yed300250
הכי מטוקבקות
    |
    7 ימים • 04.12.2019
    האנשים שבאמצע
    בשלב המסוים הזה בחיים שבו הילדים וגם ההורים צריכים אותנו, אנחנו כמעט נעלמים
    רענן שקד | איור: גיא מורד

    נעים מאוד, אנחנו האנשים שבאמצע.

     

    בעצם לא. לא נעים מאוד.

     

    אנחנו האנשים שהגיעו לגיל שבו הם נמצאים בדיוק בין הילדים שלהם להורים שלהם. וכולם זקוקים להם, ובו־זמנית מתרחקים מהם.

     

    אנחנו האנשים שצריכים לקום בבוקר, לארגן ולהסיע את הילדים לבית ספר, ואז לנסוע לאמא או אבא ולארגן ולהסיע אותם לבדיקה רפואית, ואז לנסוע לעבודה – שתכף גולשת – ולארגן אותה.

     

     

    אנחנו האנשים שמסיעים; אנחנו מסיעים הורים, ילדים, חברים של הילדים, חברים מהעבודה, משפחה ללוויה, כלבים לווטרינר. אנחנו מסיעים מאיקאה בניסיון מיוזע לחסוך 300 שקל. אנחנו מסיעים את עצמנו באיחור כל הדרך מהבית לפקק ובחזרה. אנחנו שירות הסעות, ובעולם סביר יותר היינו אמורים לנסוע במסלול הייעודי כי הרכב הפרטי שלנו הוא כבר מזמן די ציבורי.

     

    אנחנו נותני שירותים.

     

    אנחנו האנשים שרוב הזמן ממלאים צרכים של אחרים – מתבגרים, הורים, ועדי הורים, בעלי חיים, בוסים, ימי הולדת, מטפלות, ארגונים, חברים – וכמעט אף פעם לא של עצמם.

     

    אנחנו האנשים שבאמצע. בין שני קצות חיינו – לא צעירים, לא זקנים – ובין כל האנשים שהבאנו ושהביאו אותנו, שהסענו ושעוד יסיעו אותנו.

     

    ובנקודת האמצע הזאת אין לנו שנייה לנשום, למרות שדווקא עכשיו אנחנו מרגישים צורך בלתי נשלט לעצור רגע לנשום – לפעמים אפילו במקומות שבהם אי־אפשר לנשום, נניח הודו.

     

    אנחנו האנשים שבאמצע. האנשים ששוכבים בלילה במיטה ונזכרים בכל הדברים שכבר לא יגיעו אליהם כי אין ולא יהיה לנו מתי: הטיפול לרכב, שכבת האבק שהצטברה על מאוורר התקרה, השבעה שחייבים להגיע אליה, קירות הבית המלוכלכים מאינספור טביעות כף יד של ילדים, הבלגן הבלתי אפשרי בארון שלהם, הצורך לחשוב על להעביר אותם בית ספר בדרכים שעוד צריך לחשוב עליהן.

     

    והדרכון הזר. חייבים לטפל בהזדמנות בדרכון הזר. אבל מתי?

     

    וספורט. חייבים לעשות ספורט, אחרת נמות. אבל מתי? ולא, אל תגידו לנו "שש בבוקר", כי בשש וחצי כבר צריך להעיר את הבית. ולא, אל תגידו לנו "חמש בבוקר", כי בחמש בבוקר אנשים אמורים לישון כחלק מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו לישון.

     

    אנחנו האנשים שבאמצע. בין רגשות אשם על שאנחנו לא מקדישים מספיק להורים במצבם, לתחושת אשמה על שגם היום לא נתנו מספיק מעצמנו לילדים, לכתב אישום מלא על שאנחנו לא מספיקים לחיות.

     

    אנחנו האנשים שהגיעו לשלב הזה בחיים שבו רוב הזמן מתחשק להם בעיקר לישון, אבל הם מוכרחים לקום בבוקר ולדאוג להעמיד סיר כדי שיהיה לילדים לצהריים. ולדאוג שיהיה בצהריים מי שיעמיד להם אותו על הגז.

     

    אנחנו האנשים שדואגים.

     

    ובשבע בערב אנחנו נרדמים על הספה לעשר דקות לצד הילדים שמשוכנעים שאנחנו צופים איתם בטלוויזיה בזמן שהם צופים בעצמם במסך של הנייד.

     

    אנחנו האנשים שיהיו מוכנים להוציא כמעט כל סכום על לילה או שלושה במלון רק כדי להשיג את צירוף המילים שמעולם לא ידענו שהוא היפה ביותר בשפה העברית: יקיצה טבעית.

