13 ימים ו־12 לילות בקמפ דייוויד

קמפ דייוויד הוא אתר נופש נשיאותי, מקום נפלא - אם אינך צריך לנהל בו משא ומתן. הייתה לי הזכות להיות חבר משלחת ישראל (כיהנתי כעוזר שר החוץ משה דיין) לשיחות השלום עם מצרים.

ארבע שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, שאמנם נסתיימה בניצחון צבאי אך גבתה למעלה מ־2600 חללים, בהם בן דודני, סג"מ נמרוד הררי הי"ד, ופצועים רבים מאוד. אמנם כבר היו הסכם הפרדת הכוחות מ־1974 והסכם הביניים מ־1975, אך בשורת השלום הייתה חידוש דרמטי.

ביקור הנשיא סאדאת בישראל בא בהפתעה. חוויית ההשתתפות בקבלת הפנים בנמל התעופה בן־גוריון באותו מוצאי שבת צונן חרותה בליבי כאירוע ייחודי - משק כנפי השלום אחרי חמש מלחמות.

אחרי תפארת הביקור, וביקור גומלין של ראש הממשלה בגין במצרים כעבור חודש, באו תשעה חודשים מתסכלים של עליות ומורדות, ובמהלך קיץ 1978, החליט הנשיא קארטר על הימור - ועידת קמפ דיוויד.

13 ימים ו־12 לילות היינו בקמפ דיוויד. העדיפות העליונה של נשיא מצרים הייתה להשיג את סיני חזרה, אך הוא הבין שהמחיר לכך הוא הסכם השלום עם ישראל. העדיפות הישראלית העליונה הייתה הסכם שלום ראשון עם מדינה ערבית, ומצרים היא הגדולה שבהן, ובו הסדרי ביטחון - נוכח לקחי ההיסטוריה - ועימם יחסים אזרחיים "נורמליים"; אך ישראל הבינה כי הנושא הפלסטיני טעון פתרון, ומכאן תוכנית האוטונומיה, שהוצעה עוד לפני כן. לנשיא ארצות־הברית הייתה עדיפות ראשונה לנושא הפלסטיני, אך הוא הבין שהדרך לכך אינה יכולה לעבור אלא בהסכם שלום ישראלי־מצרי.

23 טיוטות היו על השולחן במשא ומתן, במאמץ לצמצום הפערים. בשלב מסוים הבין מר בגין כי לא יהיה הסכם בלא החזרת כל סיני. הוא הכריע, אולי בעצת השר דיין, כי דבר זה יוכל להיעשות רק באישור הכנסת, והתנה את חתימתו בכך; לדידו היה זה צעד דמוקרטי וגם ללא סיכון, כי הניח שגם אם במפלגתו יהיו מסתייגים, האופוזיציה תתמוך, וכך היה.

הסכם קמפ דיוויד שנחתם בבית הלבן ב־17.9.78 היה נקודת מפנה בתולדות האזור. אכן, איכות השלום עם מצרים יכלה להיות טובה בהרבה, אך במישור האסטרטגי, לעומת חמש מלחמות בין 1948 ל־1973, אין מלחמה מאז 1978. היו תקריות גבול מצערות שגבו חיים, אך ללא השוואה למלחמה ולקורבנותיה. על כן היום קשה מאוד לחלוק על כך שההסכם היה ראוי.

ולבסוף, ברכה ל"ידיעות אחרונות" בגבורותיו, מאז ראשיתו בימים הקודרים של מלחמת העולם השנייה ועד הלום. זכיתי להכיר את נח מוזס, העורך הראשי ובן המייסד. סיפרתי פעם כיצד, באירוע בבית הלבן ביום חתימת הסכם השלום עם מצרים ב־26.3.79, והוא איש לא צעיר, טרח כל הערב להכין עצמו לבקש חתימה על גלופת העיתון מן המנהיגים בגין, סאדאת וקארטר - והצליח. איחולים לעיתון בחגו.