על חשבון הביטחון

זה היה רק צירוף מקרים, אבל הוא ממחיש את המציאות שאיתה מתמודד צה"ל בתקופה זו. יום לפני התאונה שבה נשרף מסוק יסעור של חיל האוויר במהלך אימון של יחידת שלדג בנגב, הוחלט רשמית על רכש מסוקים כבדים חדשים.

כבר שנים שמדברים על הצורך במסוקים חדשים, כותבים ניירות, נוסעים לביקורים בתעשיות הביטחוניות האמריקאיות – וכלום לא קורה. כולם יודעים שהמסוקים מתיישנים, אבל סגן רמטכ"ל אחד מגלגל את ההחלטה לבא אחריו.

הצבא, שמכין תוכניות גרנדיוזיות להובלת גייסות במלחמה במסוקים כבדים, יודע היטב שלא יוכל לממש אותן במלואן עם צי המסוקים שברשותו – לא מבחינת כמות ולא מבחינת איכות. הצי כולו עבר אמנם השבחה, אבל אי־אפשר להתעלם מכך שהמסוק הוותיק ביותר במערך הזה כבר חגג את יום הולדתו ה־50. כסף למסוקים חדשים דווקא יש, והוא ממתין כבר שנתיים בבנק אמריקאי כחלק מהסיוע החוץ ביטחוני.

התושייה של צוות האוויר שהציל את חיי הלוחמים שישבו ביסעור שנשרף הצילה גם הרבה קריירות במערכת הביטחון, ולא רק שם. אם המחדל הזה היה גובה חלילה חיי אדם, האש הייתה לוחכת גם את כיסאותיהם של ראש הממשלה וחברי הקבינט שהיו נדרשים לתת הסברים להזנחה.

מסוק היסעור שנשרף, אחרי התאונה. אם זה היה מסתיים בהרוגים, ראש הממשלה וחברי הקבינט היו נדרשים לתת הסברים להזנחה | צילום: שי פינקלמן

סיפור המסוקים הכבדים בצה"ל הוא מיקרוקוסמוס של בניין הכוח הצבאי. הסכמי הסיוע הביטחוני נחתמו שנה לפני תום כהונתו של הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט. אלא שהוא בחר שלא להמליץ לשר הביטחון ולקבינט על סל הרכש ולהשאיר את ההחלטה למחליפו, שכן הזירה משתנה ותפיסות העולם של הרמטכ"ל החדש שונות. כשאביב כוכבי נכנס לתפקיד הוא גילה שיש לו שר ביטחון במשרה חלקית וקבינט אחוז בקדחת בחירות. יש לו ביד 12 מיליארד דולר (הסכום שנותר מהסיוע האמריקאי לאחר החזרת חובות מרכש בעשור הקודם) ועכשיו הוא צריך אישור של ראש ממשלה, שר ביטחון והקבינט כדי לממש את הרכש בהתאם לתוכנית הרב־שנתית "תנופה". אלא שעד היום הקבינט לא אישר רשמית את התוכנית הרב־שנתית.

ראש הממשלה, שכיהן עד לא מכבר גם כשר הביטחון, אישר לרמטכ"ל להתקדם בתוכנית גם בלי אישור קבינט. חזרנו לימי טרום המדינה: סוגרים עניינים בחדרי־חדרים. אלא שיש פער עצום בין לאשר תוכנית לבין לממן אותה. גם הרמטכ"ל המוכשר ביותר לא מסוגל לסובב את נושאת המטוסים הקרויה צה"ל בלי אישור קבינט, שמשמעותו התחייבות כספית.

צ'ינוק מול סיקורסקי

בסוף 2018 הציגו הרמטכ"ל דאז איזנקוט וסגנו כוכבי לנתניהו, לקבינט ולוועדת החוץ והביטחון את תוכנית "ארכימדס" להגנת תושבי המדינה מפני האיום הבליסטי – הקרוב והרחוק. מדובר בתוכנית ל־12 שנה, בהיקף של 12 מיליארד שקל, שכוללת את כל שכבות ההגנה ואמורה להעניק לאזרחי ישראל הגנה טובה פי חמישה בהשוואה למיגון הקיים. בעקבות הצגת התוכנית הכריז נתניהו על הצורך בהגדלה דרמטית של תקציב הביטחון. בפועל, כלום לא קרה. עד כה לא הוקצב אפילו שקל לתוכנית. וזה בדיוק מה שקורה עם המסוקים.

