חיבוק ראשון אחרי הגיהינום

לפני 20 שנה חיי השתנו.

באוגוסט 1999 נסענו אני, אריה (אחי התאום), אמא, אבא, סבא וסבתא (מצד אבי) לנופש בטורקיה. זו הייתה אמורה להיות חופשה משפחתית שכל ילד מחכה ומתרגש לקראתה.

זו גם הייתה הנסיעה הראשונה של אבי ואמי לחו"ל. מכיוון שאבא עבד ברפא"ל (בתפקיד מסווג), הוא היה מחויב לטוס רק עם חברת "אל על". בזמן אריזת המזוודות בבית, אבא פנה לאמא ואמר לה, "איריס, אם יקרה משהו המסמכים נמצאים כאן".

אמא ענתה לו, "איציק, תפסיק עם השטויות שלך". אבא, כנראה ידעת שהסוף תכף מגיע. גם במוות שלך בחרת "ללכת" בשקט, בצניעות ובפשטות שאפיינה אותך כל כך.

לאחר ארבעה ימים בטורקיה קרתה רעידת האדמה הנוראית שלקחה את היקרים לי מכל. אני מנסה להיאחז בזיכרונות שלי משם, אבל השנים עושות את שלהן והזיכרון לאט־לאט הופך להיות עמום. אני ואריה בחדר, אבא ואמא בחדר נפרד, סבתא וסבא בחדר אחר. זוכרת שדיברתי איתך אריה, ובאיזשהו שלב כבר לא הגבת. אבל לא תיארתי לעצמי שאתה לא בין החיים. מי בכלל מבין איך נראה המוות בגיל תשע.

36 שעות אחרי הרעידה, אמא אזרה כוחות, אין לי מושג מאיפה, וחילצה את עצמה לאט־לאט. כנראה הרגישה שאם לא היא, אף אחד לא ייצא בחיים מפה. צוות פיקוד העורף עטף את אמי ושאב כל מידע אפשרי על מנת לחלץ את משפחתי.

לאחר כ־100 שעות חולצתי, ומאותו רגע חיי נחלקו לחיים שלפני האסון והחיים שאחרי.

אני זוכרת את כמות האנשים שהגיעו לבית החולים בתל השומר, את כמות המכתבים והמתנות שקיבלתי, וזה המקום להודות לכל אחד ואחת מכן על הדאגה, האכפתיות, החום והאהבה.

בעוד כמה חודשים אחגוג את גיל 30 עם הרבה תובנות, אופטימיות, פרופורציה והודיה לחיים האלו. הגעגוע והכאב תמיד ילוו אותי, וזהו התיק אשר אני נושאת על גבי כל יום מאז. לפעמים אנו עוברים טלטלה או קושי בחיים שגורמים לנו מעט לשקוע, אך תמיד צריך לזכור שהאור נמצא בקצה המנהרה.