"אתם, הישראלים, מתעלמים מאיתנו לחלוטין. כאילו ירדן בכיס של נתניהו"
הצעירים שהתגודדו ברחוב המרכזי של עמאן, לבושים בג'ינס ולראשיהם כאפיות בצבעי אדום–לבן, הביטו בחשד בכתבת ובצלם "ידיעות אחרונות" שביקרו שם השבוע | "שלא תעזו לומר שאתם מישראל. זה עלול להיות מסוכן מאוד", הזהיר הנהג המקומי | כשהיחסים בין המדינות בשפל, וראש הממשלה מצהיר על סיפוח הבקעה, פגישה גלוית לב עם בכירים ירדנים לא משאירה סיבה לאופטימיות | ואם בכל זאת מחפשים קצת דבש, אפשר למצוא אותו בדוכני הכנאפה של בירת הממלכה
דאון־טאון עמאן, יום רביעי השבוע. אנחנו עוצרים את המכונית בליבה הסואן של הבירה הירדנית, מול מסגד אל־חוסייני. מהכיכר הזאת יוצאות בדרך כלל הפגנות השנאה ההמוניות נגד ישראל. לאחרונה החליטו שלטונות הממלכה להגביל את המחאה לימי שישי. יוצאים מהמסגד בתום התפילה, מסתדרים בשורות ארוכות ומתחילים לצעוד תוך רמיסה הפגנתית של דגלי ישראל וצעקות, "שהמדינה הציונית תישרף בגיהינום", "לזרוק את שגריר ישראל מעמאן", "להעיף את כל הישראלים מירדן" וכדומה.
ראוף, הנהג הירדני הצמוד שלנו, שומר בקפידה על ביטחוננו. הוא מזמין את אלעד הצלם ואותי להיכנס לחנויות ולנהל שיחה עם עוברי אורח. "אבל שלא תעזו לומר שאתם מישראל. זה עלול עכשיו להיות מסוכן מאוד", הוא מבהיר בפנים רציניות. "יכול להיות שיאמרו לכם מילים מכוערות, וייתכן מאוד שמישהו ינסה להתנפל עליכם. זה לא הזמן הנכון לספר לאנשים ברחוב שאתם מ'הארץ ההיא'" - כך הוא קורא לישראל, כדי שאף אחד לא ישמע במקרה מאיפה אנחנו. "אם מישהו ישאל", ממשיך ראוף, "תגידו שאתם מקנדה". מה שבטוח, אנחנו לא הישראלים הראשונים שיזדהו כאן כקנדים: לוחמי המוסד שנשלחו לחסל את בכיר חמאס ח'אלד משעל בעמאן, בשנת 1997, השתמשו בדרכונים קנדיים.
במרכז העיר שלטים רבים של דירות ומשרדים למכירה או להשכרה. בגלל המצב הכלכלי הקשה, אין כמעט קונים. קליניקות של רופאים ונציגויות של חברות זרות עומדות נטושות. בעליהן לקחו את הרגליים והסתלקו בשקט. מי שיש לו כסף מזומן רוכש דירה בטורקיה. הצעירים דוחים חתונות כי אין כסף.
רחוב קורייש הומה אדם ועמוס בחנויות. פה ושם מגיחה אישה בשמלה ארוכה ורעלה שמכסה היטב את שערה ובידה שקית קטנה של קניות. כולן כאן רעולות. "קונים רק מה שצריך", מסביר ראוף, הנהג הסבלני שלנו. "אין כסף לבזבוזים והסחורה מתיישנת בחנויות". באחת החנויות מגש ענקי של כנאפה נוטפת דבש. משהו קטן להמתיק איתו את המציאות הלא פשוטה. על הקיר, כמו בעסקים רבים בירדן, תמונה של המלך עבדאללה.