כוכבי | צילום: מוטי קמחי

במארס השנה הוציא מבקר המדינה דוח מיוחד על מצב המסוקים הכבדים בחיל האוויר, וחשף את ערוותו של המערך. הוראות היצרן מגדירות למסוקי היסעור תקרה של 10,000 שעות טיסה. בפועל, חלקם חצו כבר את ה־13 אלף שעות טיסה. יש בעיות תחזוקה שמייקרות את הפעלת המסוקים, ואם לא די בכך, ב־2025 כבר לא יהיו מספיק חלפים עבורם. כמות המסוקים, מוסיף המבקר, לא נותנת מענה לצורך המבצעי שהגדיר צה"ל, והארכת חייהם מסכנת חיי אדם. אם רכש המסוקים החלופיים לא ייעשה כבר בתחילת 2020, קובע המבקר, הם יגיעו רק אחרי שחלק גדול מהמסוקים הישנים ייצאו מהשירות.

סגן הרמטכ"ל, האלוף אייל זמיר, אישר ביום שני שעבר לחיל האוויר לבצע התקשרות רשמית עם "לוקהיד מרטין" ו"בואינג" כדי לגבש המלצה לגבי המסוק הבא. על הפרק עומדות שלוש חלופות: הסיקורסקי CH-53K של המארינס, הצ'ינוק של צבא היבשה או הצ'ינוק של הכוחות המיוחדים האמריקאיים.

השבוע יוצאת משלחת גדולה של חיל האוויר לארה"ב כדי לבחון את הצ'ינוק של בואינג. חיל האוויר מעוניין לבדוק דווקא את הדגם היקר והמשוכלל יותר של המסוק, שבו משתמשים הכוחות המיוחדים, ושהוביל את הלוחמים במבצע לחיסולו של מנהיג דאעש, אבו־בכר אל־בגדדי. אבל לא בטוח שכוחות היבשה בצה"ל זקוקים דווקא לו.

המריבות בין חיל האוויר לזרוע היבשה נדחות בינתיים עד שחיל האוויר יגבש את המלצתו. אין מה למהר, שכן את תקציב הביטחון מנהלים כיום אנשי המקצוע באוצר ובמשרד הביטחון, שסמכויותיהם מוגבלות, ולא הדרג המדיני. אם הולכים לסיבוב בחירות שלישי, הדרג המדיני יציג תקציב, במקרה הטוב, רק בספטמבר 2020. סגן הרמטכ"ל, מתוך היכרות עם משק המסוקים והמלצות מבקר המדינה, הנחה את חיל האוויר לזרז תהליכים, כך שמסוק התובלה הראשון שיבחר ינחת כאן כבר ב־2024. אבל לפי לוח הזמנים הפוליטי, אם הוא ינחת כאן ב־2026 זו תהיה הפתעה לטובה.

ניסיון יירוט בלבנון

אלא שהמזרח התיכון לא מחכה להכרעת הבוחר הישראלי. ביום שני השבוע התכנסו באחד מחדרי הדיונים במחנה גלילות כ־30 קצינים בכירים, המהווים למעשה את "מועצת המנהלים" של הצבא: אלופי המטכ"ל וכן תתי־אלופים מרכזיים המנהלים את חטיבות התכנון, האיסוף המודיעיני והביצוע באמ"ן, באגף המבצעים ובאג"ת. מדובר בפורום הערכת המצב השנתית, שהוא האירוע המרכזי בתכנון בניין הכוח לשנה הקרובה: מה קונים, כמה מתאמנים, ואילו שינויים ארגוניים נדרשים לנוכח המציאות האסטרטגית המשתנה.

ראש חטיבת המחקר באמ"ן, תת־אלוף דרור שלום, הציג בפני הנוכחים את הערכת המצב המודיעינית לשנה הקרובה. הקהל שישב מולו מכיר היטב את החומר, ולמרות זאת שררה באולם מועקה כבדה. התחושה בקרב לא מעט קצינים בכירים היא שאנחנו חיים בשני עולמות מקבילים. בחדר ההרצאות בגלילות מצטיירת תמונה של מרוץ חימוש לקראת עימות שעלול לפרוץ בחזית הצפון בכל רגע, ובחוץ ממשיך להתנהל עולם פוליטי מנותק ושאנן.

