"אני שוקלת 88 קילו, לובשת מידה 44־46, ומבסוטה"
המחלה הקשה של בעלה. האלצהיימר של אביה. הטוקבקיסטים ששמחים לגלות לה שהשמינה. והשילוב בין ציפרלקס לשוקולד, ששומר אותה אופטימית, למרות הכל. קרין גורן חוזרת בתוכנית 'סודות מתוקים', מגלה מה למדה על דיאטות, חבישת פאות וצלוליט ומסמנת את היעד הבא: קמפיין לביקיני
אני מהממת בדיוק כמו שאני. לפני יותר משלוש שנים, כששודרה 'בייק אוף', פורסמו עליי ברשת תגובות ופוסטים שהתייחסו בעיקר למראה שלי (ביניהם: "מעניין איך היא תיראה אחרי התוכנית", "קרין גורן היא הוכחה חותכת שאפשר לאכול עוגות ולהישאר שמנה", ותמונה של המתאבק יוקוזונה — א"ס). עניתי לכולם בפוסט משלי וסירבתי להתנצל על איך שאני נראית. אנשים נורא דאגו לי באותה תקופה והתקשרו כדי לתמוך בי, אבל האמת היא שמי שמכיר אותי ידע שזה לא באמת הזיז לי. "שמנה" זאת לא מילת גנאי בעיניי, אלא שם תואר. בדיוק כמו שאני גבוהה או בדיוק כמו שאני יפה.
לקח לי זמן להגיע למקום שאני לא מתרגשת כשאומרים לי "שמנה". הייתי ילדה שמנה. סבלתי מזה בבית הספר. אבל הפסקתי לשחק את המשחק ולהיעלב, ודווקא אז, כשאת פחות מתעסקת בזה, המשקל איכשהו מתאזן. יש לי אחיינית שהיא סוג של מיני מי. נראית כמוני בול. סופגנייה קטנה בכיתה א' שקוראים לה שמנה בבית הספר. אמרתי לה: זה נכון, הם צודקים, יש לך שומנים, אבל זה לא אומר שאת לא מהממת. אני לוקחת אותה למראה ואומרת: תראי איזה יפות ושמנות אנחנו.
התגובות שקיבלתי על הפוסט שכתבתי גרמו לי להבין שהחוסן הנפשי שלי מול זה הוא לא טריוויאלי. יש לי חברה מתחום הפרסום. היא שמנה שמסתובבת בחולצות אוהל שחורות וטייץ ואני חוטפת עליה חום. אני אומרת לה, את חושבת שאת מבלבלת מישהו עם החולצות האלה? מישהו יחשוב שאת רזונת כי את לובשת הכל רחב? אני רוצה שהיא תתלבש כמוני – צמוד, שיראו את הקימורים. אם אני אלבש בגד ים שלם ולא ביקיני, מה בדיוק אני מסתירה? את השומנים שלי? היא לא מופיעה בטלוויזיה, למרות שמזמינים אותה, רק בגלל שהיא שמנה וחסרת ביטחון. זה מחרפן אותי, ובמובן הזה אני קצת מנסה לשנות את העולם. אני מחכה לקמפיין ביקיני או הלבשה תחתונה. הצלוליט שלי מוכן להיחשף. הציעו לי קמפיין למידות גדולות, מחברה שעושה אוהלים, אבל זה לא מעניין אותי. אני רוצה קמפיין של כוסית. אני כוסית שמנה.
זוגיות היא לא עבודה קשה. אני עם רונן מאז כיתה י”א. 29 שנה, אבל מרגיש הרבה פחות. הכרנו בגיל 17. היינו ילדים. הוא עבר לכיתה שלי כדי להיות חבר שלי. זאת אהבה משוגעת. אנחנו זוג מגעיל. דביק. לא יכולים להוריד את הידיים אחד מהשנייה גם בציבור. ברור לי שאנחנו מביכים אחרים. במשפחה קוראים לנו “הזוג המוזר”. לפני כמה זמן ישבנו בסלון, חשבנו שאף אחד לא רואה אותנו והתנשקנו צרפתית. אחותי אמרה לי: את מקלקלת לי את הבעל. מי מתנשק עדיין נשיקות צרפתיות?
