"לא פעם כשהגעתי מבית הספר עם אחי הצעיר ממני, אמא הייתה פותחת את המקרר ואומרת, 'רוני אין מה לאכול'. בגיל 12 הלכתי לשטוף חלונות של רכבים בתחנות דלק. רציתי לעזור לאמא, שעבדה קשה, כדי שתוכל לקנות לי אוכל", מספרת לי רוני נמדר, ואני מתקשה לחבר את הדברים שלה לדמות של האישה המטופחת, השמחה ועדויית היהלומים שיושבת מולי. "אבא שלי, שעבר את השואה כילד, כמעט לא תיפקד בבית", ממשיכה נמדר, "ואני לא יודעת עליו הרבה, רק שהיה בן יחיד למשפחה מאוד עשירה בבודפשט, שאביו נספה באושוויץ, אמו שרדה, וככל הידוע לי איבדה את שפיות דעתה".

נמדר בדיוק חזרה מהונג־קונג, שם הציגו דוגמניות סיניות יפהפיות את קולקציית התכשיטים שלה -Everyday luxury chic - שכל פריט בה נאמד בשווי של 5,000-1,500 דולר, והיא כוללת גם טבעות עם יהלומים ורודים בשווי של 2 מיליון דולר. הכי רחוק שאפשר ממקרר ריק מאוכל.

אם תרצו, אפשר לומר שנמדר היא סינדרלה של עולם התכשיטים הישראלי, אבל היא מאוד לא אוהבת את ההגדרה הזו. היא בת 42, נשואה לאיתן נמדר, בן לאחת ממשפחות היהלומנים הוותיקות והמובילות בישראל.

איך הרגשת כשנודע לך שנכנסת לאחת המשפחות העשירות ביותר בישראל?

"אף פעם לא העסיק אותי מאיזו משפחה הגיע איתן. הכל עשיתי בעשר אצבעות שלי ולא נתתי לעצמי הנחות. המשפחה של איתן היא משפחה חמה שקיבלה אותי בלבביות. המפגש הלא מתוכנן איתם היה הזדמנות להוכיח את עצמי".

איך הגעת לתכשיטים?

"חברה בניו־יורק ביקשה שאבוא לטייל איתה אחרי הצבא. אני בכלל רציתי לחזור לארץ ללמוד משפטים ומנהל עסקים, אבל נסעתי. מניו־יורק המשכנו למקסיקו, למה שהיה אמור להיות ביקור של שבוע. כשהגעתי לצד הקריבי הרגשתי שאני צריכה להישאר שם. בעיירת החוף היפיפיה פליאה דל כרמל".

והגורל ידע מדוע. איתן (בעלה ושותפה לעסקים – ש.ח.) ניהל שם אז רשת תכשיטים שפנתה לנוסעי הקרוזים. באחד הערבים עברה רוני ליד אחת החנויות והבחינה בחלון הראווה בטבעת שאהבה. "נכנסתי, בקשתי לראות, הצוות התחיל לשוחח איתי סיפרתי שאני מישראל, סיימתי צבא, מנהל החנות יהודי מקסיקני חם הוזעק והציע לי עבודה".

מהר מאד התברר שמדובר בחנות שהיא חלק מרשת בת כ־100 סניפים בקריביים, 15 מתוכם בעיירת החוף.

"התחלתי כמוכרת, שלא ידעה דבר וצמחתי בהיררכיה. ראיתי שנוסעות הקרוזים מחפשות משהו יחודי. מצאתי את עצמי מעצבת תכשיטים כבקשתן. במהלך העבודה הכרתי את איתן וכשביקש ממני לחזור לארץ, חששתי. מהמשכורת שהרווחתי שם הייתי שולחת לאמא וידעתי שהכנסתי חשובה לה מאוד. רק אז הוא אמר לי: אל תדאגי. המשפחה שלי מוכרת בבורסה, תהיה עבודה, נרגעתי אבל עדיין לא ידעתי במי מדובר", היא צוחקת.

התכשיטים של סבתא מתימן

ב־2001 חזר הזוג לשיראל ונמדר החלה ללמוד משפטים ומנהל עסקים על פי תוכניתה המקורית. עם תום הלימודים, כשהשיגה את התואר, נפנתה בעידודו של בעלה להתמסר לעיצוב התכשיטים. "נישאנו, קנינו שולחן צורפות, ואני התחלתי ללמוד את התחום ולהתפתח".

לאירוסיהם העניק לה איתן יהלום, וביקש שתעצב לעצמה טבעת אותה היא עונדת עד היום, כשהם הורים לארבעה בגילאי 6 עד 15.

"גם אחרי שהתחתנתי לא היה מקרה שבו אמרתי לעצמי: 'וואו נכנסתי למשפחת נמדר'. היה לי ברור שאני צריכה לעמוד בזכות עצמי. אני מאוד מעריכה את העובדה שאנשי עסקים ממולחים כמותם האמינו בי, למרות שברור לי שגם בלעדיהם הייתי מגיעה לייצר משהו גדול ושונה".

