סופו של הזמן הצהוב?

בסוף השבוע שעבר גרם המוזיקאי דני אלפמן, לרעידת אדמה בספרינגפילד והסביבה, כשהדליף כי דרכה של "משפחת סימפסון" עשויה להגיע לסיום בסוף העונה הנוכחית, ה־31 במספר שלה. ההכרזה של אלפמן, יוצר שיר הפתיחה המיתולוגי של הסדרה, גרמה לחרדות אצל מעריצי הסדרה, והציתה דיונים סוערים ברשת סביב השאלה האם באמת תם זמנה של אחת הסדרות פורצות הדרך בתולדות הטלוויזיה.

בינתיים אל ג'ין, הכותב והעורך האחראי של הסדרה מאז שנת 2001, הספיק לרוץ לטוויטר ולהקליד באותיות גדולות כי "משפחת סימפסון לא מבוטלת, יש פרק חדש ביום ראשון!" — והמעריצים קיבלו ארכה זמנית עד לפרידה מהסדרה האהובה. דבר אחד ברור: הסוף של הסימפסונים, קרוב יותר מאשר ההתחלה שלה. אין ספק שהיד תרעד למי שיחליט להוריד את השאלטר על הזמן הצהוב, ובכל זאת, אין חולק על כך שהרייטינג של הסימפסונים נמצא בירידה מתמדת. המחיר של הפקת כל פרק, שעומד על חמישה מיליון דולר, הופך את הסדרה ללא רווחית. ובתעשיית הטלוויזיה האמריקאית שורת הרווח חשובה יותר מהכל.

ככה זה התחיל

הפעם הראשונה שבה ראו הצופים האמריקאים את הומר ומארג', צמד הורים חסרי מושג שאיכשהו מצליחים לגדל את הילדים שלהם בעיר אמריקאית בדיונית אבל לגמרי מוכרת — התרחשה קרוב לשלוש שנים לפני שידור הפרק הראשון של "משפחת סימפסון" בדצמבר 1989. אז זה היה במסגרת הטוק־שואו של טרייסי אולמן — תוכנית אהובה על המבקרים אך לא על הצופים — ובה ניסה יוצר הקומיקס, מט גרונינג, 48 קטעים קצרצרים של הסימפסונים.

התחילו כפינה בטוק-שואו. הסימפסונים

היו אלה שנות ה־80 באמריקה של רונלד רייגן — שמרנית, מקדשת משפחות מסורתיות ונוטרת לחריגה מהנורמה. "משפחת קוסבי" הייתה עלה התאנה שגרם לאמריקה הלבנה להרגיש טוב עם עצמה, ולטלוויזיית המיינסטרים לא היה ממש עניין באדג'יות. גרונינג היה מוכר עד אז בעיקר בזכות הקומיקס "החיים בגיהינום" שפירסם בעיתונים אלטרנטיביים, ובין הדמויות הבולטות בו היה זוג הומוסקסואלים שנראו כמו תאומים וקראו להם אכבר וג'ף.

זה לא היה החומר שרונלד וננסי רייגן קראו לפני השינה, אבל המפיק האגדי ג'יימס ל. ברוקס הציע לגרונינג להפוך את הקומיקס לסדרה, והופתע כשזה חזר אליו עם רעיון לסדרת אנימציה פארודית על משפחה בלתי מתפקדת בעיר אמריקאית גנרית. ערוץ "פוקס", שהיה אחראי בסוף שנות ה־80 ובמהלך ה־90 ליצירות החתרניות ביותר בטלוויזיית המיינסטרים, נתן אור ירוק לסדרה שנראתה בהתחלה כמו הגרסה המצוירת של "נשואים פלוס", ששודרה במקביל גם כן ב"פוקס".

הסימפסונים הפכו לתופעה מיידית, לא רק בגלל איכות הכתיבה והפנייה לקהל מבוגר, אלא גם כי עשו מהפכה ויזואלית. ליד הדמויות המצוירות שהאמריקאים התרגלו לראות עד אז, הסימפסונים היו רדיקלים. כולם נראו כאילו התחשמלו. את צבעי העור הצהוב הבוהק הוסיפו האנימטורים גאבור צ'ופו וג'ורג'י פלאצ'ה, מהגרים מהונגריה שחנות האנימציה הקטנטנה שלהם ניצחה מתחרים גדולים.