     

    אנחנו האנשים שבאמצע. האנשים ששומעים ברדיו את 'Middle of the Road' של הפריטנדרז והמילים חולפות לידם: "אמצע הדרך מנסה למצוא אותי. אני עומדת באמצע החיים עם התוכניות שלי מאחוריי".

     

    אנחנו האנשים שכל השירים מהאייטיז והניינטיז עדיין חגים סביבם כמו רוחות רפאים מהזמן שבו רוב התוכניות שלהם עוד היו לפניהם.

     

    |
    |

     

    אנחנו האנשים שלא מרגישים את עצמם גיבורים, אבל כנראה אנחנו כאלה, כי אנחנו מניפים על כתפינו, בשלב זה בחיינו, את כל העולם. אנחנו ההרקולסים של משפחותינו – ילדינו, הורינו, בני זוגנו, מעסיקינו – וגם של המדינה; אנחנו האנשים הפרודוקטיביים, בעלי המשפחות, מקבלי המשכורות, משלמי המיסים, מצביעי הבחירות החוזרות ונשנות וחוזרות.

     

    זה השלב הזה בחיים שבו אנחנו בשיאנו, אבל זה מרגיש, משום מה, כמו תחתית. כמו עבדות מתמשכת. כמו ניסיון להחזיק הכל שלא יתפרק.

     

    אולי כי בו־זמנית, אנחנו גם האנשים שחוסר הרלוונטיות מתחיל לקרות להם: העבודות שלנו, הילדים הגדלים, בני הזוג שלנו, כולם מתחילים לגלות בנו קצת פחות עניין. ואז הרבה פחות. ואלוהים, לפעמים פשוט אין לנו כוח לרוץ מהר יותר רק כדי להישאר במקום; להבין מה זה הטיקטוק הזה. מי זה היוטיובר הזה. מה בעצם המגדר הנוכחי של החבר של הבן ועד כמה זה בכלל עוד משנה.

     

    כי אנחנו באמצע. אנחנו בתחתית ה־U של חיינו. במקום המעייף הזה.

     

    ואנחנו לא לבד; המדע איתנו. כל המחקרים – פחות או יותר אי פעם (לאחרונה במגה־סקר שאיחד מחקרים שונים שהקיפו כ־1.3 מיליון נשאלים ב־51 מדינות) – משרטטים את גרף האושר האנושי בצורת האות U. רמת האושר ושביעות הרצון המרביים מושגים בסביבות גיל 18־20, ואז צונחים בהדרגה עד לתחתית ה־U – בסביבות גיל 50, שם נרשמת אומללות מרבית – ומשם אנחנו מתחילים לטפס מחדש, עד שבשנות ה־60 וה־70 לחיינו אנחנו די חוזרים למדד האושר של תחילת הדרך.

     

    בהנחה שנשארנו בחיים. ובריאים.

     

    בהנחה שקרה לנו מה שקרה לפיט טאונסנד, שבגיל 20 כתב את השורה הנצחית: "אני מקווה למות לפני שאזדקן". השנה הוא חגג 74.

     

    החוקרים קוראים לזה מדד ה־curve־U, וכשאנחנו באמצע, אנחנו בדיוק בתחתית.

     

    וכשאנחנו בתחתית, כולם רוצים – ומקבלים – חתיכה מאיתנו, עד שלא נשאר לנו יותר מדי לעצמנו.

     

    ויום אחד, כשנטפס שוב במעלה ה־U ונהיה בני – וואו, אל תגרמו לי לחשוב על זה, זה באמת די מפחיד – אנחנו נרצה את כל זה בחזרה. אפילו ליום אחד. רק לעוד יום אחד.

     

    יום אחד מתיש וסטנדרטי של אמצע הדרך: יום של ילדים על הבוקר ובתי ספר והסעות והורים שעדיין כאן ועבודות בלתי נגמרות וויכוחים והשתוללויות ומשחקים ואוכל ומקלחות והשכבות ודאגות למתבגר – כל זה. רק עוד יום אחד כזה. יום של חיים מתפקעים כל כך.

     

    והימים האלה לא יהיו יותר. יאזלו. יהיו מאחורינו. ואנחנו נהיה משוחררים. חופשיים לעשות שוב הכל עם חיינו. להתחיל להמשיך מחדש. להסיע רק את עצמנו. לשפץ את הדירה בלי סוף. לנסוע לכל מקום. להתאמן.

     

    ואומרים לנו שנהיה שוב מאושרים.

     

    אולי. אבל כרגע אנחנו האנשים שבאמצע.

     

    כנראה אנחנו צריכים להיות מאושרים מזה. ואנחנו נהיה. ברגע שיהיה לנו קצת זמן לזה.

     

    raanan@y-i.co.il

     


    פרסום ראשון: 04.12.19 , 20:30
    yed660100