הערכת המצב מצביעה על החמרה משמעותית במרוץ החימוש בין ישראל לבין הציר איראן־סוריה־חיזבאללה, כשהצד השני משפר יכולות טכנולוגיות ומצמצם פערים מול צה"ל. עם כל מאמצי הבלימה של צה"ל ושל גופי הביון השונים, ההתעצמות האיראנית באזור רשמה קפיצת מדרגה של עשרות אחוזים. איראן ממשיכה לייצר ולהציב על אדמתה מאות טילים מדויקים ארוכי טווח המכוונים לעבר ישראל. התשתית האיראנית בסוריה אמנם נפגעה מהפעילות השוטפת של צה"ל, אבל סביר להניח שבשנה הקרובה יצליחו האיראנים לקרב טילים מדויקים לגבול רמת הגולן.

ולצד כל אלה שבה ועולה לסדר היום חזרתה של איראן למרוץ הגרעין. לפי שעה, להפרות הסכם הגרעין מצד איראן יש יותר משמעות סמלית מאשר מעשית. אבל יש כאן איתות מובהק לישראל לחזור ולהשקיע במענה לאופציה הגרעינית.

ובינתיים, בלבנון, חיזבאללה כבר ניסה ליירט כלי טיס של חיל האוויר באמצעות טילי נ"מ ניידים מדגם SA8. הארגון מחזיק כמה אלפים של טילי נ"ט קורנט מתוצרת איראנית (חיקוי של הטיל הרוסי המקורי). 75 אלף רקטות, חלקן הקטן כבר מדויקות, מכוונות מלבנון לעבר ישראל.

מישהו בחדר הזכיר לנוכחים שלפני 30 שנה היו לחיזבאללה 2,000 לוחמים. היום משרתים בצבא הסדיר שלו כ־30 אלף חמושים, לצד 15 אלף לוחמים במילואים. כוח "רדואן", היחידות המיוחדות שאמורות לחדור לישראל, מונה קרוב ל־5,000 איש. לכך אפשר להוסיף עוד 35־40 אלף אנשי מיליציות פרו־איראניות בסוריה, שאמורות בשעת מלחמה לחבור לחיזבאללה ולהכפיל את כוחו.

רח"ט מחקר הציג גם את חבילת האיומים הטכנולוגיים שהביאה האיראנים לזירה: החל בחוסמי ג'י־פי־אס, דרך יכולת לשבש מערכות תקשורת, וכלה בלוחמת סייבר. בתוכנית הרב־שנתית "תנופה" יש מענה להתפתחויות הללו. יותר מ־20 צוותים, בהם טובי המוחות, עובדים על פתרונות. אבל בלי תקציבים, חלקם יישארו על תקן "חממת פיתוח טכנולוגית".

כך, למשל, קבוצה של תשעה מדענים פיתחה יכולת פורצת דרך בתחום העליונות הטכנולוגית. עד כה השקיע הצבא בפיתוח כ־30 מיליון שקל. אבל כדי להפוך זאת למוצר נדרשת השקעה של עוד כמה מאות מיליוני דולרים בעשור הקרוב.

פרויקט אחר, המכונה בצבא "טרנספורמציה דיגיטלית", יתחיל לפעול ב־23 בינואר 2020. זהו פרויקט יסוד שמאפשר להתיך מידע מודיעיני המתקבל מאמ"ן, חיל האוויר, כוחות היבשה וחיל הים לכדי תקיפת מטרה במהירות, באמינות ובהספקים גבוהים. עד כה הושקעו בו כמאה מיליון שקל, אבל זה רק השלב הראשוני. כדי שכל מערכות התקשוב בצבא ידברו דרך המערכת הזאת בשפה אחת, נדרשת השקעה של מיליארד ו־800 מיליון שקל בעשור הקרוב. אלה תגי המחיר של פתיחת יתרון טכנולוגי מול האויב.

הפנקס של כוכבי

הרמטכ"ל כוכבי ישב כדרכו בשורה הראשונה, על ברכיו דפדפת לבנה, ורשם בכתב יד קטן ומסודר הערות ונקודות לסיכום. על הדפים הצטברו כ־20 סעיפים המפרטים תפניות אסטרטגיות שהתחוללו במזרח התיכון בשנה האחרונה, ויש להן השפעה שלילית על מצבה הביטחוני של ישראל – החל בהצטיידות חיזבאללה בנשק מדויק וכלה בשובה של איראן לתוכנית הגרעין. כשסיים רח"ט מחקר את דבריו הרים הרמטכ"ל את ראשו ועיניו נחו על תא"ל עודד בסיוק, ולא במקרה. בסיוק, ראש חטיבת התכנון באג"ת, הוא האיש שאמור להביא לו את הבשורה: האם אפשר בכלל להתחיל לממש את התוכניות שהכין במהלך השנה האחרונה כדי לסגור את הפערים מול האויב?

