"אמרתי לסרטן, תעזוב אותי באמא שלך, כבר היית אצלי פעם"

20 שנה אחרי שהחלימה מסרטן בבלוטות הלימפה, המליצו הרופאים למיכל ורשאי ללכת לעשות אולטרה־סאונד לבלוטת התריס. זהו גורלו של כל מי שקיבל קרינה מרוכזת לאזור הזה. עם תום הבדיקה, הטכנאי, שהבחין בממצא חשוד, הציע לשלוח את הבדיקות לבית החולים. האונקולוגית בבית החולים חשבה שאין מה למהר, והציעה לוורשאי לקבוע בדיקה נוספת. התור הפנוי היחיד היה ארבעה חודשים לאחר מכן, אבל הרופאה הרגיעה אותה. "היא אמרה לי, 'אם אני רגועה, גם את יכולה להיות רגועה'", מספרת ורשאי.

"אחרי ארבעה חודשים טכנאית האולטרה־סאונד מסתכלת עליי, מסתכלת על המכשיר, ואומרת, 'תגידי, איפה היית ארבעה חודשים?!' אמרתי לה: 'הרופאה אמרה שזו כנראה טעות באבחון', והתחלתי לבכות. הטכנאית ענתה: 'תקשיבי, אני לא אייפה לך את המציאות, יש לך סרטן בבלוטת התריס. זה לא הסרט שהיה לך בפעם הקודמת, אבל זה צריך להיות מטופל כמה שיותר מהר. התקשרתי לנמרוד בן זוגי ובכיתי. כעסתי נורא על הרופאה, והייתי בכעס על עצמי כי כבר עברתי את הסרט הזה. מהר מאוד נקבע הניתוח. בביופסיה שאחריו ראו שהסרטן התפשט מאזור הבלוטה, ואמרו שאצטרך לעבור טיפול ביוד רדיואקטיבי, שזה אומר בידוד של עשרה ימים, רחוק מכל אדם. זה היה כמו סיינס פיקשן, כמו צ'רנוביל".

עד כדי כך?

"היית פעם בבית חולים השרון? המחלקה הגרעינית נמצאת בקומת המרתף. הגעתי לשם, רופא נתן לי קפסולה עם כדור רדיואקטיבי, ואז יצא החוצה, כדי להגן על עצמו מפני הקרינה. בלעתי את הכדור, ואז אמרו לי ללכת מהר במסדרון, בצד של הקיר בלבד, לא ליד אנשים, כי אני מסוכנת. תוך 20 דקות הייתי חייבת להגיע לבידוד. יש כאלה שעושים את הבידוד בבית חולים, אני עשיתי את זה אצל חברה, שפינתה לי את הדירה שלה. אבא שלי לקח אותי לשם, והייתי צריכה לשבת במכונית שלו באלכסון ממנו ואחורה, רק שלא יחטוף את הקרינה שהפצתי.

עטיפת הספר

"נורא מעליב לחלות בסרטן בפעם השנייה, ועוד כשמאבחנים את זה מאוחר", אומרת ורשאי. "די, אני כבר תרמתי את גופי למחלה. תעזוב אותי באמא שלך, ותן לחיות. בפעם הראשונה אתה אומר, קיבלתי את זה, זה מה יש ונעבור את זה הכי טוב שאפשר. אבל למה שוב?! כשהרופא אמר לי, 'זה הסרט הכי טוב שיכולת להיות בו', אמרתי לו, 'אמרו לי את זה גם בפעם הראשונה'".

ויפאסנה מטורפת

כשהמחלה אובחנה, ורשאי החליטה לא לספר על כך לילדיה: "אלונה הייתה אז בת שבע וחצי והחלטתי לא לספר לה את האמת. שבוע לפני שגילו לי את הסרטן, אחות של חברה שלה נפטרה, וידעתי שאם אגיד את המילה 'סרטן' היא ישר תעשה חיבור למוות, ולא רציתי. פשוט אמרתי לה שאמא חולה. הבן שלי היה בן שנתיים ולא ידע דבר".

ורשאי נכנסה לבית של החברה (תמר שלף, אלמנתו של אורי שלף — י"ב), מצוידת בשלוש חבילות קלונקס, תרופה משככת חרדה, מקווה שבימי הבידוד הלא פשוטים תצליח גם לכתוב ספר מתנה לבתה אלונה, כפי שהבטיחה לה עוד קודם.

"הייתי בטוחה שאני אהיה כל הזמן בחרדה בזמן הבידוד, אבל הייתי בהיי, כמו על סמים", היא אומרת. "יכולתי להישאר שם עוד חודש. זאת הייתה ויפאסנה מטורפת. חברות השאירו לי בכל יום אוכל ליד הדלת ואני לא בישלתי, לא כיבסתי, לא ניקיתי, לא סידרתי. אחרי יומיים־שלושה הרגשתי סבבה גם פיזית והתחלתי לקרוא על האדם הקדמון, ואז התיישבתי וכתבתי לאלונה ספר בתוך מחברת. אפילו איירתי אותו, כמו שעשיתי בספרי המתנה הקודמים".