אף אחד לא חשב ש"משפחת סימפסון" תהיה כאן למעלה מ־30 שנה אחרי, סדרת האנימציה הארוכה ביותר בעולם, והסיטקום האמריקאי הארוך בכל הזמנים, שגם הוביל לסרט קולנוע שהכניס למעלה מחצי מיליארד דולר ברחבי העולם. אלפמן אומר בכל ראיון כי כאשר חיבר את נעימת הפתיחה, היה בטוח שאיש לעולם לא ישמע אותה, כי אין סיכוי שהסדרה הזו בכלל תעלה לאוויר. אבל מתברר שהכתיבה המבריקה והיכולת להישאר רלוונטיים היו חזקות מכל.

אירוח יוקרתי

עם השנים הפכה הופעת אורח ווקאלית אצל הסימפסונים למקבילה לאירוח סטרדיי נייט לייב — פיסת יוקרה שההכוכבים הגדולים בעולם חשקו בה. ממייקל ג'קסון ועד מריל סטריפ, מבאז אולדרין ועד סטיבן הוקינג, מג'ורג' הריסון ועד רינגו סטאר ופול מקרטני, ועוד מאות סלבריטאים שהגיעו כדי להשתתף במה שהיה, בסופו של דבר, בדיחה עליהם.

לסימפסונים גם היה כישרון על־טבעי ממש לחזות את העתיד. בפרק ששודר ב־1995 הם הציגו את הרעיון המופרך של שעון יד שאפשר להשתמש בו כטלפון. זה היה כמעט 20 שנה לפני בוא ה־Apple Watch. בפרק אחר מ־1998, מייצרים המפיקים רון האוורד ובריאן גרייזר תסריט מרעיון שהעלה הומר. הם עובדים אמנם באולפני פוקס, אבל שלט בכניסה לאולפנים מגלה כי זו חטיבה של של חברת דיסני. לפני שנתיים רכשה דיסני את פוקס ובין היתר יש לה עכשיו את הזכויות על "משפחת סימפסון".

ובפרק מ־2008 נראה הומר מצביע לברק אובמה בבחירות לנשיאות, אבל המכונה משנה את ההצבעה שלו לטובת יריבו, ג'ון מקיין. ארבע שנים לאחר מכן, התגלתה מכונת הצבעה בפנסילבניה ששינתה קולות של מצביעים מאובמה ליריבו, מיט רומני. יכול להיות שלסדרת טלוויזיה עם איכויות נבואיות מגיע לחיות לנצח.

והוא עדיין כותב על הלוח. בארט סימפסון באחת הסצינות הידועות מהסדרה

הגיעו למילון אוקספורד

בשנת 2001 צורף הביטוי d’oh של הומר סימפסון למילון אוקספורד. זה רק אחד מאינספור כיבודים, פרסים ותארים שקיבלה מי שנבחרה על ידי "טיים" לאחת הסדרות הגדולות של המאה ה־20. הרבה מאוד השתנה באמריקה מאז יצאו הסימפסונים לעולם לפני יותר מ־30 שנה, ועד השנים האחרונות השינויים האלה לא פגעו ברלוונטיות של הסדרה. עכשיו זה כבר קצת אחרת. פחות ופחות מקומות באמריקה נראים כמו ספרינגפילד, פחות ופחות משפחות מתאימות למודל הסימפסוני, והירידה ברייטינג מורגשת היטב.

בשנה שעברה חשף הסרט התיעודי "הבעיה עם אפו" את העלבון שמרגישים מהגרים ממוצא הודי ואסיאתי מהסטריאוטיפים המלווים את דמותו של אפו נהספימפטלון, המהגר ההודי בעל חנות המכולת. גרונינג וג'ין לא לגמרי הבינו מה הבעיה וסירבו להיפטר מהדמות האהובה. הסערה הזו עברה, אבל אולי זו הייתה הכתובת הראשונה על הקיר. הומר ומארג' ובארט וליסה ומגי אמנם נראים בדיוק אותו דבר גם אחרי 30 שנה, אבל אמריקה נראית אחרת לגמרי.

יאללה ביי | עינב שיף

"משפחת סימפסון" הייתה ותישאר יצירה פורצת דרך, אבל כבר הרבה זמן שהיא לא מחדשת

הדבר היחיד שמדהים בשמועה התקופתית על הכוונה להוריד את "משפחת סימפסון" (שבינתיים הוכחשה) היא הגילוי של מספר העונות שהסדרה שורדת. בכל סיבוב כזה, שכמובן גורר טקס של זעקות שבר, מתברר גודל ההישג הלא־ייאמן: 27 שנה! לא, זה כבר 30! רגע, לא, אנחנו ב־31. נו, למה לעצור. רק התחלנו.

