שואה ביזנס
מברשת שיניים מדכאו, טלאי צהוב נדיר מהונגריה, סרט זרוע מאמסטרדם - שוק המכירה והאספנות של פריטים של יהודים מתקופת השואה מגלגל מיליונים ואפילו הוליד תעשיית זיופים. האספנים הכבדים נשבעים שלא מדובר בתאוות בצע, קרובי משפחה של הקורבנות כבר פונים לבתי המשפט שישימו לזה סוף, ובחו"ל כבר יש מוכרים שיוצאים עם גלאי מתכות לקברי אחים. מה מושך אנשים לאסוף את החפצים הכי אפלים בהיסטוריה ומי הם המרוויחים הגדולים מהסחר בשואה?
טלאי צהוב הוא טרנד האספנות הלוהט של החורף. כמו בבולים או מכתביות, יש נדירים ויש פושטים: טלאי מפולין וגרמניה קל להשיג בגלל כמות היהודים שהיו שם ומשך הכיבוש הנאצי, או כמו שאמר בעל בית מכירות: "יש כמו זבל". טלאי מצרפת – ככה, לא באמת מרגש. "לכל בית מכירות יש אחד". יוגוסלבי: מתחמם. צ'כי: נדיר. הונגרי: מבוקש מאוד, כיוון שהתקנה שם הגיעה יחסית מאוחר. טלאי מתוניסיה, לעומת זאת, הוא באמת גולת הכותרת של כל אספן. אחד כזה נמכר לאחרונה ב־1,300 דולר.
זו לא בדיחה בטעם רע. העובדה הפשוטה היא שזהו האייטם הכי חם כרגע בקרב אספנים וסוחרים ישראלים של פריטים שהיו שייכים ליהודים במהלך השואה. אותו סמל בינלאומי לזוועות שעברו נמכר עכשיו במגוון אתרי מכירות ישראליים ובארה"ב, באי־ביי ובאתרים מיוחדים המוקדשים לנושא. טלאי שמגיע עם סיפור מוכח של ניצול שואה תמיד יהיה שווה יותר – אחד כזה נמכר לאחרונה בבית המכירות דיינסטי עבור 2,800 דולר ונחשב מציאה – וגם שיקולים של מצב כללי, בלאי ווידוא מקוריות משחקים תפקיד, בעולם שבו כבר יש תעשייה של זיופים. לאחרונה למשל, טענו מספר אספנים, יש הרבה זיופים של הטלאי ההונגרי. ממש כמו אדידס ואדידוס, רק בנושא שרובנו לא מעיזים אפילו לספר עליו בדיחה ליד שולחן האוכל בשישי. אבל מתברר שרובנו נותרנו מאחור.
בחורף 2019 קיימת בישראל ובעולם סצנה מבעבעת של אספנות ומכירת תשמישי שואה, כזו שמולידה טרנדים מתחלפים. בין היתר בחסות האנונימיות שמאפשר האינטרנט, זהו שוק שהולך וגדל, גם מבחינת המחירים והרווחים וגם מבחינת כמות הסוחרים והפריטים המעורבים בו. קשה לחשב כמה הוא מגלגל, אבל גורמים בענף מעריכים שמדובר בעשרות מיליונים מדי שנה, חלקם מגיעים גם מיהודים עשירים בארצות־הברית ואירופה וממוזיאוני שואה בעולם, שבניגוד למקביליהם בישראל, מוכנים לשלם הרבה על פריט חד־פעמי. הטאבו היהודי שאומר שלא מרוויחים כסף על חשבון זיכרון השואה, נסדק.
× × ×
בעוד ממורביליה נאצית היא תחום מוכר ומדובר (גם אם שנוי במחלוקת) של סחר ואספנות, רק בשנים האחרונות צף ועולה לפני השטח גם תחום האספנות של פרטי הקורבנות, וכמה שיותר אפל יותר טוב. מנעד הפריטים רחב: ממברשת שיניים מדכאו (350 דולר) ועד פריטי יודאיקה שיכולים להגיע לעשרות אלפי שקלים, מפנקס תלושי מזון של יהודים בברלין ועד כלי אוכל מקורי ממפעלו של אוסקר שינדלר (300 דולר). מחירו ההתחלתי של "היתר מאה רבנים" לאחר השואה בחתימת רבני בד"ץ החסידים בירושלים, שהוצג באתר בית המכירות תחת הכותרת "מסמך מצמרר", עמד על 600 דולר.
"תמחור של פריטים נובע מתוך היגיון של שוק", מסביר מרון ארן, מנהל בית המכירות קדם. "נדירות פלוס ביקוש פלוס ניסיון העבר. נניח כמה פריטים כאלה היו בעבר במכירות. וזה נכון באותה מידה למכתב של איינשטיין, פנקס עגונות או שעון רולקס".
