים עלול לשמש כהקדמה, ואולי כהצדקה, לגירוש היהודים מרוסיה האירופית לרוסיה האסיאתית. מי יודע אם גורלם של עשרת השבטים לא מצפה ליהדות רוסיה". העיתון הבריטי השמיע במחצית ינואר השערה ש"אפשר כי (היהודים) במערב רוסיה ייעקרו ממקומם, כפי שנעקרו כמה מהשבטים הקווקזיים והטטריים של קרים למעמקי המדינה כאמצעי זהירות".

השמועות טענו כי הרופאים המורשעים יתוודו על פשעיהם במשפט דמה פומבי, ואז ייתלו בכיכר האדומה במקום שייפטרו מהם במרתף הכלא. לאחר ההוצאה להורג יפנו נכבדים יהודים בעלי שם בעולם המדע והתרבות לסטלין ויתחננו אליו שיציל את היהודים "מזעם העם" שהוסת נגד היהודים בגלל הפשעים האיומים שביצעו הרופאים באמצעות שילוחם לגלות. היהודים ייאספו אז כאיש אחד ויוגלו. היו אפילו שמועות שאנשי ביטחון יירו על קרונות הרכבות שבהן ייסעו היהודים כשיעברו ברחבי המדינה. 

במשך השנים הביעו דיסידנטים רוסים נודעים, רבים מהם בעלי חשיבה חופשית ויודעי היסטוריה, ובהם רוי מדבדב, אנטון אנטונוב אובסינקו, מיכאיל הלר, אלכסנדר נקריץ' ואלכסנדר סולז'ניצין, את אמונתם שתוכנית שכזאת לגירוש יהודים היתה קיימת. מדבדב כתב כמובן מאליו על תוכנית כזאת בספרו פורץ הדרך הניחו להיסטוריה לשפוט: "הכול העיד על כך ש(סטלין) החל בהכנות לקראת גירוש המוני של יהודים למחוזות מרוחקים".

הלר ונקריץ' הביעו באוטופיה בשלטון את אמונם שהמנגנון היה מוכן לבצע (את הגירוש) ואפילו כי חבר הנשיאות, ד' צ'סנוקוב, כבר הכין ספר שיסביר את הסיבות לגירוש היהודים. אנטונוב אובסינקו הלך רחוק יותר כשטען בספרו זמנו של סטלין שהוועד המרכזי יתיר לכמה יהודים להישאר במוסקבה, אבל "מגן דוד צהוב ייתפר על שרוולם", תסריט מנוגד לחלוטין לדרכו של סטלין להסוות את מעשיו. וסולז'ניצין צמצם את טיעוניו בזהירות וכתב: "נראה כי סטלין התכוון לארגן טבח גדול ביהודים", ואז בהערת שוליים תיאר את השמועות על גירוש רחב ממדים למזרח הרחוק ולסיביר. איש מהם לא הציג ראיה ממוסמכת לטיעוניו.

ספרו של צ'סנוקוב, לדוגמה, לא נמצא מעולם, אף שכותבים לא מעטים מתייחסים אליו. שמועות אחרות, כאילו מספר גדול של צריפים נבנה בסיביר או במרכז אסיה, שרשימת שמות וכתובות של יהודים כבר נמצאת בהכנה, הושמעו ללא שום בסיס עובדתי. כל האמור לעיל מוביל למסקנה זהירה, שהשמועות על גירוש רחב היקף הממשמש ובא התפשטו במידה כזאת והיו כה מפחידות, עד שחלחלו אל המורשת התרבותית של מבקרי סטלין, כולל אלה שהצליחו להימלט למערב. אישיות בקנה המידה של אלכסנדר יקובלב, שהפך ליועץ הראשי של מיכאיל גורבצ'וב והיה יושב הראש של הוועדה הנשיאותית לטיהור שמם של קורבנות הדיכוי הפוליטי, האמין ש"ההכנות לגירושם של היהודים ממוסקבה וממרכזי תעשייה אחרים לאזורי הצפון והמזרח" כבר החלו בפברואר 1953. בהוראתו של יקובלב פורסמו מספר גדול של מסמכים חסויים על תקופת שלטונו של סטלין, ולכן ניתן לחשוב שדעתו זו היתה מבוססת על מה שגילה בארכיונים. אבל גם יקובלב לא היה מסוגל להצביע על מסמך יחיד שיאשר את מה שחשב לאמת. 

