שערורית המין הפלילית של נשיא המדינה לשעבר משה קצב העסיקה את המדינה מספר שנים באמצע שנות האלפיים.
קצב, שהיה כוכב פוליטי בשלהי המאה הקודמת, היה סמל להשתלבותה של "ישראל השנייה", הפריפריאלית, בפוליטיקה המרכזית. עולה חדש שהגיע בתום קריירה מרשימה בשלטון המקומי, בכנסת ובממשלה, לכהן כנשיא המדינה.
עם זאת, סיום כהונתו בכפייה והמרתה בחבישת ספסלי הכלא, סימלה עבור אזרחי המדינה את השוויון בפני החוק ואת אפס הסובלנות החברתית והמשפטית כלפי עבירות מין, החפצת נשים וכפיית מרות בדרך עבריינית.
אבל קצב לא נטל אחריות על מעשיו עד עצם היום הזה. גאוותו חסרת הרגישות הוליכה אותו מדחי אל דחי. לא רק שהתכחש לכל מעשיו והציג עצמו קורבן לסחיטה. הוא סירב לעסקת טיעון מהחלומות: פרישה מן החיים הפוליטיים בתמורה להודאה במעשיו. בלי כלא. מספר פעמים אף טען בהופעותיו כי נפל קורבן למערכת אכיפת החוק. מעולם לא הישיר מבט לעיניהן של קורבנותיו. מערכת אכיפת החוק לא רק שלא רדפה אותו, אלא היא רדפה אחריו להסכים להסדר.
בסוף נפתולי הפרשה ניהלה מדינת ישראל משפט נגד קצב שבו הורשע באונס. אך הרשעתו, כמו גם ריצוי עונשו, לצד הטרגדיה האישית שלא ניתן להקל בה ראש, סימנו לנשות ישראל שלא להיכנע למטרידים ולאנסים במקומות עבודה, גם אם הם מכהנים בדרגות הגבוהות ביותר.