אני לא מבינה אנשים שאומרים שזוגיות זאת עבודה. זוגיות היא החופש שלי. אולי זה קשור לזה שגדלנו אחד לתוך השנייה. אני לא יודעת איפה אני נגמרת ואיפה הוא מתחיל, ולהפך. אני קוראת לו החצי הראשון שלי. לא החצי השני. אני יוצאת לשלוש שעות למספרה ומתגעגעת אליו. הייתה תקופה ממושכת שעבדנו יחד. כל המותג הזה ‘קרין גורן’ הוא למעשה ‘קרין ורונן גורן’. הוא היה שף בעצמו, שעזב את העבודה כשהיה לי קשה לנהל את עצמי בכוחות עצמי. הוא שותף מלא ליצירה שלי. אני לא רואה איך אני חיה בלעדיו שנייה.
בארבע השנים האחרונות הוא ממש לא יוצא מהבית. יש לו גידול בחוט שדרה. אנחנו חושבים שזה שפיר, כי אין הרבה שינוי, אבל לא באמת יודעים. זה גידול של עשרה סנטימטרים, שקטן וגדל ועושה בלגן. הוא עבר ניתוחים, הוציא חוליה כדי שיהיה מקום לגידול המניאק הזה, אבל נשאר לו המון נזק. צד שמאל שלו גם משותק וגם כואב. הוא הולך עם מקל ומתנייד בקלנועית. יש לו משהו מאוד נדיר שהגענו איתו עד הרופא של כריסטופר ריב בארה”ב. הוא אמר עליו שהוא נראה כמו ניצול מתאונת דרכים עם פגיעת ראש מאוד קשה.
אני לא מרגישה שאני מטפלת בו והוא חולה. מבחינתי, מה שקרה לו קרה גם לי. לשנינו. זה גורל משותף. היו לנו בהתחלה ארבעה חודשים של בירורים ואשפוז עד שהבנו מה קורה. היה ברור לי שאם זה הסוף שלו, זה יהיה סוף משותף. אני לא נשארת בלעדיו. אם יש מחלה שגזר דינה הוא מוות, אז הוא זוגי. אני לא רוצה לתת רעיונות לאנשים, אבל אתה לא יכול להבין עד כמה הנשמה שלי כרוכה בשלו. בגלל שאין לנו ילדים, הרגשתי שיש לי את החופש להחליט אם להיפרד איתו יחד מהעולם. בשלב מסוים אמרתי לאמא שלי: בואי תגורי איתי, כי אני צריכה שתשגיחי שאני נשארת אם אני שומעת חדשות רעות.
אין לי אקסים. לא היו לי דייטים. לא גרתי בדירת שותפות ולא עשיתי טיול גדול לחו”ל. לא עברתי את תקופת הרווקות הקלאסית, אבל אני לא עיוורת. כשעוברים חתיכים ברחוב אני יכולה לחשוב: איזה חתיך, מה הייתי עושה לו. אני גם אגיד את זה לרונן, למרות שהוא לא מבסוט מהטעם שלי. במקרה שלו, אגב, אם יעל בר זוהר מגיעה באיזשהו תסריט, היא ה”פרי־פאס” שלו. הוא כל הזמן מדבר עליה בבית. אני גם קנאית בטירוף. ראיתי אותה פעם אחת במעלית בקופת חולים ורציתי להרביץ לה. היה לי דחף חזק, והתאפקתי. אני תמיד אומרת לו: איזה כיף שאתה נכה, עכשיו אתה שלי! אף אחת לא תיקח אותך ככה.
אני לא יודעת מה השאלה, אבל שוקולד וציפרלקס הם התשובה. אני כן מה שרואים בטלוויזיה – אם זאת שמחת החיים, החיוניות או החיוביות - אבל בגיל שלי החיים כן מספיקים לשרוט ולפצוע אותך. כדי לשמור על החיוך צריך מודעות. יש ימים שאני מלבישה אותו בכוח עד שבסוף זה הופך להיות אמיתי. אבל האופטימיות הזאת, אם אתה לא מטומטם לגמרי, היא לא אוטומטית. צריך להסתכל בכוח על מה שטוב בחיים ואם יש קביים כמו שוקולד או ציפרלקס, אז למה לא להיעזר בהם.
