המבט של עפרה שלא נשכח

עפרה, סיפור חיים שמתחיל באופן תמים ומתגלגל אל עולמות רחוקים ואל מציאות דמיונית. תהפוכות גורל, הצלחות, אכזבות והחמצות ומעל כולן הכמיהה העזה של עפרה לאימהות. להיות אמא לתינוקת אשר שמה יהיה "אודה" בהשראת שירו של רבי שלום שבזי "אודה לאלי".

לחייה, היו חיים משלהם. מאושרים ושלמים באושרם. היא ידעה שרק יחידי סגולה מבורכים זוכים לחיים שכאלה, חיים שבהם היא הגשימה כמעט את כל חלומותיה. אך היא רצתה לנסות ולחלוק אותם עם מישהו אחר, באהבה ובצנעה.

כמי שהכיר אותה טוב יותר מכולם, אני מעיד, שהחלק החשוב בחייה היה אופייה, שגרם לה לעשות חשבון נפש לאחר כל מהלך ומהלך. את המסקנות, לאחר התייעצות משותפת, הייתה שומרת לעצמה וממשיכה הלאה.

עפרה האמינה מאוד באלוהים וספר תהילים קטן היה צמוד אליה מיום שקיבלתי אותה, כילדה בת 12 וחצי, לסדנת תיאטרון שכונת התקווה שכל חבריה היו אנשים בוגרים. הקול המיוחד שלה, אישיותה, יופייה וכישרונה לקחו אותה לקריירה בינלאומית מדהימה.

לאחר מותה היו שמועות שהיא התביישה לספר על מצב בריאותה.

עפרה חזה לא הייתה ביישנית.

היא ידעה לעמוד על שלה בארבע שפות - עברית, אנגלית, צרפתית ואיטלקית. את השפה התימנית שמרנו רק לשירים. עפרה הייתה שותפה נאמנה בכל משא ומתן, בארצות שונות, עם אנשים שונים, בשפות שונות.

עפרה הייתה צנועה, חרוצה, שקדנית ומאוד מוכשרת.

וכמו מבט פרידה אחרון בתחנת רכבת אי שם, המנציח בדמדומי הזיכרון רק תמונה אחת, חדה ובהירה, כך אזכור אותה תמיד, ילדה קטנה עם עיניים בוערות וחלומות נשגבים.