פעם ביום, בשעה ארבע אחר הצהריים, יושבים תא"ל בסיוק ותא"ל אריאלה קנול־לזרוביץ', היועצת הכספית למטכ"ל וראש אגף התקציבים במשרד הביטחון, עם חשב משרד הביטחון ויקטור וייס, שהוא בעצם נציג האוצר, ומנסים לרבע את המעגל. לצה"ל אין תקציב מוסכם לשנת 2020. המספרים נעים בין 28 ל־32 מיליארד שקל (כמחצית מתקציב הביטחון) – תלוי איך סופרים ואת מי שואלים. אין הנהגה לאומית שתקבע תקציב ומדיניות – לא שר אוצר, לא שר ביטחון, לא ראש ממשלה. כלום. פקידי האוצר חילקו את תקציב השנה שעברה לאחד חלקי 12. על כל הוצאה של יותר ממיליון שקל, סכום כמעט אפסי במונחים של תקציב ביטחון, זקוק צה"ל לאישור של האוצר. בכל יום מציגה מערכת הביטחון לאוצר פרויקטים לפי סדר עדיפויות והוא משחרר את הכסף במשורה. מקבלים החלטות לטווח קצר רק כדי לא להרוג פרויקטים קיימים. על תיקצוב של פרויקטים חדשים אין מה לדבר.

על פי הנתונים המונחים על שולחנו של סגן הרמטכ"ל, אם לא יחול שינוי בהתאמת התקציב לצרכים, צה"ל יעצור את הפעילות השוטפת שלו כבר במאי־יוני השנה. כלומר: יפסיק להתאמן ויתחיל "לאכול" מהמלאים הקיימים. וכבר היו דברים מעולם. בקיץ 2014 הפסיק חיל האוויר להתאמן על רקע מצוקה תקציבית. אלא שחודש לאחר מכן החל מבצע צוק איתן, והכספים שבו לזרום. בנובמבר 2015, שוב נגמר הכסף, והצבא צימצם את פעילותו במשך חודש ימים, עד לאישור תקציב 2016. ככה לא בונים כוח צבאי מודרני.

הנה רק דוגמה אחת: פיתוח יכולות ההשמדה של מטרות אויב במסגרת אותו פרויקט של "טרנספורמציה דיגיטלית" דורש יותר חימושים מדויקים. אחרת יהיו הרבה מטרות זמינות, אבל לא יהיה מי שישמיד אותן. ולהגדלת היקף החימושים יש מחיר. רק השנה ירה חיל האוויר חימושים בהיקף של מיליארד שקל. כמחצית מהסכום הוצאה על ירי טילי טמיר של מערכות כיפת ברזל. יתרת הסכום הוצאה על כאלף חימושים מדויקים אחרים שהשמידו מטרות במזרח התיכון. כדי להגיע להיקף מערכות כיפת ברזל והמיירטים הנדרשים לעשור הקרוב צריך להשקיע כשני מיליארד שקל. רק שאין כרגע מי שיאשר את ההוצאה.

בסוף השנה הבאה או בתחילת 2021 ישלים צה"ל את בניית המכשול המתוחכם סביב רצועת עזה. עלות הפרויקט עד כה היא 3.3 מיליארד שקל, אבל תחזוקתו השוטפת תעלה 20 מיליון שקל בשנה. ישראל הקיפה את עצמה בגדרות ובחומות, מגבול סוריה וירדן דרך גדר ההפרדה באיו"ש ועד רצועת עזה ומצרים, והיא זקוקה לחצי מיליארד שקל בשנה כדי לתחזק אותן. תחזוקת המכשול אינה בראש סדר העדיפויות של הצבא. אם לא יהיה כסף, המיליארדים שהושקעו בגדרות יירדו לטמיון.

ככה ממשלה לא מנהלת צבא. ככה לא בונים הרתעה. ככה לא נערכים לנצח במלחמה. לשר הביטחון יש תפקיד מפתח בקביעת מדיניות בניין הכוח הצבאי. שר הביטחון צריך לדאוג שההחלטות יהיו שקולות ומגובות בתקציב. אבל זה לא מייצר כותרות. הרבה יותר קל לדבר על עוד שכונה בחברון ולאיים על המשטר האיראני.