שוקולד אני אוכלת מאז ומתמיד. עם הציפרלקס התחלתי לפני כמה שנים בעקבות המצב של רונן. היה לי קשה, אז הלכתי לפסיכיאטר וקיבלתי כדורים. וזה עוזר. אני מצליחה להרים את שנינו.
לפני חודשיים התקשרה אליי חברה טובה וסיפרה לי שפגשה שף מפורסם ששאל לשלומי. הוא אמר לה ששמע שעברתי התמוטטות עצבים והייתי מאושפזת במוסד לחולי נפש. אחר כך הבנתי שיש שמועה כזאת שרצה עליי. זה כמובן לא נכון, אבל אם זה היה קורה, הייתי האחרונה שמתביישת. אם צריך לפעמים לקחת הפסקה מהחיים ולנוח באשפוז, מה הבושה בזה? זה לא שונה משבוע של שפעת בבית.
אפשר להגיד שבטלוויזיה רואים פלקט שלי. אבל לא תמיד אני אוכלת שוקולד. לפעמים אני אוכלת גם שניצל. ואני לא תמיד שמחה. לפעמים אני יושבת בבדיקה עם בעלי ומזילה דמעה. יש עומק לדבר הזה, וזה נראה לי בסדר גמור, גם בהצגה הזאת של ה”סלבריטי”, להגיד: “כן, גם לי יש התמודדויות”, למה אני צריכה להתבייש בזה?
אגב, אומרים ששוקולד יותר טוב מסקס. זה תלוי כמובן עם מי. זה לא שיש לי הרבה למה להשוות, אבל אם שוקולד יותר טוב לך מסקס, תבדקי – אולי את צריכה להחליף בן זוג.
אני אעשה הכל בשביל המשפחה שלי. המשפחה הגרעינית שלי יותר חשובה לי מעצמי, ואין הרבה דברים כאלה בעולם, כי אני מאוד אוהבת את עצמי. אמא שלי ואני החברות הכי טובות. היא גם הגיבורה שלי וגם האישה הכי חכמה שאני מכירה. אני בת 45. הכרתי מלא אנשים, למדתי באוניברסיטה, נתקלתי בהרבה אנשים חכמים, אבל לא פגשתי אדם חכם ממנה. אני מתייעצת איתה בכל צעד שלי. יש אמהות שמאוהבות בילד שלהן. אני מאוהבת באמא שלי. הביקורת שלה היא הביקורת היחידה בעולם שאני פתוחה אליה. בכלל, במשפחה לא מתרגשים מההצלחה שלי. לא עושים עניין. להפך, הם משפיטים אותי. יופי שהכנת עוגה, עכשיו לכי תעשי כלים.
אבא שלי חלה באלצהיימר בגיל צעיר מאוד. בגיל 58 הוא אובחן אחרי שמונה שנים שבהן אמא שלי התעקשה שמשהו לא בסדר אצלו בראש. הייתה לוקחת אותו לרופאים ולבדיקות אם־אר־איי, וחוזרת בלי כלום. באיזשהו שלב אמרנו לה: עזבי את אבא, הכל בסדר איתו. רק אחרי שמונה שנים הבינו שזה אלצהיימר. זו מחלה איטית ואכזרית. כיום אבא שלי סיעודי, בשלב הכי חמור של המחלה. זה בן אדם שהולך ומתמוסס מול העיניים שלך. הוא כמעט לא ורבלי. הוא לא אומר יותר משתיים־שלוש מילים ובדרך כלל הן לא קשורות אחת לשנייה. הוא לא זוכר כלום. הוא לא מבין כלום. אי־אפשר לבקש ממנו אפילו להעביר את המלח.