שום דבר לא נמשך לנצח ויותר חשוב: שום דבר לא נמשך לנצח ועוד שומר על רמה גבוהה. ו"משפחת סימפסון" היא הטייס האוטומטי שרבים מסתייגים מהנחתתו בשלום, אבל לא בהכרח מהסיבות הנכונות. נוסטלגיה, למשל, היא המרכזית שבהן. אבל כשחוזים במהפכה שהתחוללה בעשור האחרון בתחום האנימציה הקומית למבוגרים - מ"בוג'ק הורסמן" ועד "פה גדול" - מבינים עד כמה "משפחת סימפסון" קפאה במקום. למרבה הצער, זה אפילו לא קרה אתמול.

עוד יותר קשה לטעון בעדה כשמשווים אותה ל"סאות'פארק", שנמצאת בעשור השלישי לקיומה. היכולת של מאט סטון וטריי פארקר לנשוך, לשרוט ולבעוט מגוננת עליה מפני פגעי הזמן. הכוח הסאטירי־פרובוקטיבי של הסדרה משמש כנוגדן שהמערכת של "משפחת סימפסון" לא הצליחה לפתח. ולכן אכפת לנו ממנה רק בגלל הופעת אורח אטרקטיבית או ההחלטה למחוק את הפרק עם מייקל ג'קסון מהספרייה, בעקבות העדויות המחרידות נגדו.

ואין בכך בכדי להוריד גרם מהחשיבות של "משפחת סימפסון". היא הייתה ותישאר יצירה פורצת דרך, שמקומה בפנתיאון הובטח לפני שדור שלם שמתהלך בינינו בכלל נולד. וגם עתה, נוח ונחמד לתפוס פרק מפעם לפעם. זאת אפילו אחת הסיבות להרהר במינוי לדיסני פלוס, למי שמתאפשר לו. בכל זאת, צריך להעביר את מחלות החורף עם עוד משהו מחמם לב חוץ ממרק עוף. אבל כיצירה רלוונטית, "משפחת סימפסון" היא כבר לא ברירת המחדל, מקסימום ביקור מאולץ כמו ארוחת חג אצל דודים רחוקים. בינינו, אתם באמת לא מסוגלים לחיות בלי זה?

המעריצים המושבעים זוכרים לא מעט סצנות מכוננות בחיי הסדרה. אלה הבולטות שבהן

1. "אני הולך לעשות אהבה עם אשתי במכונית, ולא מתכוון לחזור בעשר הדקות הקרובות!". הסיומת ההולמת ביותר האפשרית לסוף הפרק הראשון שתיעד מריבה היסטרית בין הומר למארג', בשלב שאשכרה היה לנו אכפת אם ייפרדו. אחרי שנתן לה ביום ההולדת כדור באולינג כמתנה — בעצם לעצמו — ואחרי שראה כיצד היא לוקחת שיעורי באולינג וכמעט פוצחת ברומן סוער עם המאמן הצרפתי שלה, הומר מופתע לראות איך מארג' מגיעה להשלים איתו במפעל. לקול תשואות שאר העובדים הוא לוקח אותה בזרועותיו ופולט את המשפט הבלתי נשכח.

2. הפרקים שמתרכזים בבארט לרוב מזוהים עם מתיחות מצחיקות, אבל דווקא אחד המרגשים בהם הוא הפרק שבו בארט ממש מנסה להשקיע בבית הספר כדי לא להישאר כיתה. ועדיין הוא מקבל ציון "נכשל" (בעונה השנייה) ופורץ בדמעות. הרגע הזה שובר לב.

3. גם לליסה לא חסרים פרקים מרגשים, רובם קשורים לפרידה מאנשים שהיא מעריצה. היפה מכולם הוא זה שעוסק במותו של מוזיקאי ג'אז כושל בשם "מרפי חניכיים" (עונה 6) שאיש לא אהב חוץ ממנה. אחרי שהיא מצליחה לגרום לתחנת רדיו מקומית להשמיע את שיריו, שיא הפרק מגיע בסצנה האחרונה, אז "מרפי חניכיים" מופיע מהשמיים, והשניים פוצחים בסשן סקסופון סוער.

4. למרות הדימוי שלו כמטומטם, הומר אחראי לכמה מהפרקים העמוקים ביותר בסימפסונס. כמו זה שבו הוא אוכל בטעות דג מורעל (עונה 2), מתכונן למוות עם רשימה של דברים לעשות לפני מותו, ורגע לפני הסוף יורד לסלון, כדי להקשיב לקלטת של לארי קינג מקריא את התנ"ך. זה קורע ומדמיע באותה העת.

5. באחד מפרקי הספיישל להאלווין (עונה 8), לאנושות נותר לבחור רק בין שני מועמדים שהם חייזרים. כשהומר חושף את התרמית זה לא עוזר, כי הם עדיין המועמדים היחידים, והאנושות גוזרת על עצמה עבדות בעיניים פקוחות.