אתה מבין שהצימוד הזה קצת מטריד.
"כן. זה לא מה שמשחק תפקיד. אנחנו עוסקים בפריטים שעוסקים בהיסטוריה ובתרבות של עם ישראל ולצערי חלק מההיסטוריה של עם ישראל זה השואה. אני לא ממציא פה משהו. ועם כל זה שזה כואב, זה מסחרי".
המסחר הערני הזה הוא בדיוק מה שמוציא מהדעת לא מעט חוקרי שואה, מוסדות הנצחה ומשפחות של נספים וניצולים. בימים האלה כמה מקרים מתוקשרים כאלה אף הגיעו לבית המשפט. פנקס בית הדין הרבני ממחנה ברגן־בלזן (בז'רגון המקצועי "פנקס העגונות"), תיעוד נדיר של עדויות ניצולים שביקשו להינשא בשנית ובן/בת זוגם נספו, הוצע למכירה ב'קדם' במחיר התחלתי של 4,000 דולר. ברגע האחרון החליט בית המכירות להסירו בעקבות עתירה שהגישה עמותת ‘ארגון שארית הפליטה מהאזור הבריטי (ברגן־בלזן) בישראל’, שדורשת שיעבור ל'יד ושם' ובעליו ייחשף.
קצת לפני סיפור פנקס העגונות זה היה המכתב של הילדה רחל מינץ ז"ל – אחד מתוך חמישה מכתבי ילדים שעסקו בהתנכלות הפולנים ערב מלחמת העולם השנייה. השערורייה זוטא שהתעוררה מעצם המכירה הפכה לסקנדל של ממש כשהתברר שמי שמחזיק במכתב הוא האספן, איש התקשורת וחבר מועצת יד ושם דודי זילברשלג. המשפחה של מינץ, שנספתה בשואה, פנתה לבית המשפט כדי לאסור את מכירתו של המכתב ולהשיבו אליה. גם יד ושם פנו בדרישה, וכך גם הקהילה היהודית של האזור. גם מכירה זו הוקפאה, ובינתיים המכתב עדיין נמצא אצל זילברשלג, שלדבריו קנה אותו בתום לב כחלק מערימת מסמכים של קק"ל.
אם את המכתב של מינץ מצאו בערימת ניירת, מסמכים אחרים מצאו את עצמם באשפה. במקרים רבים בני משפחה של ניצולים שנפטרו מפנים את תכולת הדירה בלי לבדוק מה יש להם ביד. חפצי אמנות, תמונות ומסמכים ואפילו יודאיקה - הכל הולך לפח. זילברשלג, אדם שיודע לספר סיפור, איתר את כל הארכיון של קסטנר בתוך שקית בשוק הפשפשים בחיפה. "הייתה שם חתימה מקורית של הימלר במסמכים של סחורה תמורת דם", הוא מתרגש. "דב דינור (חוקר שהתמחה בפרשת קסטנר — גב"ח) היה אמור ללכת לבית אבות, ופינו חדר בבית. שמו הכל בשקיות ניילון וזה ירד לשוק הפשפשים בחיפה. כשהתקשרו אליי הייתי בירושלים, טסתי לשם. הם לא ידעו מה יש שם! זה נמכר לערבי שלא ידע מה יש שם". הארכיון הזה נתרם בחלקו ליד ושם, וחלקו נמכר דרך בית המכירות הישראלי ווינרס ב־12 אלף דולר סך הכל.
תשמישי שואה אחרים מגיעים ממדינות המוצא, בעיקר אוקראינה ופולין, שם התושבים כבר גילו שהיהודים מחפשים כל דבר שיחבר אותם איכשהו לפלנטה האחרת. חלקם יוצאים לחפירות יזומות, לעיתים עם מגנומטרים, כפי שקרה באושוויץ בשנים האחרונות. חלקם עושים זאת באתרי הרג המוני. "פנו אליי אנשים שרצו למכור חפצים שהם מצאו בכל מיני מקומות עם גלאי מתכות", אומר החוקר הפולני דריוש דקרט, שבין היתר רוכש פריטים מתקופת השואה עבור מוסדות ישראליים, בשיחה מגרמניה. "סירבתי לקנות, כי אני לא רוצה לרכוש חפצים שבאו כנראה מקברי אחים".
מקור נוסף ולא צפוי הוא דווקא יורשיהם של הנאצים: הדור השלישי בגרמניה. משפחות שמגלות ארגז בבוידעם, ומבינות שסבא לא היה רק לוחם, אלא גם מרצח בפוטנציה. "במהלך השנים רכשנו תצלומים שהמקור שלהם הוא הוורמאכט, שחלקם מעורבים ברמה מסוימת בהשמדה", סיפר הרב אברהם קריגר, מנהל מכון שם עולם בכפר הרא"ה. "זה הגיע ממשפחות גרמניות שלימים האבא או הסבא מתו, והם מצאו בעליית הגג אלבומים והם מוכרים את זה בדרך סיבובית כזו, כדי שלא תזהה מאיפה המקור".