אומרים שזאת מחלה שקשה יותר לסביבה מאשר לאדם שחולה בה, אבל האמת היא שיש לו רגעי מודעות קטנים שוברי לב, כשהוא בוכה ואומר: מה נהיה ממני. אני לא עצובה בשבילי. אני עצובה בשבילו. מה שחשוב לי זה שהוא יקבל חיבוק וירגיש אהוב. לכן לפני חצי שנה החלטתי להביא אותו לגור איתנו בבית. לאמא שלי נשבר הלב תרתי משמע. היא עברה ארבעה התקפי לב אחד אחרי השני וארבעה צנתורים, וכבר לא יכלה לטפל בו. היא גרה היום עם אחותי ואבא שלי גר איתנו. ניסינו במשך חודש להעביר אותו למוסד טיפולי, אבל זה קרע לנו את הלב. התייעצתי גם עם רופאה פרטית ושאלתי אם יש בית אבות טוב במצבו, והיא אמרה לי: אין כזה. החלטתי לקחת אותו אליי הביתה עם מטפל שיגור פה. אבל כמה שאני לא אעשה למען ההורים שלי, אני לא אחזיר להם אלפית ממה שהם עשו בשבילי. זה חוב שאי־אפשר לפרוע בכלל. מי שמדהים בסיפור הזה הוא רונן שמכיל את הכל. כשפתאום אבא שלי נכנס אלינו למיטה באמצע הלילה, לוקח לו את הצלחת באמצע הארוחה או שובר כאן את הבית.
לפעמים אבא שלי מזהה אותי בטלוויזיה. זה מוזר נורא, אבל כשהוא בסערת רגשות, וזה קורה הרבה במחלה הזאת, מה שמרגיע אותו זה לראות סרטונים שלי ביוטיוב. אני לא יודעת כמה הוא מקשר שזו אני שיושבת לידו, אבל לפחות הוא זכה לראות את ההצלחה שלי והיה גאה בי ברמות הפאדיחה. לפני שהוא אמר איך קוראים לו, הוא היה מספר אבא של מי הוא.
דיאטה זה משמין. אין שמן שלא עשה את כל הדיאטות שיש. בכיתה ו' כבר הייתי רשומה לשומרי משקל. הבעיה היא שהדיאטות שעשיתי בסוף השמינו אותי יותר. בהתחלה אני תמיד יורדת. כל אחד יודע שגלידה זה משמין וחסה לא. אז את אוכלת מה שצריך, מנסה לשמור כמה שיותר, יורדת יפה, ואז נפתחות לי הצ'אקרות מחדש ואני מעלה את כל מה שירדתי ועוד קצת. בתיכון עשיתי שבוע דיאטה רק של אורז חום. מאז אני לא יכולה לראות אורז. זה נגמר בשבוע של המבורגרים אחרי.
בשנים האחרונות הפסקתי לעשות דיאטות, אני כבר לא מעודכנת במה אופנתי בתחום. פרשתי בשלב האטקינס. שיחררתי גם את המקום הזה של "אוי ואבוי, עוד מעט יש לי צילומים ואני חייבת לרדת עשרה קילו". זה ממש לא אומר שאני כל היום טוחנת תפוצ'יפס ועוגות. במקום דיאטות, המחשבות שלי מושקעות באורח חיים פעיל, עסוק ובריא. אני גם משתדלת לאזן. אם ביום אחד תקעתי מלא עוגות, ביום שלמחרת אני משתדלת לאכול יותר רגוע.
אני מנסה גם לשמור על כושר. זה דבר שאני מקפידה עליו לאורך השנים – להיות שמנה ובריאה. לא רוצה שיהיה לי כבד או שיכאב לי הגב כשאני עומדת כל היום במטבח. אני עושה בדיקות תקופתיות ומקפידה להישקל. אני שוקלת 88 קילו, לובשת מידה 44־46, ומבסוטה. אני עדיין מצליחה להיכנס למידה הכי גדולה ברשתות האופנה, וזה נחמד, כך שאני לא קונה הכל בחנויות למידות גדולות.
אני לא מפנזטת על עצמי רזה. אני אפילו לא יכולה לדמיין איך איראה בתור רזה. זה גם לא יקרה. אני אוהבת יותר מדי לאכול. אני קמה בבוקר וחושבת לעצמי מה אני אוכל, ואז חושבת מה להכין לצהריים, ובלילה חושבת מה כדאי לי לאכול מול הטלוויזיה. כשאני עושה דיאטות, אני נהיית נורא עצובה. השלמתי עם זה שלא אהיה רזה, וזה בסדר. אני אוהבת שאני לוקחת יותר מקום בעולם הזה.
