היד המושטת נותרה תלויה באוויר

היום זה מובן לכל, זולת קומץ סרבני התפכחות - אילו הגולן היה נמסר לסורים, השאלה היום הייתה אם איראן תשב על חופי הכינרת או דאעש. אולם בשנות ה־90 רבים בתוכנו קנו את מקסם השווא שעל פיו רק נרד מהגולן "ויהיה טוב, הו יהיה טוב, כן".

רבין, פרס, נתניהו וברק ניהלו עם סוריה מו"מ על נסיגה מהגולן. אנו, תושבי הגולן, צפינו בבעתה בחרב המתהפכת מעל ראשינו; חרב הנסיגה והעקירה, 25 שנה לתחילת מפעל חיינו ו־11 שנה לאחר סיפוח הגולן לריבונות ישראל.

האיום לא שבר אותנו אלא חישל אותנו. יצאנו למאבק חיינו - המאבק על הגולן. גייסנו את תמיכת רובו המכריע של הציבור הישראלי. "העם עם הגולן" לא הייתה רק סיסמת קמפיין, אלא מציאות ממשית. היכן שהפנית את ראשך ראית את הסטיקר או את שלט המרפסת "העם עם הגולן". במאבקנו, שיכנענו את רבין, שלפני הבחירות נשבע אמונים לגולן, והצהיר: "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר, את ביטחון ישראל", להכריז שהסכם על נסיגה מהגולן יוכרע במשאל עם. גם ראשי הממשלה שבאו אחריו התחייבו לכך. האסטרטגיה שלנו התמקדה בהסברה לציבור הרחב, כדי שבמשאל עם יהיה איתנו, וכדי להרתיע את ההנהגה מפני חתימה על הסכם שעתיד ליפול במשאל העם.

הייתי חבר בהנהגת ועד יישובי הגולן ושירתתי כדובר הוועד. השתתפתי בשביתת הרעב בגמלא. במשך 19 יום חבריי ואני שתינו רק מים. רבע מיליון ישראלים עלו לגמלא להזדהות עימנו.

שיא האיום היה בתקופתו של ברק, שהיה נחוש להגיע להסכם עם אסד, כמעט בכל מחיר. אולם בבואו לפסגת שפרדסטאון - ידו המושטת לפארוק א־שרע, שר החוץ הסורי, לא פגשה יד אחות. השידור החי הזה הבהיר לאזרחי ישראל ולעולם, שפניה של סוריה אינם לשלום. כעבור חודשיים, הציג קלינטון לאסד את הצעתו מרחיקת הלכת של ברק: נסיגה מלאה של ישראל מהגולן ועקירת כל יישוביה, למעט כמה עשרות מטרים לחוף הכינרת. אסד השיב מיד, שאם כך אין על מה לדבר.

את אנחת הרווחה שלנו ניתן היה לשמוע מקצה העולם ועד קצהו.