אחד מהאספנים סיפר על רב מוכר מאוד בישראל, ששומר בבית פריט מפחיד. "זו רפליקה של דרכון נאצי, שהמעטפת החיצונית שלו עטופה בחלק מיריעה של ספר תורה. מה שמדהים זה שהפסוקים שנחתכו מספר התורה ומשמשים לעטיפה מדברים על המאורעות הקשים שחזתה התורה לעם היהודי. משהו מצמרר", הוא אומר. "הוא קיבל את זה מפקיד גרמני בכיר שהכיר אותו ואמר לו, 'אני מבין משדובר במשהו קדוש. הוא צריך להיות אצלך'".
אספנים ובתי המכירות, שלנוכח המקרים המתוקשרים מוצאים את עצמם מתגוננים כעת מפני האשמות בציניות ובזילות, מדגישים שהכסף הוא ממש לא העניין. מפתה להאמין להם: בכל זאת אספנות ומסחר בתשמישי שואה זה לא תחום עם הרבה כסף, יחסית לתחומים כמו יודאיקה למשל. עם מברשת שיניים ב־300 דולר לא בונים אימפריה. "זו היוקרה", מסביר זילברשלג. "משהו ששרד את השואה נותן לחפץ ממד נוסף אדיר שהם עברו את הגיהינום. יש לזה גם ממד מיסטי". ניסים ורטה מבית המכירות מורשת מסכם את העיסוק האובססיבי הזה ב"כל אחד והפטיש שלו", ואיתמר חי, מבית המכירות דיינסטי שבו גם הוצג המכתב של מינץ, מדגים: "התקשר אליי אספן מאמריקה ביום המכירה, אחרי שהורידו את המכתב", הוא אומר. "הוא בכה בטלפון שהוא ממש רצה את המכתבים האלה. זה עושה לאנשים משהו".
× × ×
זו שעת ערב מהבילה בבני־ברק. כולם, אברכים ותלמידות אולפנה, מזיעים כהוגן. אבל במרפסת בקומה השישית, שמאכלסת בין היתר את בית המכירות מורשת, יש בריזה נעימה. זוהי בני־ברק של מעלה. המקום שבו הרצפה מחופת עץ, וחרדים מכינים לעצמם אספרסו קצר. במקביל הם מקשיבים למכירה הפומבית שבה נמכרים פריטים באלפי דולרים. ניסים, אחד משני הבעלים ושחקן בעברו, מנהל את המכירה בתיאטרליות ראויה: כשהוא מוכר קמע לגירוש רוחות רעות ב־2,400 דולר הוא מרעים בקולו, "קדימה רבותיי, יש אפילו הנחה בגלל בלאק־פריידי". מולו ישובים כ־15 חרדים ושני חילונים, חלקם עם מחשב וחלקם בפלאפון, נציגים של אספנים שונים. אחרים משתתפים במכירה ישירות דרך האינטרנט. כולם, מבטיח ניסים, יהודים טובים שהוא מכיר אישית. "אין אצלנו מאכערים", הוא שם יד על הלב.
כן, גם בתחום הזה, כמו בכל תחום, יש אספנים - ויש מאכערים. "האספנים מתחלקים לשני סוגים", מאבחן חי. "אחד זה החוקרים והמרצים בתחום השואה שהנושא הזה מעניין אותם לא רק ברמה העיונית, ויש כמה כאלה. הסוג השני זה אנשים פרטיים שלדעתי פשוט נתפסו לטרנד הזה. הם לרוב דור שני. דור שלישי לא מתעסק עם זה. זה מתחיל כמובן מאיזה קשר משפחתי, כי יש לו דברים של אמא או אבא, ומשם זה מתרחב לאזור. היה אספן אחד שבמשפחה לא ידעו שאמא שלהם שמרה דברים, כי היה ידוע שיש דברים שלא פותחים. אחרי שנפטרה פתחו ומצאו המון תמונות וזה כל כך ריתק אותו שהוא התחיל לרכוש הכל. האספנים ממש דופקים על דלתות של גויים. ובגדול, אלה אנשים שמבחינה כלכלית לא חסר להם כסף. ויש להם את כל הזמן שבעולם".