ללא מידה מסוימת של הוכחות מתועדות בלתי אפשרי להגיע למסקנה חותכת באשר לתוכניותיו הסופיות של סטלין. מה שניתן לומר הוא שהקמפיין האנטישמי צבר תנופה כה גדולה בעיתונות ובקרב הציבור עד שיכול מאוד להיות כי היה אמור להגיע לשיא מפלצתי כזה או אחר. רק סטלין ידע את התשובה לשאלה הזאת, ועם מותו, התשובה אבדה ככל הנראה לנצח.

    *** 

התוכנית לכאורה לגרש את היהודים נקשרה במשך זמן רב לסיפור מורכב על מכתב קבוצתי שפורסם בפראבדה, וחתמו עליו אישים יהודים בכירים. אף על פי שגם הסיפור הזה אפוף מסתורין, קיימים מסמכים וזיכרונות אישיים שמפזרים מעט את הערפל מעל האירועים.

בסוף ינואר החל המשטר להפיץ מכתב ממוען אל סטלין, שעליו היו אמורים לחתום אישים יהודים מובילים בתחומי התרבות, המדע והצבא. אפילו לזר קגנוביץ' נכלל ביניהם. קומץ מהם קיבלו פנייה אישית; רבים זומנו אל פראבדה והציפייה מהם היתה שיחתמו על המקום. תוכן המכתב לפחות הטיוטה שהוצגה בפניהם לא אותר, וכל אלה שכתבו עליו הביעו רק את התרשמותם הכללית ממה שקראו. אבל אנחנו יודעים שהוא הפחיד אותם. המשוררת מרגריטה אליגר ישבה ליד וסילי גרוסמן בפראבדה כשחתמו על המכתב. גרוסמן היה כעוס וכשיצאו מהפגישה מלמל שהוא חייב לראות את ארנבורג. אליגר נזכרה, בעת ריאיון, ששני פקידי תרבות מבוגרים שלא הכירה עמדו על רגליהם, התנגדו בקול רם למכתב וסירבו לחתום את שמם.

באיליה ארנבורג טיפלו באופן שונה. בזיכרונותיו היה יכול רק לרמוז למה שעבר עליו, בתיאור קצר ואניגמטי של מה שאירע באותו פברואר: האירועים היו אמורים להתגלגל הלאה. אני אמחק את הסיפור על איך שניסיתי למנוע את הופעתו בדפוס של מכתב קבוצתי מסוים. למרבה השמחה, הפרויקט, שהיה מטורף לחלוטין, לא התממש. חשבתי בזמנו שהצלחתי להניא את סטלין באמצעות המכתב שלי; עכשיו נדמה לי שכל העסק התאחר וסטלין לא הצליח לעשות את מה שרצה לעשות. זו היסטוריה, כמובן, פרק בביוגרפיה שלי, אבל אני מאמין שטרם הגיע הזמן שאומר יותר.

לחברו, האמן המוסקבאי בוריס בירגר, גילה ארנבורג פרטים רבים מהאירוע. הקרמלין הטיל על שני אישים מוסקבאים ידועים, שניהם יהודים, לאסוף חתימות ההיסטוריון והחוקר איסאק מינץ ועורך טא"ס, יאקוב חאבינסון, שהיה ידוע בפסבדונים שלו מ' מרינין. הם ביקרו את ארנבורג בדאצ'ה שלו מחוץ למוסקבה בתוך שבועיים מאז ההודעה על עלילת הרופאים ודחקו בו לחתום על מכתב קבוצתי לסטלין שיפורסם בפראבדה. אבל ארנבורג סירב לחתום ושלח אותם לדרכם. בזמנו היה נדמה לארנבורג שהם פנו אליו מיוזמתם. 