בפינת רחוב ללא שם - לרוב הרחובות בדאון־טאון של עמאן אין שמות - חבורה של צעירים יושבת על המדרכה. כולם בנים, בתלבושת אחידה: מכנסי ג'ינס, טי־שירטס בהירות וכאפיות באדום ולבן. הם שרים לאהובותיהם שיר על אל־קודס, ירושלים: "נלך ביחד בין סמטאותיה, שלובי זרוע, ונראה את עתידנו המשותף". אנחנו נעצרים לידם. "מאיפה את?" שואל אחד מהם, בחור גבוה. "מקנדה", ממהר הנהג לענות, בדיוק כשאני אומרת שאנחנו מלבנון. החבורה מביטה בנו בחשדנות. "אז תחליטי", פוקד עליי המנומש, "מקנדה או מלבנון? שלא נחשוב, חלילה וחס, שאת מהמדינה השנואה, ישראל".
אלעד פונה לאדם מבוגר, פניו חרושים קמטים, ומבקש לצלם אותו. גם הוא שואל מהיכן אנחנו, וראוף משיב: "קנדה". "באמת?" אומר האיש ומחייך. "אני חייתי באונטריו. מאיפה אתה בקנדה?" למרבה המזל, אלעד ביקר בקנדה והוא משיב: "אני מוונקובר". מאיפה בוונקובר, ממשיך האיש המבוגר, ואלעד עונה: "מבריטיש קולומביה". התשובה מספקת את הירדני, והוא מתייצב מול המצלמה.
השכנים הטובים מפעם
בניגוד לעוברי האורח ברחוב, חבורת הירדנים שפגשנו קודם לכן בבית פרטי בעמאן ידעו היטב שאנחנו מישראל. את חלקם אני מכירה שנים ארוכות. גילם נע סביב 50. הם אלגנטים ומטופחים, לבושים בגדי ספורט, חלקם שותים מים רותחים עם עלי נענע וחלקם קפה שחור. שניים מהם הם נשים בתפקידים כלכליים במגזר העסקי. הם התכנסו ביוזמת "ידיעות אחרונות" כדי לנהל שיחה על יחסי שתי המדינות. כולם תמימי דעים שהיחסים הללו בשפל. לכל אחד הסבר אחר.
"בואי נחשוב מה באמת קיבלנו מישראל עד היום, ואיך הידרדרנו למצב של כמעט אין כלום", אומר דאוד כותאב, מנהל תחנת "רדיו אל־בלד" בעמאן, עיתונאי בכיר ב"אל־מוניטור" ומנהל קורסי הדרכה לעיתונאים ושדרי רדיו בירדן. "אנחנו נמצאים במצב של שלום קפוא כבר תקופה ארוכה. למרבה הצער, הישראלים, בין שהם תומכי נתניהו או בין שהם מצביעי הצד השני, מתעלמים מאיתנו לחלוטין. כאילו ירדן נמצאת בכיס של ראש הממשלה שלכם, וכשיצטרך הוא ישלוף אותה משם. וכרגע הוא בכלל לא צריך.
"תראי את נתניהו", ממשיך כותאב. "בעקבות ההתנהגות חסרת האחריות שהפגין בפרשת המאבטח הישראלי בשגרירות בירדן, ביולי 2017, היחסים התקלקלו בבת אחת. תסתכלי על הסיפור הזה בעיניים ירדניות: פועל צעיר שבא להתקין מיטה בדירתו של המאבטח נהרג מירי של המאבטח, ואחריו, ככל הנראה בטעות, נרצח גם בעל הדירה הירדני (למען הדיוק, הצעיר הירדני נורה למוות כאשר ניסה לדקור את המאבטח באמצעות מברג - ס"פ). האזרח הפשוט קורא את הפרטים בעיתונות הירדנית ומתחלחל. ואז מראים לו את המפגש ההזוי במשרדו של נתניהו, שהחליט לארח את המאבטח ואת השגרירה דאז, עינת שלאין. עד היום לא שוכחים אצלנו שנתניהו חיבק את המאבטח ואמר לו: 'עכשיו אתה יכול ללכת לחברה שלך'. מה זה צריך להיות? לא מגיע לו להיענש?"