גם האספנים לא תמיד מתגאים בתחביב שפיתחו, ונעזרים באינטרנט כדי לשמור על אנונימיות. "אף אחד לא ידע שיש לי חדר בבית, עם קלסרים ממוינים לפי קהילות, שאשתי לא סובלת", סיפר אספן שסירב להיחשף. "מי שאוסף משהו מסוים הוא משוגע לדבר. זה ג'וק. אני אוסף דואר שנשלח מטרזיינשטט. מישהו אחר אוסף כסף שיוצר במחנות".
יש גם מי שבטוחים שברכישת פריטים ששרדו הם משמרים את זיכרון השואה. "מי שמציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו? אז אני רואה את זה בספרי תורה ששרדו את השואה", מסביר אספן שומר מצוות שאוסף בעיקר פריטי יודאיקה ששרדו את השואה. "כל חפץ כזה הוא נפש שאני גואל". הפריט הכי יקר שנמצא ברשותו הוא מגילת פורים שניצלה משריפה בבית כנסת בעיירה שממנה הגיעה משפחתו. הוא שילם עליה כ־3,000 דולר.
"אני מכיר אדם שהתקשר אליו איזה גוי ואמר לו, 'מצאתי איזה משהו של יהודים ואני מוכן למכור", אומר ניסים. "הלך אליו וראה ספר תורה חרוך! הוא החליט שהוא גואל את זה, לקח חתיכות מזה, מיספר אותן. זה ספר תורה ששרד את השואה", עיניו מתערפלות. "את השריפה. זה בעיניי משהו שואתי".
המאכערים, לעומתם, לא מתעניינים במיוחד בשימור זיכרון והעברת ידע. "מאכערים יושבים על פריטים ומחפשים אספנים", מסביר חי את ההבדלים. "הוא ימכור למי שיציע לו הכי הרבה. ובואי נגיד ש־50 אחוז מהשוק הזה הולך לידיים פרטיות".
הרב קריגר נותן בהם סימנים: "מאכערים רוכשים בשביל למכור. הם הכי מסוכנים, כי אין להם אלוקים. נתקלתי באחד שהחזיק יומן שנכתב בתקופת השואה וזה עניין אותנו. התחיל להתמקח. אמרנו אנחנו לא לשכת המסחר, מוכנים לתת משהו סמלי כי אדם טרח ושמר, אבל לא מעבר לזה. ואז הוא אמר בצורה חצופה: אין בעיה. אני אחתוך את היומן הזה לארבע, אמכור את זה לארבעה אנשים, וארוויח פי עשרה".
כלומר הוא שבר את הטאבו היהודי הכי גדול: לא עושים כסף על חשבון השואה.
"נכון. זה אנשים שנכנסו לתחום המסחרי ואיבדו את המצפן. אדם כזה לא מביא בחשבון שהוא הוריד לטמיון משהו היסטורי. אני יודע גם על דברים אחרים שהמאכער הזה עשה. הוא עושה חשבון ומחלק את המסמכים או המוצר. מוכר דף־דף".
לד"ר שמעון אזולאי, מרצה בכיר לפילוסופיה של השואה בקרייה האקדמית אונו, יש הסבר הרבה פחות פרקטי ליצר המסחר שנולד סביב השואה: "אני חושב שצריך לקבל את השואה לא כמאורע היסטורי אלא כמאורע מטאפיזי - כמו מעמד הר סיני. אבל באופן כללי יש חוסר הבנה והפנמה של המשמעות של השואה בהרבה מאוד ציבורים, בטח החרדי וגם חלק מהחילוני".
מה זה אומר על חפצים של קורבנות ששרדו את הדבר הזה?
"החפצים מהשואה מקבלים מעמד של קדושה. הם לא מקבלים סתם מעמד היסטורי. אם נתייחס לבחור הלבנוני שקנה את האוסף הנאצי ותרם ליד ושם, הוא לא התייחס לזה כאל פריט היסטורי או פריט בשוק הסחורות, אלא כמו שאנשים גואלים פריטים דתיים ומעבירים אותם למי שזה שייך להם. אז על אחת כמה וכמה חפצים של הקורבנות. אין לך ביטוי יותר מזוקק מזה לזה שיש פה יצירת זהות יהודית חדשה ואולי גם פרקטיקה דתית חדשה, שמבוססת על הפריטים האלו. החרדים לדעתי לא הפנימו מספיק חזק את השואה ולכן היא לא קיבלה אצלם את המעמד הדתי שהייתה צריכה לקבל. למעשה הפרקטיקה הדתית בקשר לשואה היא חילונית, של הציונות. והדבר הזה מצער אותי באופן עמוק".
