סבא שלי יהיה בשנה הבאה בן 93. הוא עדיין צלול, עדיין סקרן, עדיין קורא "בלייזר". הוא לחם כמעט בכל מלחמות ישראל, מצביע ימין מאז ומתמיד, ומתגורר באותה דירה תל־אביבית שלו כבר מאתיים שנה. בשבוע שעבר, כשהגעתי לבקר אותו בשבת, הוא התעניין, כמו בכל פגישה שלנו בתקופה האחרונה, איך מתקדם הליך הפונדקאות שלנו ומתי כבר יהיה סבא רבא בפעם השמינית. הזכרתי לו ש"אצלנו זה לוקח יותר מתשעה חודשים", והוא ביקש שאסביר לו שוב איך בדיוק "הדבר הזה" עובד. אז סיפרתי לו על הפונדקאית הנהדרת שמצאנו. על תורמת הביצית. הסברתי לו שהן לא אותה אישה. סיפרתי לו על כל הבדיקות שצריך לעבור. על עורכי הדין. על החוזה עם אלפי הסעיפים. על הביורוקרטיה המתישה. על הקושי לנהל הליך כזה בשלט רחוק. "ובסוף־בסוף, מכל זה יהיה ילד?" ביקש לוודא. "בעזרת השם ועוד כל מיני גוזרי קופונים", הינהנתי בחיוב. "נו, אז זה מה שחשוב", פסק, ועבר לספר לי על סבב הבדיקות האחרון שלו.
זה די מדהים, אני חושב לעצמי, שסבא שלי ואני בכלל מנהלים את השיחה הזאת. לפעמים קל לשכוח כמה הדבר הזה לא מובן מאליו. איך אדם שגדל בעולם שהיה בו סדר אחד ‑ אמא, אבא, ילד ‑ מתמסר ברצון, לא רק בגללי, לשינוי האדיר שחל מסביבו. חוקר. שואל. מתעניין. העובדה שסבא שלי מוכן לקבל צורות שונות של משפחות, שהוא מתעקש ומייחל לזה שאביא לו נינים, מלמדת שאנשים אולי לא משתנים מיוזמתם, אבל הם מסוגלים לזוז מנקודת המוצא שלהם בהתאם למה שקורה בעולם.
יומיים אחרי שביקרתי את סבא שלי, פגשתי חבר לקפה. "בכל פעם שאני קורא את הטור שלך אני חוטף דיכאון", החמיא לי. הליך הפונדקאות שאני מתאר כאן בעיתון ‑ על כל קשייו ומורכבותו - גורם לו לטענתו לשקוע בדכדוך קיומי. "זה שאנשים צריכים לטוס כל כך רחוק, לשלם מאות אלפי שקלים ולנהל היריון בשלט רחוק, בזמן שזוגות סטרייטים יכולים לעשות את זה בישראל, זה בלתי נסבל", אמר. אני רוצה להאמין שהתסכול שלו לא נובע רק מזה שאנחנו חברים טובים, אלא שזאת רוח הזמן. אנשים מרגישים את חוסר הצדק. את אטימות הלב של אנשי השררה כלפי הקהילה הגאה, ולאט־לאט מצטרפים בדרך זו או אחרת למאבק שלנו.
אז נכון, המאבק על שוויון הזכויות עוד לא הסתיים, אבל מותר רגע לעצור בדרך הקוצנית, רבת החתחתים והמתסכלת שלנו, ולהביט בנחת בשינוי שחל ביחסם של רבים בישראל למאבק הלהט"בי. אני מרגיש אותו היטב. כל אדם שני שאני פוגש בשנה האחרונה שואל אותי בעניין אמיתי על הליך הפונדקאות שבן זוגי ואני עוברים. רובם מעודדים. מזדהים. יורדים לפרטי פרטים. אני זוכר איך פעם, לא מאוד מזמן, הורים לילדים שיצאו מהארון חששו שלא יהיו להם נכדים, כי להיות הומו משמע שנגזרו עליהם חיי בדידות בלא המשך. ואילו היום, חודשיים אחרי שזוג הומואים מתמסד, כולם כבר מתחילים לשגע אותם על ילדים. המאבק מצליח. הדודות מציקות גם לנו. יש מקום לאופטימיות.