מרוואן מועאשר, שהיה השגריר הראשון של ירדן בישראל לאחר החתימה על הסכם השלום, וכיהן גם כשר החוץ של הממלכה וכשגריר בוושינגטון, השתתף אף הוא במפגש. "צריך לקרוא לילד בשמו המדויק, היחסים בינינו נמצאים עכשיו בשפל המדרגה. הכי נמוכים", הוא אומר. "ירדן מאמינה שלישראל אין אינטרס שתקום מדינה פלסטינית עצמאית. וחמור מזה: הפלסטינים מהווים רוב בשטחים שנמצאים בשליטה ישראלית. מה זה אומר מבחינת ירדן? לא רק שזה מצב לא בריא, אלא שירדן חוששת שישראל מתכננת לפתור את הסכסוך הפלסטיני על חשבוננו".
כדאי לשים לב לדבריו החריפים של מועאשר נגד ישראל, במיוחד לאור העובדה שמדובר בדיפלומט ותיק ומנוסה, בכיר לשעבר בקבינט של המלך ומי שמכיר לפני ולפנים את היחסים המורכבים בין המדינות. "תביני, למלך עבדאללה אין שמץ של אמון בנתניהו. הוא לא מאמין לו ולא רוצה לשוחח או להיפגש איתו. ואני חוזר ואומר: היחסים בינינו לא ישתפרו כל עוד ישראל לא תהיה רצינית לגבי פתרון שתי המדינות. ואני מציע שתשכחו את האפשרות שאתם זורקים פה ושם לאוויר, שירדן תיכנס לשטחי הגדה ותנהל אותם. זה לא נמצא בסדר היום שלנו".
אחד ממשתתפי הפגישה, שביקש לא לחשוף את שמו ("זה לא הזמן המתאים להתבטא בעיתון ישראלי"), מעלה נקודה חשובה נוספת, שמסבירה אולי את ההידרדרות ביחסים בין המדינות בתקופה האחרונה: "שימי לב איך הנושא של החלת החוק הישראלי בבקעת הירדן לא יורד אצלכם מהכותרות. נתניהו, ועכשיו גם שר הביטחון בנט, רוצים לייצר מציאות חדשה בבקעת הירדן בלי לחשוב על 'השכנים הטובים' לשעבר. מה את מצפה מהמלך עבדאללה? שישתוק? רבין והמלך חוסיין נהגו לשוחח ביניהם ולתאם מהלכים, כמו ידידים שמבינים עניין. חשבנו שהסידור הזה יימשך, אבל נתניהו פשוט מצפצף על המלך. איך את רוצה שהוא יגיב? אז את יכולה לבוא ולומר שהוא מתעל את הכעסים והתסכולים הכלכליים של ירדן לכיוונה של ישראל. אפילו אם זה נכון, אפילו אם ירדן לא נקיית כפיים לגמרי בנושא הישראלי, אתם מסתכלים עלינו מגבוה. נכון, ביקרתי בישראל והתפעלתי. אבל אתם זקוקים לירדן באותה המידה שאנחנו זקוקים לשכנה טובה".
בדרך לחופשה בקטאר
התייצבנו ביום רביעי בבוקר במסוף נהר הירדן (שייח חוסיין) שני ישראלים - עיתונאית וצלם - וכ־50 תיירים מהמזרח הרחוק. אנחנו זוכים ליחס מועדף ומקודמים לראש התור. פקיד ביקורת הגבולות מתקשה להבין: "אתם נכנסים לעמאן או ממשיכים הלאה?" ירדן היא עבור ישראלים רבים רק חניית ביניים בדרכם למזרח. "נכנסים", אנחנו עונים. "אתם בביקור עבודה או נסיעת תיירות?" שואל הפקיד. "גם וגם", אנחנו עונים. ואז הוא שולף גיליון, שבו כבר מופיעים שמותינו ושולח אותנו למשרדו של מנהל המסוף. ושוב, סדרה של שאלות: מה מטרת הביקור? מחכים לכם? מתי אתם מתכננים לחזור? והשאלה הכי חשובה: "יש לכם מלווה?"