× × ×
בשיחות עם אספנים, מנהלי בתי מכירות, מנהלי ארכיון במוזיאונים וחוקרים, מתברר שבאספנות וסחר בחפצים של יהודים שעברו את השואה אין הרבה חדש. כבר ב־1949 הוקם ‘מרתף השואה’ הפעיל עד היום, מעין מוסד מוזיאלי חרדי אלטרנטיבי ליד ושם, שמנתק את השואה מההקשר הישראלי־ציוני. בזמנו, הכיל כמה מהפריטים הכי קיצוניים שהיו מוצגים בזמנו: ספרי קודש מוכתמים בדם, חפצים שנעשו מספרי תורה ואפילו סבונים שנטען שנעשו משומן יהודים - אף שהדבר לא הוכח מחקרית מעולם.
המסחר בפריטים עבור כסף התגבר בעשורים האחרונים עם הופעת האינטרנט, אבל פרופ' גדעון גרייף, מרצה בכיר בקרייה האקדמית אונו בפקולטה ליהדות, זיהה את ניצני המאכעריות בתחום עוד בשנות ה־80. "כבר ב־85' יצא לי להדריך קבוצות ולא האמנתי כשבאושוויץ־בירקנאו ישראלים מול עיניי לקחו לבנים מהמשרפות, שמו בשקית פלסטיק והכניסו לתיק. מה הם יעשו עם זה? ישימו בסלון? בכל שנה יש פחות ופחות לבנים. כיום יש השגחה. בשעתו, במה שהיה מחנה קנדה, היה הר גדול של סכו"ם חלוד - כלי בית שיהודים הביאו איתם - ותוך שנה וחצי לא נשאר מההר הזה כמעט כלום. ישראלים לקחו מכל הבא ליד. בא להקיא מזה".
בישראל, מזהה הרב קריגר, הפריחה בשוק המכירות הממוסד החלה לפני שבע שנים, כשפתאום צצו מספר בתי מכירות אינטרנטיים, ברובם חרדיים. "זה התחיל ביודאיקה וחפצים ארץ־ישראליים שקשורים לציונות ולהיסטוריה, ומהר מאוד היו שם הרבה חפצים ומסמכים אישיים מהשואה", הוא מסביר.
דוד בן עמי שייסד בית המכירות ‘בן עמי אנדרס’ בהרצליה ב־1992, נחשב בעיני רבים מהתחום כאוטוריטה וכאחד מראשוני הענף בארץ. “אני מהראשונים שמכר מסמכים שונים מהתקופת השואה”, הוא אומר. “הנה סיפור: הגיעה אליי אישה ונתנה לי מחברת מקושקשת בכתב יד. הלכה ממחנה למחנה בהונגריה. שרדה את מצעד המוות. בסוף הגיעה למחנה שבו היא נפטרה, וחברה שלה כותבת בסוף המחברת שאחרי כל זה היא נפטרה מטיפוס. לא מכרתי אותה. היא שווה מאות אם לא אלפי דולרים. בגלל עצם התיעוד”.
גורם שמכיר את הענף היטב תולה את ההתפוצצות הנוכחית של השוק דווקא בריבוי המוסדות להנצחת השואה בעולם. "התחרות הגדולה באמת התחילה כשל'יד ושם' נוצרה איזושהי תחרות עם מוזיאון השואה בוושינגטון, והתחרות הזו הביאה סוחרים להשיג פריטי שואה ולהציג אותם במכירות פומביות", הוא מסביר. הרב קריגר מרחיב: “בעשור האחרון כל מיני אוליגרכים רוסים ואוקראינים רצו קצת להראות את המעורבות שלהם בחיים היהודיים", הוא מספר. "הקימו בכל מיני מקומות כל מיני מוזיאוני שואה מקומיים. כסף לא היה חסר והם התחילו לרכוש. וזה עורר את השוק, וכל מיני מקומיים כאלה ואחרים שמו לב שיש ביקוש".
אם יש משהו שענת ברטמן, מנהלת הארכיון בבית לוחמי הגטאות, מתעבת זה את המאכערים בתחום ועוזריהם, והיא לא לבד. כל מוסדות ההנצחה הישראליים מנהלים מלחמת חורמה נגד האספנים והסוחרים בתחום. בשנים האחרונות גם יד ושם וגם מוזיאון לוחמי הגטאות השיקו כל אחד פרויקט שמזמין את הציבור לבוא ולתרום פריטים משפחתיים שיישמרו במסגרת לאומית, ולא יגיעו לידיים פרטיות. "בהחלט מוכרת לי התופעה", היא כועסת. "מדי פעם יוצרים איתי קשר אספנים כאלה, לפעמים הם גם רוצים לקנות מאיתנו פריטים כפולים. אני בכלל לא נכנסתי איתו לדיון. פוסלת את זה על הסף".
יש אספנים שמשוכנעים שהם עושים מצווה כשהם קונים פריטים של יהודים מהשואה. למה לא למכור או לקנות?