הרבה מפורסמים חובשים פאות בסתר. אני עובדת מהבית. קמה בבוקר, שמה טרנינג יפה ונכנסת לעבוד. אני כמעט לא קונה לעצמי בגדים. אם זה קשה למישהו, זה למלבישה שלי, איה מלמד, גרושתו של שי חי מ'האח הגדול'. בגדול, לקחתי אותה בשביל לשמוע רכילות על 'האח הגדול', אבל מהר מאוד התאהבתי בה. היא גם אחת המלבישות היחידות שלא נגעלת כשאני מתפשטת. פעם אמרתי לאחד המלבישים המפורסמים שאני לא מרגישה יפה במה שהוא מלביש אותי, והייתי שמחה למגוון בגדים יותר גדול. הוא ענה לי: אם תרדי עשרה קילו, אני אצליח להלביש אותך מדהים. נעלבתי אבל לא אמרתי כלום. חיכיתי שנסיים את הצילומים, ולא עבדתי איתו יותר.
בגדול, בגדים ונעליים ותכשיטים מעניינים לי את התחת. מה שהמלבישה שלי מביאה, אני קונה ואז יש לי בגדים. פטיש השופינג האמיתי שלי הוא מוצרי אפייה ופאות. אני חולת פאות ותוספות שיער. דווקא יש לי שיער לא רע, חום גלי, עד אחרי הכתפיים, אבל יש ימים שבא לי גוונים אדומים ויש ימים שבא לי תלתלים עד התחת ויש יום שבא לי פסים בלונדיניים. בעונה החדשה של התוכנית אני עם קוקו שחיברו לי לראש. אני אוהבת לשחק עם המראה. מבחינתי זה כמו לשנות איפור או תלבושות. אני הולכת לחרדיות בבני־ברק או בחיפה. יש לי חנויות קבועות. אני גם מזמינה באינטרנט. מלא מפורסמים ומפורסמות חובשים פאות. אני קולטת את זה כי אני כל היום מדביקה אותן לעצמי, אבל אף אחד לא מדבר על זה. אנשים שמופיעים מול הפרצוף שלך בטלוויזיה מסתובבים עם פאות מעולות, בלי שתהיה מודע לזה בכלל.
בטלוויזיה מרסנים אותי. אני סוחבת לכיוון מוגזם והם מרגיעים אותי. התארחתי לא מזמן בתוכנית בוקר והגעתי לבושה כמו שבא לי. לא הייתה מלבישה ולא היה מי שישגיח עליי. אז תקעתי פרחים בשיער, הוספתי ריסים, שלחתי תמונה בקבוצה של התוכנית שלי וכולם השתגעו. מה את עושה?! אנחנו לא מרשים לך! אם הייתי יכולה, כל היום הייתי עם ריסים, עקבים ופאות. בגדול, אני דראג קווין.
סוכר זה החיים, אבל אתם לא מוכרחים. החיקוי שלי ב’ארץ נהדרת’ הוא פסגת הקריירה שלי. ריחמתי על שני כהן, שהייתה צריכה לשפוך לעצמה קילו סוכר לתוך הפה, אבל שמחתי בו מאוד כי היה בו משהו מפרגן ולא מעליב. היא חיקתה אותי כבר שלוש פעמים ובכל פעם מרחיבים לה את השמלות ומשמינים לה את הלחיים וזה מושלם.
מה אני עונה למי שטוען שאני משתמשת בכמויות גדולות של סוכר בעוגות שלי? לא אמרתי לאף אחד בשום מקום לאכול רק עוגות כל היום. אני סומכת על הקהל שלי שהוא מספיק אינטליגנטי ומאוזן. אני לא תזונאית. אני לא דיאטנית. אם החלטתם להיגמל מסוכר, יכול להיות שלא כדאי לכם לראות את התוכנית שלי. אני אוהבת את המתוק של החיים, גם בשמחה שאני מנסה לשדר על המסך, וגם במתוקים עצמם.
אני מנסה להתחשב בכולם. בתוכנית למשל אני אומרת: אני מכינה את הקרם עם שלוש כפות סוכר, אבל אם אתם לא אוהבים מתוק כמוני ‑ תורידו כף אחת. אני נותנת הוראות איך לאזן אותי. אבל אני אוהבת את החיים עד הסוף. הכל בהגזמה. כנראה גם במה שאני שמה בעוגות. תמיד ברוחב לב ונדיבות. תדע לך שמי שטועם את הדברים שלי בפועל, תמיד מופתע שהם לא כל כך מתוקים.