הצורך במלווה היא גזרה חדשה המוטלת על תיירים ישראלים בלבד. מי שלא ישיג לעצמו ליווי צמוד, לא ייכנס. לנו היה את ראוף הנהג, שהתגלה כאדם מקסים. הוא המתין לנו בצד הירדני והתקשר משם למנהל המסוף כדי להודיע לו: "הם אורחים שלי ואני אחראי להם".
עוד שתיים־שלוש שאלות, ויצאנו מהמסוף. אחרינו יצאה חבורה רעשנית של ערבים ישראלים. בלי מלווה. מכאן ימשיכו לקטאר.
מדינה עצובה, ירדן. כך לפחות זה נראה כלפי חוץ. גם המלך עבדאללה נראה עצוב. המצב הכלכלי בכי רע. המלך, כמו מלך, מסתובב בעולם, מנסה לגייס משקיעים ותרומות. אחרי שניסה את מזלו אצל הסעודים, אך ללא הצלחה, ואחרי שטורקיה הפנתה לו עורף, עבדאללה משליך את יהבו על קטאר. מצד אחד, הנסיכות מהמפרץ הפרסי מעבירה תרומה חודשית לתושבי עזה, שחלקה מגיעה לחמאס. ומן הצד האחר היא פותחת שער כלכלי, צר בינתיים, למצוקות הכלכליות של ירדן. אבל כמו שזה נראה כרגע, אם לא יתחולל נס, המצוקה הכלכלית בממלכה תחריף עוד יותר. זה לא מבשר טובות גם ליחסים עם ישראל.
עלי שוקרי, שהיה השליח הסודי לישראל מטעם ארמון המלוכה הירדני, מספר על הלחץ הכבד שמופעל על הארמון מצד השכבות החלשות. "בתוך פחות משנה ביקר המלך עבדאללה בארצות־הברית שלוש פעמים, ולא קיבל הזמנה לפגישה עם הנשיא טראמפ. הסעודים והנסיכויות לא משחררים סיוע כספי. איך את רוצה שירדן תנהל את חייה? איך רוצים שהאזרח ימצא תעסוקה, כשהמפעלים הגדולים מפטרים עובדים?"
הפרלמנט בירדן הוא חסר השפעה, הממשלה עברה עוד סבב של חילופי שרים, והמדיניות האמיתית מתנהלת מהארמון. "כאן יש לישראל בעיה אמיתית", אומר דאוד כותאב. "כשהכעס מגיע מהרחוב, המלך לא יכול להתעלם ממנו. וכדאי שתדעו שלא שכחנו לכם עדיין את ניסיון החיסול של ח'אלד משעל..." מדובר באירוע שהתרחש לפני יותר מ־20 שנה, בקדנציה הראשונה של נתניהו כראש ממשלה. עד כדי כך עמוקים המשקעים.
"את תופסת את ירדן ברגע של התלבטות לא פשוטה", אומר השגריר ושר החוץ לשעבר מועאשר. "רצינו לעשות איתכם עסקים ואתם שיחקתם איתנו. אנשי עסקים ישראלים דהרו להצטלם עם המלך בארמון ויותר לא שמעו מהם. ישראל לא רצינית לגבי השלום. לא תשכנעי אותי אחרת. מהבדיקה שלנו עולה, כי רק 11 חברי כנסת, לא כולל הרשימה הערבית המשותפת, תומכים בהקמת מדינה פלסטינית. האווירה הורעלה מאוד בזמן האחרון ונרתעים כאן מהישראלים".
