מי ימלל גבורות ישראל

אורות החנוכה נראים באופק, ועוד חוזר הניגון - 'מי ימלל גבורות ישראל?'. בשנות התקומה קמו לנו גיבורים מופלאים, שמחדשים את רוח המכבים. מפעמת בהם ההכרה ששבנו הביתה, למולדת עמנו. המשכיות הקיום היהודי בארץ ישראל היא שליחותם. הבטחת החירות הלאומית היא משימתם.

אחי יוני ז"ל התחנך מילדות על מאבק הדורות לעצמאות האומה. רוחב אופקיו ניכר מגיל צעיר, והוא יכול היה לפתח קריירה אקדמית מזהירה. אך במקום לפעול להגשמתו האישית, יוני בחר להפנות את כוחותיו לביצור עוצמתו של צבא ההגנה לישראל.

השאיפה למצוינות כיוונה את דרכו בכל שלב - כלוחם בצנחנים, כצוער בקורס הקצינים ובקורסים אחרים, במלחמה בארגוני הטרור, במלחמת ששת הימים שבה נפצע, במלחמת יום הכיפורים שעל תפקודו בה קיבל את עיטור המופת, בגדוד השריון שעליו פיקד ברמת הגולן אחרי המלחמה, ולבסוף כמפקד סיירת מטכ''ל שנמצאת בחוד החנית של צה"ל.

שתי היממות שקדמו למבצע יונתן, ב־4 ביולי 1976, דחסו לתוכן את כלל מרכיבי אישיותו של יוני. המחשבה על בני הערובה, בשר מבשרנו, שנתונים לחסדי המחבלים בבית הנתיבות באנטבה, לא נתנה לו מנוח. אלו היו 48 שעות קדחתניות של מאמץ בלתי פוסק, של תעוזה ותושייה, של תרגול יסודי של הכוחות, של נכונות הקרבה, של זקיפות קומה ציונית.

|

יוני הטמיע בחייליו את ההבנה שהיציאה ללב אפריקה - מרחק של 4,000 ק"מ מאדמת ישראל - עולה בקנה אחד עם עצם מהותה ותכליתה של המדינה. יכולת ההגנה העצמית שחזרה לידינו היא תמצית המהפכה שחוללנו בעידן הריבונות. הן עם כלביא יקום, וכארי יתנשא.

כשהוא נאמן לערכי הדוגמה האישית והקריאה 'אחריי!', יוני הוביל את אנשיו בריצה אל הטרמינל הישן באנטבה. בעודו מסתער קדימה - שניות לפני חיסול המחבלים - הכריע אותו כדור קטלני. הוא לא ראה בהצלחת המשימה, אבל הביצוע המופתי שלה מלמד על התכנון המקצועי המוקפד מכל בחינה.

גל שמחה אדיר שטף את מדינת ישראל עם שובם של החטופים לארץ. מטבע הדברים, לי ולמשפחתי זה היה יום כואב מאוד, קשה מנשוא - ובו בזמן חשנו גאווה על התפקיד המרכזי שיוני מילא בשעת מבחן גורלית זו. במותו, כמו בחייו, נוסף פרק רב־הוד למסכת הגבורה היהודית לדורותיה.

קולו הצלול של יוני ז"ל בוקע מן הספר 'מכתבי יוני', שמעורר השראה גם בחלוף 43 שנים ממותו. מאות המכתבים שמכונסים בספר מעידים על טוהר נפשו של יוני, על חתירתו לאמת, על אהבת האדם, העם והמדינה ששימשה לו מצפן. הוא כתב על החיים בישראל: "אני מעדיף לחיות כאן תוך לחימה ממושכת מלהיות חלק מן העם היהודי הנודד... כיוון שאין לי כוונות לספר לנכדים שלי על מדינת היהודים במאה העשרים כעל אפיזודה חולפת וקצרה באלפי שנות נדודים, אני מתכונן להיאחז כאן בכוח רב".

למרבה הצער יוני לא זכה לחבוק נכדים, ואפילו לא ילדים משלו. אבל שלהבת העשייה שבערה בו מזינה אינספור לבבות. דמותו תוסיף להיות חקוקה בלב העם, ועשייתו תהיה שזורה בנצח ישראל.