כסף לא קונה אושר. אבל הוא יכול לקדם אותך בתור. אני מרחמת על אנשים שכסף הוא המנוע שלהם בחיים. יש לי בסדר העדיפויות מאה דברים יותר חשובים לפני. זה לא מעניין אותי. אני לא בחורה חומרית, ואני חיה לפי איך שאני רוצה ופחות לפי מה שיש. אני גם לא מאוד אחראית. האם אני יודעת כמה כסף יש לי בבנק? בוא נגיד שטוב שיש לי רואה חשבון. לפעמים אני יושבת עם הסוכן שלי כשמציעים לי פרויקט חדש ואומרת: הייתי עושה את זה גם בחינם, ואז חוטפת בעיטות מתחת לשולחן. בכלל, אני משתדלת לעשות רק מה שאני אוהבת. לשמחתי אני יכולה לבחור. אני רוצה לקום עם חיוך כל בוקר. אם מחר אני מאבדת הכל, ואני צריכה לגור באוהל על חוף הים, אם רונן איתי, אז הכל בסדר. אני גרה היום במושב. אני לא יכולה לגור בתל־אביב בבית של שני דונם כמו שאני חיה פה. התרחקתי כי שווה לי.
כסף לא קונה אושר, אבל בשנים האחרונות אני לומדת שהוא פקטור חשוב בבריאות. בגלל המצוקה של התורים בקופות החולים, אנחנו כמעט עושים הכל פרטי וזה באסה. זאת הפעם הראשונה שנתקלתי בזה שמי שיש לו כסף שווה יותר. אושר הוא בחוויות שאתה צובר, לא ברכוש. המחלה של אבא שלי גרמה לו לאבד את כל מה שהוא. מה זה משנה אם הייתה לו עוד מכונית? בסוף מה שמגדיר בן אדם זה מה שזוכרים ממנו אהוביו.
אין דבר מופרך מדי לעשות כדי שיאהבו אותך. אני ממש גרועה בקבלת ביקורת. ישר נעלבת ומתגוננת לפני שאני בכלל מקשיבה. אני מנסה להיפתח בעניין הזה. לפעמים בביקורת יש משהו ענייני, שאפשר ללמוד ממנו. אז אחרי שעובר לי ואני נושמת קצת, אני מצליחה לפעמים להגיד: וואללה, אולי הם צודקים. פחות מטריד אותי אם כותבים משהו על המראה שלי. כמו שלשחיין יש שרירים, לקונדיטורית יש שומנים. זה לא מגניב שכותבים שיש לך פרצוף של סוס או קול של צפרדע, אבל זה הרבה פחות מזיז לי. בסוף אני כאן בשביל העוגות ולכן הכי מעליב אותי אם מישהו מבקר את המקצועיות שלי. אם מישהו אומר לי שהמתכון שלי לא הצליח לו, אני מסוגלת לבוא אליו הביתה ולהכין איתו ביחד. פעם החזרתי למישהי כסף על המצרכים שהיא קנתה. היא התקשרה אליי והתעצבנה שלא הצליחה לה העוגה. סיפרה שהיא ביזבזה הרבה כסף על שוקולד וחמאה ודרשה את הכסף חזרה. לא רק ששלחתי לה במעטפה את הכסף, שלחתי לה גם את כל הספרים שלי ועוד מתנות. בסוף נהיינו חברות בגלל זה. אני חייבת שכולם יאהבו אותי, ואם צריך, אני אכבוש אותם אחד־אחד. בשבוע שעבר התקשר אליי מישהו שגר באזור לידי. הוא סיפר לי שלבן הזוג שלו יש יומולדת והוא נורא רוצה להפתיע אותו ולא יודע איך. בשישי בבוקר הכנתי עוגה והלכתי אליו הביתה. הוא פתח לי את הדלת והיה בהלם. הוא אמר לי: יכולנו להיות שני רוצחים סדרתיים, אבל זה לא עובר לי בראש בכלל.