"הישראלים", מסביר כותאב, "רצו נורמליזציה אמיתית, מלאה, עם הירדנים. זה לא יצא. הירדנים רצו שיתופי פעולה כלכליים. גם זה לא הלך. אפשר להגיע להבנות, אפשר לייצר פתרונות ולמצוא קווי אמצע. הבעיה היא שהמלך עבדאללה לא מאמין לאף מילה של נתניהו". לדברי כותאב - שמרבה להסתובב ברחובות ולשמוע את הקולות שעולים משם, אבל נמצא בקשר הדוק ונפגש גם עם מקבלי ההחלטות - "המלך עבדאללה חייב עכשיו להקשיב לזמזום המטריד שעולה מהרחוב הירדני".
יכול להיות שמוציאים עלינו את הזעם בגלל עניינים פנימיים בירדן? אולי החליטו לתעל את התסכול והכעס לכיוון הישראלי? הנה, במהדורות החדשות של הטלוויזיה הרשמית בירדן ביטלו את התואר "מדינת ישראל". עכשיו קוראים לנו "הישות הציונית".
"זה מראה לך", עונה כותאב, "עד כמה גדלה השנאה לישראל, תפסה יותר ויותר שכבות של העם, העמיקה והתרחבה. אתם לא מכבדים את ירדן ולא חושבים על תושביה. מבחינתכם, מספיק לבקר בארמון ולהתפעל, לחייך למלך ולהצטלם איתו. אבל כל זה נגמר. אין יותר ישראלים בארמון".
"את רואה", אומר לי אחד מבני שיחי, שגם הוא ביקש שלא אחשוף את שמו, אפילו לא בראשי תיבות, גם לא את עיסוקו. "את מצליחה לזהות עד לאן הגיעו התיעוב והחשדנות כלפי הישראלים?"
לא הכל רע כל כך, אני עונה לו. 2,000 ירדנים חוצים כל יום את מסוף הגבול הדרומי, מעקבה לאילת, לעבוד בבתי המלון ובבנייה. חוץ ממקרה אחד חריג, לא שמענו על סכסוכים או תקלות. 10,000 ירדנים נוספים כבר נרשמו לעבודה בישראל, ממתינים לתורם.
"זה לא מספיק", עונה לי אחד מעמיתיי הירדנים.
ובכל זאת, אני מקשה. אצלכם בירדן אין עבודה, ובישראל משלמים פי שניים. למה לא מצאתי עד היום אפילו אזכור אחד לכך בעיתונות הירדנית? למה אי־אפשר לשמוע אצלכם אפילו מילה אחת חיובית על ישראל? שאלתי נותרת תלויה באוויר.
חרבות של כבוד
אבל פה ושם אפשר למצוא נקודות אור. ראניה עבוד, למשל, מספרת לי בשביעות רצון אמיתית ובהכרת תודה על הטיפול הרפואי המסור שקיבל אביה, בכיר לשעבר במנגנוני הביטחון, בבית חולים בישראל שבשמו היא מסרבת לנקוב. אחר מספר על הצוות הרפואי המסור שטיפל בו בבית החולים איכילוב. רופא ירדני ותיק ובעל שם בתחומו, שגם אותו פגשתי, ממליץ לחולים מירדן "לנסוע רק לישראל", והוא יודע לנקוב בשמותיהם של הרופאים אצלנו, לפי התמחויותיהם".
מה תגידי על זה? אני שואלת את אשת העסקים הירדנית הבכירה, שמקפידה להבהיר לי שוב ושוב: "אני מנסה לשכוח שאת ישראלית".
"אני בטוחה שיש רופאים מצוינים בישראל", היא עונה, "כמו שיש אצלכם בעלי מקצוע אחרים שראויים להערכה. אבל מה לעשות שאנחנו לא מסתדרים עם נתניהו? מה לעשות שנתניהו קובע את המדיניות שלכם? אנחנו עושים עכשיו שמיניות באוויר כדי לברוח מהסכם הגז, בגלל הקשר לישראל. בצער גדול אני מודיעה שהמחירים שאתם מציעים נמוכים בהרבה. אבל יש כבר דיבור עם קטאר, ואולי נצליח ברגע האחרון להחליף את הספק הישראלי".