ויחד עם זאת, היא אומרת, היה לה קשה להסתגל לכך שהמשפחה החמה והלבבית הזו בחיי היומיום וסביב שולחן האוכל, הופכת לממולחת ונוקשה כשמדובר בעסקים. 'עסקים זה עסקים ומי שלא יביא תוצאות לא יהיה שם', היא מסבירה את המתודיקה המשפחתית, שהיום כמובן היא חלק ממנה.

כשאיתן התחיל להיות על קו הונג־קונג סינגפור לטיפול בעסקי המשפחה במזרח, החליטו לעבור להונג־קונג. ורוני נכנסה ברצינות לתחום עיצוב התכשיטים.

"לאמא היו תכשיטים מאוד עתיקים עוד מתימן שסבתא־רבתא העבירה לה". היא מספרת. "כשהתחלתי לעצב תכשיטים לקחתי תכשיטים עתיקים שלה בני 150 שנה ועשיתי להם אינטרפרטציה ביהלומים ובזהב". צילום גדול של אחד התכשיטים היקרים שמור, תלוי על קיר החנות שלה בנווה צדק. מחווה לאמא. "השרשרת המקורית - מעל 100 קראט יהלומים - נמכרה ב־780,000 דולר. הרוכשת היא משפחת אל מחתום מדובאי, אחת המשפחות השולטות בשוק הנפט", מתגאה נמדר ואומרת שברשימת הלקוחות שלה נמצאות כמובן משפחות של עשירי הנפט מדובאי ומסעודיה, ולא כולם יודעים שמדובר ביהודייה שמוכרת להם תכשיטים. נמדר גם לא יכולה לנקוב בשמותיהם כי הם דורשים דיסקרטיות. "אם מישהו רוצה לקנות לאשתו יהלום של 10 או 20 קראט, הוא יודע שאשמור על דיסקרטיות".

חלומות על לונדון

וכן, יש רכישות שהיא זוכרת במיוחד. "אשת עסקים שהגיעה לרגל יום הולדתה ה־70 לחנות בנווה צדק ורכשה 20 פריטים תליונים וצמידים לנכדות בסכום כולל של 80,000 דולר. גבר בהונג־קונג, שקנה לעצמו למבורגיני ועל הדרך כשאסף את המכונית החליט להביא משהו לאישה: ענק ב־800,000 דולר. זוג ישראלי שנסעו למלדיביים. הוא קנה חמישה פריטים ופיזר אותם כחלק ממשחק חפש את המטמון: צמידים, טבעות, עגילים בשווי כולל של 250,000 שקל. המטרה של האישה הייתה למצוא את התכשיטים".

למה חזרת?

"אמנם בהונג־קונג החיים קלים יותר, אבל שם מקובל שילד בכיתה ה' כבר מדבר על הלימודים בייל, ועל המעבר לארצות־הברית, ואנחנו החלטנו לגדל את הילדים בארץ. חזרנו לפני ארבע שנים".

כשהתמקמו בחזרה, זה היה בסביון ונמדר התחילה למכור תכשיטים מהבית. בהמשך היא החליטה על פתיחת החנות בנווה צדק ועכשיו היא חולמת להתרחב לרשת בוטיק.

"החלום שלי הוא לפתוח 4-3 חנויות בוטיק בארץ. חשוב לי מאוד להיות אקסלוסיבית ולא להיות המונית. משקיעים מדברים איתי על לונדון וגם על זה אני חושבת".

איתן, שממשיך בעסק היהלומים שלו, עדיין מחזיק את המשרדים במזרח הרחוק, אבל גם עוזר לרוני בעסק. אחת לחודש הם נוסעים לשבוע להונג־קונג, אבל משתדלים שרוב הזמן לפחות אחד מהם יהיה בבית, אומר לי איתן, שמגיע להיות שותף לראיון.

איפה את אוהבת למכור יותר, בארץ או בהונג־קונג?

"בהונג־קונג פחות אוהבים ללכת לחנויות. לכן שם אני שוכרת סוויטה עם שומרי ראש ועובדת בשיטה של תצוגות פרטיות. שם ובאירופה אוהבים תכשיטים בולטים ונדירים. בארץ, לא הרבה חנויות יחזיקו תכשיטים עם יהלומים צהובים, שהולכים במזרח. אבל אצלי את כן יכולה למצוא אותם. גם פער המחירים שונה כמובן: בהונג־קונג הסכומים שמוציאים על תכשיטים גבוהים משמעותית. מכרתי לא מעט תכשיטים במיליונים. בארץ תכשיט יימכר מקסימום בעשרות או במאות אלפי שקלים, ונדיר שמישהו יוציא יותר מחצי מליון דולר לתכשיט. זה גם נובע מכך שהישראלים אוהבים לגוון ולהתחדש ולהחליף הרבה. אגב, גם הפנייה לקהל שונה: בארץ אנחנו פונים יותר לגברים שרוצים לקנות לנשים שלהם. בחו"ל הפנייה היא חצי חצי ונעשית גם לגברים וגם לנשים.

לעונות השנה יש השפעה על התכשיטים?

"בהחלט בחורף חוגגים העגילים. בקיץ תליונים וצמידים. וטבעות הולכות כל השנה".