yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: יובל חן
    7 לילות • 09.12.2019
    משחקי הרעב
    אלחנן ניר מדלג בין העולם הזה לעולם הבא בספרו הטוב ביותר עד היום, 'גוף שנתת בי'
    אלי הירש

    גוף שנתת בי // אלחנן ניר - הקיבוץ המאוחד - 93 עמודים

     

     

     

    השירים של אלחנן ניר עסקו מאז ומתמיד במתח בין שני קטבים, שלאחד מהם קל לתת שם - אפשר לקרוא לו "אלוהים", "קדושה" או "תורה". אבל איך נקרא לקוטב האחר, שאינו ניצב מולו אלא מקיף וסועד אותו? כל מילה שנבחר תחמיץ את עושרו האינסופי. בספרו הרביעי, 'גוף שנתת בי' (על משקל "נשמה שנתת בי", כמובן), ניר מכנה לפעמים את הקוטב הזה "העולם הזה", ונוטה לא פעם להשתמש דווקא בארמית כדי לכוון אליו - "עלמא הדין", "האי עלמא", ואפילו "חיזו דהאי עלמא", מחזה העולם הזה. זהו לכאורה עולם הגוף, והחומר, והפרנסה, והשכחה, והחטא, והשקר, אבל ניר רומז שוב ושוב שזה גם העולם היחיד שיש בו אהבה, נחמה או גאולה.

     

    כן, רק בעולם הזה ובפלאיו הקטנים כביכול, פלאים שאולי אינם קטנים כל כך, יש גאולה. זו אולי הבשורה המשמעותית ביותר שעולה משירתו הדתית של ניר. וזו שירה דתית באופן מובהק. את הדתיות שלו הוא מנסח באופן הגלוי ביותר דווקא בשיר שמוקדש לזלדה, כלומר לעצם אפשרותה של שירה מהסוג שהוא רוצה לכתוב - שירת חול, או שירת העולם הזה, הנכתבת מתוך נאמנות גמורה למסורת ישראל סבא. ניר מספר שם על רצונו שזלדה תביט בו ממרומים ותראה כיצד גם הוא, כמו רבים לפניו, "מבקש להיחלץ מעמק הבכא, נאבק בציפורניים על היידישקייט, על החיים בזה ובבא". גם בזה וגם בבא. גם לאמו שממנה התייתם הוא מבטיח, ודווקא בשיר אהבה לרעייתו: "לא תישכחי, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". מכך אפשר ללמוד כמה חשובות דמויות הנשים הללו בעולמו של ניר - האם, המשוררת, הרעיה - כי רק כשהוא חוסה בנחמה שהן מציעות לו, הוא מוצא טעם להתחייב לדתיותו ולהתעקש על כפל העולמות שבהם הוא מנסה לחיות: לא רק בזה, גם בבא.

     

    מכאן עולה שאלת היחס בין העולמות, שאפשר לתאר גם כשאלת היחס בין אהבת אדם - אישה או גבר, אם או אב וכך הלאה - למצווה לאהוב את אלוהיך בכל לבבך. האם יש בין העולמות הללו היררכיה? האם אחד מהם גדול מרעהו? מקיף את רעהו? נראה שמה שחשוב אצל ניר הוא ההבנה שתשובתו אינה תשובת הרב, התיאולוג או הפילוסוף, אלא תשובת המשורר/ ת. תשובת השירה. או כמו שניר מנסח את זה בשיר שחותם את הספר: שירה נועדה לאנשים שאין להם זמן ליותר מדי קדושה, לגעגוע לעולמות עליונים או "למשחקי הרעב של הנפש" - לאנשים כמו אמהות ואבות לילדים קטנים, למשל. "כי שירה מתאימה לאנשים/ שרק מתגעגעים ליצאה לך נפשי,/ אבל בינתיים הם רצים ממכה למכה בארץ ציה,/ והנחמה היחידה היא/ להגיע לסוף היום ושכולם יישנו/ ולכתוב את זה -/ שירה".

     

    'גוף שנתת בי' הוא הטוב בספריו של ניר, דווקא בזכות משהו נינוח ורך יותר שאפשר למצוא בו בהשוואה לספריו הקודמים. יש בספר גם שירים מרים מאוד, בעיקר על הפחד והיתמות הכרוכים בחיים בצילו של האל, קרוב מדי לבדידותו, ובכל זאת השירים הבולטים הם אלה שלמרות עצבותם יש בהם גם הומור עדין, אירוניה מלטפת, עין טובה וחוכמה שאין בה אפילו שמץ של התחכמות או התלהמות. דתיים וחילונים יכולים לרוות עונג משיריו, כי ניר חותר אל המקום העמוק ביותר - אל הצד השווה, המשותף, של שני העולמות. •

     

    פתיחת זמן קיץ

    בְּאִטִיוּת אֲנִי מוֹרִיד עֲלֵיהֶם אֶת הַלַּיְלָה.

     

    תּוֹחֵב אֶת הַשּׂמִיכוֹת מִתַּחַת לְגוּפִים קְטַנִּים

     

     

    מַרְגִּיעַ אֶת מַאַבְקֵי הַיּוֹם הַחַם שֶׁעוֹד רָצִים בָּאֵיבָרִים,

     

    מֵנִיס מֵהֶם אֶת הַחשֶׁך וּמַזְמִין אוֹתָם אֶל הַחֲלוֹמוֹת,

     

    אוֹם אֲנִי חוֹמָה, אֲנִי לוֹחֵש

     

    אוֹם אֲנִי אֲדָמָה,

     

    וְהֵם נִרְדָּמִים אֵלַי

     

    בִּגְאֻלָּה קְטַנָּה

     

    שֶׁל סוֹף יוֹם.

     

    וּבָרֶגַע הַזֶּה שֶׁל לֶאֱסֹף אַחֲרֵיהֶם אֶת הַבַּיִת

     

    וְהַכִּיּוֹר וְהַכְּבִיסָה וְהָרִצְפָּה וְלָשֶבֶת לְהָכִין שִעוּר לְמָחָר,

     

    אֲנִי מֵבִין: כֹּל זֶה יִגָּמֵר.

     

     


    פרסום ראשון: 09.12.19 , 18:45
    yed660100