תענו לטוקבקים. זה משחרר. אני משתדלת לא לקרוא טוקבקים, אבל לא תמיד מצליחה להתאפק. פירסמתי עכשיו את בית הספר הדיגיטלי שלי לקונדיטוריה וקיבלתי יותר מ־500 תגובות. סיקרן אותי לראות מה כתבו אז נכנסתי לראות. התפללתי שהתגובה הראשונה תהיה טובה, אבל היא הייתה מרושעת. התלוננו על המחיר וכתבו שתפסתי תחת. זה פגע בי. אז ביקשתי מבעלי שיקריא לי עשרה טוקבקים טובים. זה היחס שמאזן אצלי טוקבק אחד רע.
כשמישהו נכנס אליי לפייסבוק או לאינסטגרם, זה כאילו שהוא נכנס אליי הביתה. אם אתה מתארח אצלי ויורק, זה לא נעים. תגידו לי הכל, אבל בדיוק כמו שהייתם אומרים לי בפנים. אל תתחבאו מול המקלדת. אל תהיו בהמות.
ברור שעניתי לאורך השנים לטוקבקים ולתגובות רעות. יש לי פרופיל פייסבוק מזויף עם שם אחר. לכל המפורסמים יש, רק שאף אחד לא מודה בזה. אני שותפה בכל הקבוצות, אני רוצה לדעת מה אנשים מכינים ומה טרנדי. אני צופה מהצד, ואני קצת רובין הוד כשאנשים מפרסמים תגובות מעליבות על אנשים אחרים, ועונה להם בשם המזויף. עד שזה מגיע אליי. כשכותבים עליי משהו, אני תמיד עונה בשמי. אני לא מסתתרת.
אני רק מחכה שיגידו שהשמנתי בעונה הזאת. מישהי כבר כתבה על הפרומו לתוכנית: “יואו, איך היא השמינה”. עניתי לה: השמנתי מנחת, וחמסה עליי. כל עונה אפשר לראות אותי מתרחבת קצת. בסך הכל משמינה כשירות לציבור. ככה אפשר גם לדעת שזאת עונה חדשה ולא שידורים חוזרים.
אבל קודם כל, תירגעו. אין תגובה שלא אסלח עליה. אני מרוקאית שמתעצבנת מהר ונרגעת מהר. סופרת עד שלוש וזה עובר. אני גם תמיד מנסה להבין את הצד השני. לשים את עצמי בנעליים שלו. גם את מי שהעליב אותי.
איך אפשר להבין מישהי שכותבת לי שהשמנתי? שמעתי פעם סיפור על בחור שישב ברכבת מול אבא עם שני ילדים. הם השתוללו נורא, עשו בלגן והאבא לא שם לב ולא אמר להם להירגע. באיזשהו שלב הבחור שישב ממול התעצבן נורא, עד שהאבא אמר לו שעכשיו הם חזרו מבית חולים אחרי שאמא שלהם נפטרה. זה משהו שמלווה אותי. אתה אף פעם לא יודע מה עבר על הבן אדם שמולך. בגלל זה אני מנסה לכבד אנשים. אני למשל לא אשאל אישה אם היא בהיריון עד שלא יירדו לה המים מולי. אני מקבלת מזל טוב כל יום, לפעמים אני אומרת תודה, כאילו יש לי ילדים, לפעמים אני אומרת: זה רק בורקס. לא נעלבת כבר. עם השנים פיתחתי חוסן להערות האלה.
הכל יכול להיגמר בשנייה. תהיי מוכנה לזה. כבר 14 שנה בערך שאני בטלוויזיה. האודישן הראשון שלי היה לערוץ האוכל. לקח שנה פחות או יותר עד שחזרו אליי עם תשובה חיובית. שבועיים אחרי האודישן, חיים כהן, שהיה אחד הבוחנים, הזמין אותי להתארח בתוכנית שלו, ‘שום, פלפל ושמן זית’. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי על המסך והלוואי שהייתי יכולה להגיד שאני מתרגשת מאז פחות. עד היום, לפני כל יום צילום, אני לא נרדמת מהתרגשות.
הפרסום שלי הוא סיפור סינדרלה מבחינתי. טעות מתוקה. לא הייתי אמורה להיות פה בכלל. הכל התגלגל איכשהו. הייתי אמורה להיות מתכנתת. למדתי תקשורת. לכן אני קודם כל אומרת “תודה”. יודעת שהכל שביר ואהבת הקהל יכולה להיגמר בשנייה. אני כל הזמן מזכירה לעצמי שזאת עבודה ושיש לי חיים אמיתיים ומשפחה שאוהבת אותי, ואנשים שאני מכירה באמת ולא רק כאלה שמכירים אותי מהטלוויזיה. למרות זאת, אני חושבת שאם זה ייגמר, זה יהיה משבר. אני רק מקווה שזה לא יהיה משבר ברמות של דודו טופז.