למה כתבת דווקא על האדם הקדמון?

"כשאלונה הייתה בת שש, היה לה חיבור מטורף לאדם הקדמון. היא כל הזמן הייתה שואלת עליו שאלות, כמו 'אמא, תגידי, הכרת את האדם הקדמון?', ורצתה להתלבש כמוהו. כשראיתי שכולם מתלהבים וצוחקים מהסיפור, קיבלתי הצעה להוציא את הספר לאור. עכשיו אלונה כבר בת עשר, והיא מבסוטית נורא ועפה על הספר ("מסע לארץ הקדמונים", הוצאת כנרת) ועל עצמה. מאושרת שהיא הגיבורה, מרוצה שהוא מצליח, ושהיא זו שהזמינה את הספר. גם אני שמחה, והכי חשוב — שוב ניצחתי את הסרטן המעצבן הזה".

ורשאי, 42, שחקנית, תסריטאית, ויוזמת פרויקטים בחברת "יולי־אוגוסט הפקות", הייתה לפני 15 שנה אחת ההבטחות הגדולות בתיאטרון. התפקיד הראשי הראשון שלה, בהצגה "שבוע" בתיאטרון הבימה, מחזה שכתב שלומי מושקוביץ וביימה זוגתו דדי ברון, סימן אותה גבוה־גבוה. בהצגה כיכבו לצידה מוחמד בכרי כמשורר מיוסר, עידית טפרסון,‬ ועופר זוהר, והיו לה בה מלבד כישרון, גם כמה דקות יפות, מלאות נשיות ובשלות על הבמה, שבהן תלשה את חולצתה מעליה ונשארה בחצי גוף עירום. נפגשנו כבר אז לראיון, והתיאטרון היה החלום הכי גדול שלה. סוג של מקדש.

כימו הארדקור

את ההיכרות הראשונה עם הסרטן עשתה ורשאי בגיל 17, כתלמידת תיכון בבית הספר לאמנויות תלמה ילין. למזלה, המחלה התגלתה בשלב מוקדם מאוד. "הייתה בכיתה שלי מחלת הנשיקה, ובמחלה הזו בלוטת הלימפה מתנפחת", היא מספרת. "כולנו מיששנו את אזור הבלוטות, וגיליתי שיש לי בלוטה נפוחה. אחרי שהתברר שמדובר בסרטן, עשיתי קרחת. ראיתי את כל הילדים האלה שנושר להם השיער ולא רציתי להיות בסרט הזה. למחרת באתי לכיתה ואמרתי לכולם, 'תשמעו, יש לי סרטן‭.'‬ אצלי הכל היה מאוד פתוח, בלי הסתרות. אני לא אוהבת לספר סיפורים".‬

בטח התלווה לזה גם הלם.

"היו לי כל הזמן חרדות שאחלה בסרטן, ואז, כשזה הגיע, זה היה — אוקיי, זה הגיע, אפשר לנוח. כבר לא צריך לפחד מזה. אבל הייתי מאוד אופטימית, ממוקדת ניצחון למרות שהטיפולים היו גיהינום, עם כימו והקרנות, והכימו של לפני 20 שנה היה כימו הארדקור, לא כמו היום. ההחלמה נמשכה תשעה חודשים וכל הזמן הזה המשכתי ללכת לבית הספר. לפעמים, בין כימו לכימו, הייתי באה עם הצינורית לכיתה כי נורא אהבתי את תלמה ילין ולא רציתי להפסיד כלום. אחרי חודשים ארוכים של טיפולים, הבראתי".

היא נשואה לנמרוד ארלוק, ואמא לשניים, אלונה בת עשר וחצי, ונוח, אוטוטו בן שש. בין שאר המטלות היא נמנית עם תסריטאיות הסדרה "בוזגלוס". "אני מתה על הבוזגלוס, זאת חגיגה לעבוד איתם", היא אומרת. "אני חושבת שהיופי של האנשים והסדרה הוא שהם מורכבים". לתיאטרון פחות בוער לה לחזור. "תיאטרון זה דבר שכשהוא טוב, הוא יותר טוב מכל מדיה אחרת, וכשהוא רע, אין לו מתחרים. אני עדיין אוהבת העולם הזה ויש לי בו חברים טובים, אבל זה כבר לא התיאטרון שפינטזתי עליו. לא היה משהו שאמרתי עליו, 'את זה אני רוצה'. בטלוויזיה, שכשמגיע אודישן לתפקיד שאני מאוד רוצה, אני הולכת עליו בכל הרצינות והתשוקה, לא מתכוונת לוותר, אבל אני לא אלך סתם לאודישן בשביל לשמור עליי בסצנה".