סופר אחר, וֶניָאמין קברין, זומן לפראבדה. כשחאבינסון הציג בפניו את המכתב, קברין שאל אם ארנבורג חתם עליו, ונאמר לו שארנבורג הסכים עם המכתב ויחתום עליו. קברין לא האמין לחאבינסון. הוא הבהיר שהוא זקוק לעוד זמן ויצא מפראבדה ישירות אל דירתו של ארנבורג. ארנבורג אישר שלא חתם וכי שיחתו עם מינץ וחאבינסון היתה "מקדמית". ובאשר לחתימה, "כל אחד מאיתנו חייב להחליט עבור עצמו". בסופו של דבר, קברין היה אחד מקומץ אישים שלא חתמו על המכתב.

אבל מינץ וחאבינסון לא סיימו עם ארנבורג. לקראת סוף החודש הם הגיעו לדירתו ברחוב גורקי שבמרכז מוסקבה. ארנבורג סירב שוב לחתום ואמר להם ש"זה יכול להזיק למדינה". הוא הציע כמה הצעות עריכה שהיו אמורות לרכך את השפה ולהציג את הכתוב כך שייראה כי האשמה על כל צעד שנשקל לא תיפול על כל היהודים. מינץ וחאבינסון הביאו את הערות העריכה של ארנבורג למלנקוב, שחלק אותן עם סטלין. הדיקטטור אישר את השינויים, וגרסה חדשה של המכתב נוצרה. אבל שאלת חתימתו של ארנבורג עצמו על המכתב נותרה פתוחה. מלנקוב הורה למינץ ולחאבינסון להשיג את חתימתו.

הם שבו לדירתו המוסקבאית ב-3 בפברואר, הפעם נחושים יותר למלא את משימתם. כשארנבורג סירב לחתום גם על הנוסח המתוקן, הם הבהירו לו שסטלין מצפה ממנו לציית. היום, יותר משישה עשורים לאחר האירוע, חוקרים מצאו את הגרסה שכללה את הערותיו המוקדמות של ארנבורג שמינץ וחאבינסון הציגו לו בערב 3 בפברואר.

זו נותרה פיסת דמגוגיה אנטישמית מכוערת ומטרידה. היא מאשרת את אשמתם של הרופאים האסורים וקוראת "להעניש אותם במלוא חומרת הדין" על פשעיהם, כלומר להוציא אותם להורג. בפסקה הקיצונית ביותר הכריז המכתב: "להעלות את הדריכות ולשרש לחלוטין את הלאומנות הבורגנית אלה המחויבויות של יהודים עובדים, פטריוטים סובייטים ומגיני החירות של כל בני האדם".

בטיוטה זו אין התייחסות לקשר רחב שמערב את יהודי המדינה, אין אזכור לחתרנות של "גיס חמישי", כפי שאין קריאה לאחריות משותפת לפשעי הרופאים המואשמים, לגירוש או לדיכוי המוני מסוג כלשהו. הפסקאות האחרונות מודות בכך ש"הרוב המכריע של האוכלוסייה היהודית הוא ידיד של העם הרוסי. שום תכסיסים מצד אויבינו לא יצליחו לערער את האמון של היהודים הסובייטים בעם הרוסי או לגרום למריבה בין שני הצדדים".

אף על פי שאין אפשרות לפסול לחלוטין את הרעיון ש"המכתב היהודי הקבוצתי" היה חלק מתוכנית רחבה יותר לגרש את יהודי ברית המועצות, סביר הרבה יותר שלמינץ ולחאבינסון נאמר שעליהם לגייס יהודים בעלי שם שיוקיעו את הרופאים ויהודים אחרים לאומנים לכאורה, וזה היה הרעיון ה"מטורף" שערער את ארנבורג והאחרים. משמעותו היתה יצירת מאבק הרסני ציד מכשפות פנימי שיציב שתי קבוצות יהודיות זו מול זו ויחייב את האנשים לבחור בין ציד "יהודים בורגנים לאומנים" לבין הפיכתם לפגיעים להאשמות דומות נגדם. זה היה תרגיל בסחיטה מוסרית, שנועד לעורר תוהו ובוהו רגשי ומוסרי בקרב יהודי ברית המועצות. ארנבורג לא רצה שום חלק בזה.