"כשחומרים כאלה נמצאים בידיים פרטיות הסכנה היא שהם לא יישמרו בטמפרטורה ולחות נכונה. את יודעת כמה פעמים נפטר מישהו ערירי וקוראים שנבוא לקחת כי יש שם מכתבים בשפות משונות? אם מישהו לא ישים לב הם יגיעו לפח. יש כאן גם בעיה אתית. הסחר בפריטי שואה – להרוויח כסף על חשבון השואה - מאוד צורם בעיניי. לכן אנחנו לא קונים בכסף. ואם את קונה את גם מעלה את המחיר בשוק, וזה משהו שאני לא מוכנה לקחת בו חלק".
"אנחנו בעיקרון לא מוכנים לשלם אבל פעם אחת ניסינו", אומר גם קריגר על מדיניות מכון 'שם עולם'. "הסכמנו לתת את הרף מינימלי. אנשים שילמו פי ארבעה וחמישה. אלה היו מסמכים של גוף ציבורי בתוך הגטו בקרקוב. שבעה מסמכים שהתחילו ב־50 דולר וזה הסתיים ב־400 ומשהו דולר. חסר פרופורציה".
איך אתה מסביר את החיבור המטריד הזה בין שואה וכסף?
קריגר: "כמה קפצו למים וראו שלא נכוו, ומפה זה התפתח. אתה רואה שפלוני מוכר אז אתה גם נכנס. אבל אני חושב שזה גם חספוס שקורה לנו בזכר השואה ובהיעדרם של הדור הראשון של הניצולים, שברור שדבר כזה היה מקפיץ אותם ומסעיר אותם".
פרופ' גרייף: מה שקובע בכל הגישה הוא האם כבודם של המעונים והנרצחים נשמר. הם בוודאי היו רוצים שנשמור על כבודם, לא נבזה אותו, לא נשתמש לזכרם למטרות פרוזאיות או מטופשות, דוגמת כמובן כסף והסיכוי לרווחים קלים".
גם יד ושם מתנגד כמדיניות לקנייה ומכירה של פריטים עבור אוסף המוזיאון. "סחר בפריטים של קורבנות שואה מתקיים זה שנים רבות", מסר ד"ר חיים גרטנר, מנהל אגף הארכיונים. "יד ושם מתנגד נחרצות לסחר בפריטים מהשואה היות שהם מספרים את סיפורם של הקורבנות – מי שנרצחו ואלו שניצלו - ואנחנו רואים חשיבות מוסרית וחינוכית באיסופם ובשימורם, ולא בסחר בהם, במטרה להביא את סיפורם של בני האדם מאחוריהם. הסחר העיקרי מתרחש בעולם, ואין לנו שליטה עליו. בארץ, לעומת זאת, כמות הפריטים מן השואה שנסחרים בעזרת בתי מכירות רשמיים היא קטנה מאוד: כמה עשרות פריטים בשנה".
השערורייה האחרונה, של זילברשלג והמכתב של רחל מינץ ז"ל, מדגימה היטב את הבעיות הפוטנציאליות – אתית ומשפטית – בכל הנוגע לנכסי נספים בשואה, ויכול להיות שדווקא היא תשנה את חוקי המשחק. משפחתה של מינץ לא מצליחה להכיל את האבסורד שבו אין לה זכות על מכתבים שכתבה קרובתם המתה ומאשימה את זילברשלג באתיקה מפוקפקת. הנהלת יד ושם – שזילברשלג חבר בה – כבר רמזה לתקשורת כי היא מצפה להתפטרותו. וזילברשלג מצידו מתעקש כי לא עשה שום דבר שאינו הגון. הוא גם גורס כי מעולם לא הועברה אליו כל החלטה של יד ושם לגבי חברותו בהנהלה. כבר שנים שכחרדי מחד, איש תקשורת מאידך ואספן בתווך, הוא מהלך בין העולמות. כריזמטי מאוד, אנציקלופדיה מהלכת לאנקדוטות ובעיקר אדם בעל כושר שכנוע מרשים. "אני לא סוחר בחפצי שואה", הוא מבהיר, "ואני לא מוכר אותם רק בגלל היחס של יד ושם. אני לא חושב שיש עם זה בעיה אתית. המכתב הוא בכלל טרום שואה. אז איפה הגבולות? לכו גם לאחרי גירוש ספרד".
זו כבר רטוריקה.