למרות שאני חוששת מהיום שבו הכל ייגמר, אני פותחת את הדלת לקונדיטורים הבאים, בעונה החדשה של התוכנית שלי ברשת 13 ‘סודות מתוקים’. אני מארחת את הכוכבים החדשים מעולם הקולינריה והדיגיטל ונותנת להם במה. כשאני התחלתי את הדרך, היו הרבה שפים - כמו ארז קומרובסקי, הנס ברטלה, חיים כהן - שפתחו לי דלתות. אם אני יכולה היום לעזור לאחרים, אני אעשה את זה באהבה. זאת זכות בעיניי. בדיוק כמו שאני לא מתעצבנת כשמעתיקים ממני מתכונים. אני רואה בזה מחמאה.
התוכנית שלי משודרת בימי שישי אחר הצהריים, מול גלית ואילנית ואופירה וברקו. ברור שזה מלחיץ אותי. את התוכנית הראשונה הייתי בטוחה שרק אמא שלי ואני נראה, אבל לשמחתי הרייטינג היה סבבה. לספר לך סוד? אני מקליטה את אופירה וברקו ורואה אחר כך. אני ממש אוהבת אותם. התוכנית שלי היא אלטרנטיבת אוכל למי שאין לו כוח לדיבורים ולראיונות אחר הצהריים בזמן שמבשלים ומסתלבטים מול הטלוויזיה לפני שהשבת נכנסת.
אל תחששו לתת לי לטעום משהו שהכנתם. אני עדיין מתרגשת ממפורסמים. כשאני פוגשת אנשים שאני מעריצה, כמו אהרוני או רות סירקיס, זה רעידות בגוף. לפני כמה זמן ראיתי את קיציס בקניון. הוא עלה במדרגות הנעות, בזמן שאני ורונן ירדנו, ויצא לי: יואו, תראה מי פה. הצבעתי, ואמרתי את זה בקול רם מדי, ואני כל כך שמחה שהוא לא זיהה אותי. ראיתי את דודו טסה בתור לרופא, הייתי בפרכוסים מרוב התרגשות. אני לא שולטת בעצמי. אני אף פעם לא ניגשת או מבקשת תמונה, אבל מתרגשת שיא.
אבל אוי ואבוי אם לא יבקשו ממני סלפי. אנשים שואלים: מה, זה לא מעצבן? ההפך. אם אני יוצאת עם מישהו לקפה, הוא צריך הרבה סבלנות. אני מתייחסת לכל מי שניגש להצטלם איתי. שואלת מה הם אוהבים לאכול, מה הם אוהבים להכין. מפתחת שיחה. אני רוצה להרגיש את הבן אדם מולי. שואלים אותי אם אני לא מתבאסת כשניגשים אליי כל הזמן לבקש תמונות, אבל זה היה יותר מבאס אם אף אחד לא היה ניגש.
החברות שלי ממש לא מאוימות מהידע הקולינרי שלי. בגלל שאני לא מבשלת כלום – אם מוכרחים, שורפת מרק – נורא קל להביא לי אוכל. גם במתוקים הטעם שלי מאוד פשוט. כל עוגות המיליון שכבות וקישוטי זהב לא עושות לי את זה. אם אני אוכלת עוגת שיש בחושה אצל חברה ‑ אני בדרך כלל מבקשת מתכון.
כשאני עושה מפגשים עם הקהל שלי יש כל מיני נערים שמגיעים בשלושה אוטובוסים עם חתיכת עוגה שהכינו בילקוט שלהם, ורוצים שאטעם. זה נורא מרגש אותי. אני תמיד אומרת שזה טעים לי גם אם זה לא. למי שמביא לי משהו באמת טעים, אני אומרת: גם ככה הייתי אומרת לך שזה טעים, אבל עכשיו אני ממש מתכוונת לזה. ×
לפנייה לכתב/ת 