לצערם העמוק של מינץ וחאבינסון, ארנבורג התעקש לכתוב לסטלין עצמו. בעודו עמל בחדר העבודה שלו על כתיבת מכתב אישי לסטלין, עורך ומתקן את הכתוב, מינץ וחאבינסון נשארו עם אשתו של ארנבורג, ליוּבּוֹב קוזניצב. הם ניסו להפחיד אותה ותיארו בצבעים חיים מה עומד לקרות לה ולבעלה, אם ארנבורג יסרב לחתום. כפי שזכרה כעבור שנים, השעה ההיא "לא היתה רק אחת המפחידות בחייה, אלא גם אחת הנתעבות ביותר"; היא עשתה הכול כדי לא ליפול מעולפת לרגליהם. כאשר ארנבורג סיים ושב והצטרף אליהם בחדר האורחים, מינץ וחאבינסון עדיין ניסו להטיל עליו מרות, אבל הוא סירב להמשיך לדבר איתם וזירז אותם לעבר הדלת, כשהוא מתעקש שייתנו לסטלין את המכתב שלו, שמסר לידיהם בעותק מודפס ונקי.

ארנבורג הבין שבלתי אפשרי לדבר על לבו של סטלין מנקודת מוצא מוסרית. הוא אימץ טון מתגונן ומלא כבוד וביקש מסטלין לשקול איך הצהרה פומבית "חתומה על ידי מדענים, סופרים ומלחינים, שמדברים על מה שקרוי 'קהילה יהודית', יכולה לעורר תעמולה אנטי סובייטית דוחה". היא "תחתור תחת התנועה העולמית המתרחבת והמתחזקת למען השלום", שהיתה יוזמה תעמולתית סובייטית ומשימה מרכזית של המפלגות הקומוניסטיות במערב. "תוכן המכתב מדבר על 'עם יהודי'", כתב ארנבורג והזכיר לסטלין שניסוח כזה "יכול לעודד לאומנים ואחרים, שטרם הבינו שאין דבר כזה לאום יהודי" עמדה שסטלין תמך בה זמן רב, אבל המכתב, כפי שציין ארנבורג, סתר אותה.

מינץ וחאבינסון הביאו את מכתבו של ארנבורג לדמיטרי שפילוב, העורך של פראבדה. הוא קרא אותו ואז זימן את ארנבורג למשרדו. הוא הזהיר אותו שהעברת המכתב הלאה "שקולה להטלת עונש מאסר" על ארנבורג וגם אישר שהמכתב הקבוצתי נכתב ביוזמת סטלין. אבל ארנבורג עמד איתן על דעתו והכריז כי יהיה מוכן לשקול לחתום עליו רק לאחר שיקבל את תשובתו של סטלין. "שפילוב", טוען בוריס בירגר, "אמר לו שהוא יצא מדעתו. השיחה שלהם ארכה כשעתיים. שפילוב סיים בכך שאמר לארנבורג שיעשה עבורו כל שיוכל, ומאחר שהוא מתעקש הוא יעביר לסטלין את המכתב ולארנבורג לא יהיה את מי להאשים מלבד את עצמו. ארנבורג נפרד משפילוב בידיעה ברורה שהוא עומד להיאסר בקרוב".

המכתב הובא לידיעת סטלין באמצע פברואר. הדיקטטור ענה בהנחיה כי חובתו של ארנבורג לחתום על המכתב הקבוצתי לפראבדה. הוא גם הורה לשפילוב להכין נוסח מרוכך שהוצאו ממנו רכיבים דמגוגיים רבים שנכללו בגרסה הקודמת. ארנבורג, שזומן שוב לפראבדה, חתם בצייתנות. הוא שב לביתו וציפה לראות את המכתב היהודי הקבוצתי, שנחתם ב-20 בפברואר 1953, בפראבדה בתוך ימים, אך המכתב לא פורסם.