"פה אין שאלה של אתיקה. אני מהרגע הראשון הייתי מוכן לתת את זה ליד ושם. אבל כל עוד חרב משפטית מרחפת על העניין, אני לא אהיה זה שייצר תקדים שבלחץ תקשורתי ומשפטי מסרתי את המסמך. התקשרו אליי המון בתי מכירות ואספנים ואמרו לי אל תוותר כי אתה יכול לקבוע פה נורמה שיכולה לגרום לרוב בתי המכירות שיהיו מקומות שיסחטו אותם - מחר בן אדם שקנה מוצר בכסף מלא יצטרך להעניק את זה במתנה לפריץ. זו איוולת מוחלטת. מישהו צריך להגיד את זה: יד ושם אספו עדויות ופריטים. הם עשו פעולה אדירה באיסוף פריטים מניצולים. אבל יש פריטים שלא מספיק חשובים ונופלים בין הכיסאות ולא יקבלו ביטוי! אז למה לא למכור? מה הבעיה?"
רצית שהמשפחה תשלם מחיר מלא. למה לא לסרוק להם את המכתב וזהו?
אני מהרגע הראשון אמרתי לבית המכירות שיישלח להם עותק, שייהנו. אז הם קיבלו פרס, יש להם העתק של המכתב ללא תמורה. המשפחה, אם הם היו מתנהגים כמו בני אדם הם היו מקבלים את זה בחינם. הצורה, הבוטות, גסות הרוח. 'הוא גנב את זה מיד ושם וסחר בזה'. די!"
ומה לגבי המחיר?
"מי שרוצה את המקור שישלם את המחיר המלא. מה קרה? המשפחה יכלה להתמודד מול בית המכירות. זה היה רק 200 דולר! כבר לפני המכירה, בגלל כל הרעש התקשורתי, המחיר עמד על אלפי דולרים. הם גרמו לכל המהומה. ולמחיר המטורף".
"אני הייתי בבית המשפט וראיתי איך השופט דיבר", אומר איתמר חי מדיינסטי, האיש שגם איתר את המכתבים. "כזאת בורות. ש'איך עושים מסחר בכאלה דברים והמקום של זה במוזיאון'. לא זו הצורה שבה דברים צריכים להתנהל. אם לא היה המסחר הזה, דברים לא היו מגיעים למוזיאונים. את יודעת כמה אחוז מהפריטים במוזיאונים הגיעו מאספנים?"
מרון, שניסה למכור את פנקס העגונות, בכלל לא מבין על מה הסיפור. "אנחנו לא קונים, אנחנו מעמידים למכירה. ויש גישה צדקנית כזאת של 'אז תתרום ליד ושם'. אחלה, תשלם אתה 5,000 דולר על פריט ותתרום ליד ושם", הוא אמר. "ליהודי שמוכר את הפנקס אין 5,000 דולר. אין לו כסף. הוא לא עשה משהו פלילי. הוא לא גנב את זה. גם דודי קונה את הדברים, הוא לא מוצא אותם ברחוב. נוח מאוד להיכנס לפוזה הצדקנית הזאת".
× × ×
איך יהודי יודע שמשהו מצליח? ברגע שמזייפים אותו ממש טוב. במקביל לשוק תשמישי השואה מתקיים עולם מקביל, שכולו זיופים מכל הסוגים, חלקם ברמה שגם לאנשי מקצוע ורסטורטורים מומחים יהיה קשה לעלות עליהם. קריגר טוען שיש שני בתי חרושת באוקראינה שמזייפים יודאיקה ומוכרים את חלקה כביכול מתקופת השואה. "הם לוקחים דגמים של חנוכיות וכדומה ומייצרים חפצים מכסף. בתהליך הייצור הם מנסים ליישן את החפץ - זה לפעמים מגוחך.
"הנה סיפור יפה: הייתי עם קבוצה בשוק עתיקות בווינה ואחד מחזיק מפתח גדול ואומר שזה היה המפתח של בית הכנסת הגדול של וינה. לא משנה אם זה נכון או לא נכון, עלה חמישה יורו, אמרתי להם, תראו דבר מצחיק: קניתי את זה, חזרנו אחרי שעה והיה שם מפתח אחר. בקיצור, יש להם סדרה של מפתחות כאלה. הם מייצרים כמות וכל פעם עומד שם מישהו ומתפתה. עכשיו יש את זה גם במחירים של מאות ואלפי דולרים".
ברטמן: "לפני כמה שנים מבקרים קנו בחנות המזכרות שלנו העתקים של גלויות של יאנוש קורצ'אק, פריט שאנחנו מוכרים כמזכרת. אחרי זה אותו אדם הציע את זה באי־ביי כאילו זה הפריט האמיתי. היינו בהלם".