בחודש שעבר הוחזרו המובלעות בנהריים ובצופר לבעלות ירדנית. אחרי שהמלך עבדאללה הודיע בניו־יורק כי, "היחסים בין ירדן וישראל לא היו מעולם גרועים כל כך", הוא הגיע לנהריים עם בנו, יורש העצר חוסיין, להתפלל מול מצלמות הטלוויזיה. כעבור יומיים חזרו על כך גם בצופר. המסר ברור, גם אם לא נאמר מפורשות: אם הישראלים לא היו מתנהגים בצורה מזלזלת כל כך בירדן, הייתי מאריך את החוזה ומשאיר בידיהם את צופר ונהריים.
בשבוע שעבר נפגש נשיא המדינה ראובן ריבלין בלונדון עם הנסיך גאזי, בן דודו של המלך. האם יוזמן ריבלין גם לביקור רשמי בארמון ברבת־עמון. בצד הישראלי התפרסמו רמזים עבים על אפשרות של ביקור כזה. בירדן - אף מילה. המלך עבדאללה כבר לא פוגש בכירים ישראלים, והנסיך גאזי הרחיק עד לונדון כדי להיפגש עם ריבלין. "אני באופן איש לא שמעתי מיועצי המלך אפילו רמז קלוש בעניין פגישה", אומר דאוד כותאב. "גם לא נראה לי שיש לארמון בעמאן אינטרס להזמין עכשיו דמות ישראלית בכירה כל כך ולהחריף עוד יותר את הוויכוח הפנימי אצלנו".
"אבל", מוסיף גורם ירדני בכיר, "אצלנו העניינים מתנהלים בצורה אחרת. יכול להיות שברגע מסוים יתנהלו שיחות שקטות וריבלין יוזמן. בינתיים, מהצד הירדני, ביקור כזה לא נראה באופק. צריך גם לקחת בחשבון שהמלך יצפה לקבל תמורת פגישה עם ריבלין משהו שניתן להציגו לקהל הירדני. תשאלי את עצמך מה ריבלין מסוגל לתת למלך, אם בכלל".
לעומת זאת, מערכת יחסים חדשה הולכת ונרקמת עכשיו בין מצרים של הנשיא סיסי, ירדן של המלך עבדאללה, ועיראק, שראש ממשלתה, עבד אל־האדי, התפטר לפני כמה ימים. במסגרת המשולש הזה, מנסות ירדן ומצרים להתמודד יחדיו עם האיום האיראני. "האיום הזה", מבהירה אשת העסקים מעמאן, גם היא מסרבת בתוקף להיחשף, "יכול להגיע גם לישראל. ובמידה לא קטנה, ירדן מגוננת עליכם".
מצד שני, השבוע ערך צבא ירדן תרגיל גדול המדמה פלישה ישראלית לממלכה, "חרבות של כבוד" שמו. הצבא הירדני אמנם לא קרא ל"אויב" בשמו המפורש - ישראל, אלא רק האויב "ממערב", אבל הכוונה ברורה. המלך עבדאללה, לבוש במדי צבא, צפה בתמרונים, והם שודרו גם בטלוויזיה.
השמועה האחרונה שמסתובבת בעמאן והועלתה על הכתב גם בניירת של גורמי המודיעין הירדניים ויועצי הארמון, מתעקשת שישראל, בתמיכת הממשל האמריקאי, פועלת להעברת הסמכויות במסגדי הר הבית מירדן לערב־הסעודית. ידיעות על כך פורסמו גם בעיתונות הזרה. בין אם זה נכון ובין אם לאו, זוהי עוד סיבה בשביל המלך עבדאללה למרוט את שערותיו.
לפנייה לכתב/ת 