הנוסח הזה של המכתב קיים. אם סטלין התכוון למעשה לקבץ את כל יהודי המדינה (כדי לגרשם) ולהשתמש ב"מכתב הקבוצתי לפראבדה" כחלק מהתוכנית, בגרסה הזאת אין שום רמז לכך. רובה ככולה עוסקת באויבים חיצוניים, במיוחד האימפריאליזם המיוצג על ידי ארצות הברית והציונים המיוצגים על ידי ישראל. ישראל הפכה עתה ל"נחלה אמריקאית" ול"ראש גשר" לטובת האימפריאליזם האמריקאי. המכתב הקבוצתי גם האשים את ממשלת ישראל בפיצוץ שאירע בצירות הרוסית בתל אביב. ואשר לרופאים האומללים, המכתב הקבוצתי חזר על ההאשמות המקוריות מ 13 בינואר. הוא התייחס לבגידתם לטובת הביון האמריקאי ולניסיונם לרצוח מנהיגים סובייטים ולפגוע בהגנת המדינה. כפי שהודגש במכתב, "רק אנשים חסרי כבוד או נטולי מצפון, שמכרו את גופם ונשמתם לאימפריאליסטים, יכולים לבצע פשעים מפלצתיים כאלה". אבל לא נכללו במכתב קריאה להוציאם להורג, לא האשמה בחתרנות של "גיס חמישי" ולא הודאה באחריות משותפת לפשעי הרופאים המואשמים. הגרסה הסופית של המכתב הקבוצתי אף הוקיעה אנטישמיות כ"שארית מחרידה מן העבר" וחזרה על ההבטחה מהגרסה המוקדמת שלפיה "שום תכסיסים מצד אויבינו לא יצליחו לערער את האמון של היהודים הסובייטים בעם הרוסי או לגרום למריבה בין שני הצדדים". לבסוף, הפעילות היחידה שהומלצה במכתב היתה הקמת עיתונים יהודיים כדי ש"ייוודע מצבם האמיתי של עובדים יהודים במדינות שונות" בקרב יהודי ברית המועצות ומחוצה לה.

בהתחשב בעובדה שהמכתב המקורי החריד את ארנבורג ואחרים, גרסה מרוככת זו של "המכתב הקבוצתי לפראבדה" מותירה רושם ברור שסטלין שקל מחדש את תוכניתו המקורית, ככל שהיתה כזאת. ארנבורג ניסה למעשה לשכנע את סטלין שההצעות שנכללו ב"מכתב הקבוצתי" המקורי לפראבדה עלולות להרוס מפלגות קומוניסטיות מערביות, וייתכן שהאזהרה הפרגמטית הזאת שינתה את דעתו של הדיקטטור.

בעוד גל התעמולה נמשך אל תוך פברואר, נראה כי המומנטום של עלילת הרופאים מתקדם לקראת סיום מחריד, סוף מעשה שתכליתו להציג את מלוא ההיקף של בגידתם ואת נחישותו של המשטר להעניש את אויביו האמיתיים או המדומים. מה שמשונה ודורש הסבר הוא שהמאמר האחרון שהאשים את הרופאים, בין שבפראבדה ובין שבאיזבסטיה, הופיע ב-20 בפברואר; המאמר עסק במכתבי תמיכה שהופנו אל לידיה טימשוק. כל עוד היה סטלין בחיים, הוא היה היחיד שיכול להורות על סיום הקמפיין הפומבי. והרופאים מעולם לא הובאו למשפט למרות ההבטחה שנכללה בהודעה המקורית של טא"ס, כי החקירה תסתיים בקרוב. ייתכן שחקירת הרופאים לא נסתיימה מעולם או שסטלין שקל את העניין שנית. חשוב מכול, שום הצהרה יהודית קבוצתית לא פורסמה מעולם בפראבדה. או שמשהו שינה את דעתו או, כמו שכתב פעם סולז'ניצין, "אלוהים אמר לו... לצאת מתוך צלעותיו", מה ששם קץ לתוכנית. עם התמוטטותו של סטלין עברה השליטה במהירות לידיים אחרות. מנגנון ההרס המכוון ליהודים בלי קשר לכיוון שבו התקדם כּוּבָּה לחלוטין. חלומותיו של דיקטטור לא תמיד מתגשמים.