"בגלל שיש ביקוש, גם יש בשוק יותר זיופים", מסביר גם דקרט. "במיוחד כלי כסף, כי זה הכי שווה. פעם הגיעה אליי למשרד אישה שרצתה למכור כל מיני יודאיקה. היא אמרה לי שהאוסף שייך לאבא שלה שעסק בו כל ימי חייו ועכשיו הוא חולה וצריך כסף לתרופות. לצערי הגדול ממש, הרוב של האוסף היה מזויף. יש כל מיני אפשרויות לבדוק אם מדובר בזיוף, אבל הכי פשוט זה לבדוק את האותיות העבריות. רוב הזיופים נעשו על ידי אנשים שלא יודעים עברית, אז אם משהו עם הכיתוב לא בסדר - בדרך כלל זה זיוף".
בסופו של יום, גם לגדולי האספנים יש קווים אדומים. "כמי שיש לו מודעות היסטורית, אני יודע שיש פריטים שמקומם במוזיאון כי יש להם ערך לאומי", אומר זילברשלג. "אני מוכן לוותר הרבה מאוד על דברים כאלה, גם בלי תמורה. אבל אף בן אדם לא אוהב שמנהלים אותו".
מרון: "ודאי שיש קווים אדומים. עד היום זה היה טלאי צהוב, שלקחנו רק פעם אחת, ומבחינתי זה הקו שלי. אנחנו גם לא מוכרים דברים שנעשו מספרי תורה. היו תופים, היו סנדלים. ארנקים. היה לא מזמן מישהו שהביא מדים ממחנה. במקרה כזה בגלל שהאדם רוצה למכור ולא לתת, אנחנו מפנים לאחרים. אבל אלו מקרים שזה כבר יצא מהמשפחה. בנים־של בדרך כלל תורמים, ככה לפחות אני רוצה להאמין. והיה עוד יותר קשה מזה: סבון".
לא נכון! הסבון־סבון?
"זה נושא לבירור בפני עצמו. לא חקרתי את זה לעומק. זה זיעזע אותי".
סליחה, אבל היית צריך לקחת את זה לבדיקת מעבדה. זה אולי המיתוס האחרון שנשאר, זה לא הוכח אף פעם.
"שישלחו את זה למוזיאון. זה היה סוחר שפירק תכולה של בית וזה, מבחינתו, היה פריט שאפשר לממש".
כמה כסף הוא רצה?
"לא הגענו עד שם. יש גבול".
תגובות
מ'יד ושם' נמסר בתגובה:
"הנושא עלה לדיון בישיבת הוועד המנהל של יד ושם. בתום הישיבה יד ושם יצר קשר שוב עם זילברשלג, טרם מענה לפניות תקשורת, הסביר שוב את עמדתו בעניין והציג בפניו את החלטת הוועד המנהל לפיה 'סחר בפריטים, בחפצים ובמסמכים אישיים מתקופת השואה או של קורבנות השואה הוא מעשה בלתי ראוי וכי עליו להבין שאינו יכול להמשיך לכהן בהנהלת יד ושם'. עוד הוסיפו כי 'כחבר הנהלה מצופה ממנו שאם מגיעים לידיו פריטים של קורבנות השואה או מתקופת השואה עליו לדאוג למסירתם ליד ושם, כאן הם נחקרים, עוברים תהליך שימור מקצועי כנדרש ומשמשים כעדות היסטורית למטרות מחקר, חינוך והנצחה'. ימים ספורים אחר כך, במסגרת ישיבת הנהלת יד ושם, שאליה זילברשלג לא הגיע אלא שלח את עמדתו, הזהה לזו ששלח לבית המשפט ובה לא ציין כי בכוונתו להעביר את המכתבים ליד ושם, החליטה ההנהלה כי היא מאשררת את החלטת הוועד המנהל".
מאדווה לוטן, אחייניתה של רחל מינץ נמסר:
"לא קיבלנו העתק מהמכתב. זילברשלג הציע לנו העתק דיגיטלי באיכות גבוהה, שמעולם לא קיבלנו. זו הייתה הפשרה שהוא ניסה לדחוף אליה, ואת המכתב המקורי הוא רצה למכור.
"לגבי התנהלות המשפחה: ניסינו להגיע אליו ולפנות אליו דרך בית המכירות. עד שהגשנו את העתירה הוא לא הסכים לגלות את הזהות שלו, כך שלא יכולנו לדבר איתו ישירות. בבית המכירות אמרו שהם בדקו מול המוכר, שהוא מסרב לדבר עם המשפחה, ושהוא רוצה למכור. כן, ברגע שהבנו שהאדם שעומד מולנו ומוכר פריט של מישהי שברור לו שהיא נרצחה בשואה הוא לא אחר מחבר מועצת יד ושם, חשבנו שזה מקומם ואמרנו את זה. גם יד ושם מיתממים בסיפור הזה. יש להם הזדמנות לקבוע עמדה ציבורית ומוסרית ולהוביל תהליך של שינוי, שאפשר לראות שהוא נדרש ביחס לנוהג מכירת פריטי שואה של נספים".
לפנייה לכתב/ת 
