שלישי 28 בינואר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: רמי זרנגר
    7 לילות • 10.12.2019
    "אין לי מושג עד היום מה יש בפלאפון של גנץ. אני לא עומד בקשר רציף עם חמינאי"
    המעצר של אבא. ההתרגשות מהר הבית. הסיוט בפנימייה. הבכי ברצח רבין. הרחמים על הפוליטיקאים. הנישואים לאישה לא דתייה. התקרית ב'אולפן שישי'. וגם למה ישקול לעזוב את הכל אם יציעו לו להיות שגריר בלונדון. עמית סגל עשה סדרה חדשה בשם 'ימי בנימין' ומסביר מה יקרה ביום שאחרי ביבי
    יהודה נוריאל | צילום: רמי זרנגר

    עמית

    קוראים לי עמית־יצחק. "יצחק" על שם סבא רחוק מצד אמא. פעם בחצי שנה אני שואל אותה, מי זה היה בעצם? "עמית"? הוריי טוענים שאהבו את השם. לי יש חשד עמום שזה קשור לימית. היא פונתה שבוע קודם והייתה פצע פתוח בבית. אבל הם מכחישים.

     

    אמא, אמריקה

    אמא דבורה, דבי, למשפחת הירש. הורי אמי מגיעים מאמריקה, בוורלי הילס 90211. כשהייתה בת 13 עלו ארצה, בגלל ציונות. אחרי מלחמת יום כיפור והמיתון הם חזרו. ישבו שם טוב קודם וחזרו לשבת טוב. אבל היא הודיעה שהיא נשארת, ושהיא תלך להתנחלות חדשה בשם עפרה. אידיאולוגיה. היינו מגיעים לבקר אותם, בגיל שש, מעפרה לאמריקה במחלקת עסקים ב־TWA. הלם תרבות. יכולתי להוציא דרכון אמריקאי, אבל לא. עיקרון. ברגעי ייאוש בתורים בטרמינל, אשתי נוזפת בי על זה.

     

     

    אבא, אנגליה

    אמא של אבא שלי שתחיה, נולדה באנגליה, בית דתי לאומי. עקשנית. היא עברה את לונדון בזמן הבליץ הגרמני במלחמת העולם השנייה. פינו אותה לכפר, אבל באמצע המלחמה נמאס לה, אז היא חזרה ללונדון המופצצת. משם היא זוכרת נאומים של צ'רצ'יל, ואיך להתחבא מתחת לשולחן במקלט מאולתר. היא עלתה ארצה באזור כ"ט בנובמבר. את סבא היא פגשה כשהחליטה להתנדב לאצ"ל. אמרו לה להעביר מסרים ל"מתתיהו", זה היה השם שלו. שם הם הכירו והתחתנו. יוצא שאני הדור הראשון במשפחה, זה 80 שנה, שלא חבר בשום מחתרת.

     

    חגי סגל
    חגי סגל

     

    ידידיה

    ידידיה סגל הוא אתוס מכונן בבית שלנו. אח של סבא שלי, דוד של אבא, חבר האצ"ל, שנחטף ב־1948 על ידי ההגנה, שהתעללה בו. יש ויכוח סוער עד היום, האם גם רצחה אותו, או שנרצח ע"י הערבים של טירה. על שמו גם קרוי האח הגדול של אבי, ג'ד, טיפוס מרתק שחזר בשאלה, וממנו למדתי את הציניות.

     

    מה שנותר אצלנו הוא לאו דווקא כעס על השמאל והבגידה, אלא בעיקר מה שסבתא־רבתא אמרה למנחם בגין, אחרי הרצח: "רק לא מלחמת אחים". זה גם שם הספר שאבא שלי כתב על הפרשה. די באחריות, הדברים האלה מנעו חיכוך מאוד אלים בין האצ"ל להגנה.

     

    המסורת בבית הייתה שלא אוהבים במיוחד את בן־גוריון, בלשון המעטה. אבא שלי הביא יום אחד חתימה של בן־גוריון על מכתב. סבא שלי הסתכל, ואמר בטון צונן: "כדאי לך למכור את זה עכשיו. ככל שהשנים יעברו, הערך של זה יירד". ובגין? הוא היה המושיע. בשנות האופוזיציה, בני הזוג בגין הגיעו לעכו, והזוג סגל הצטוו ללוות אותם בערב. הם הלכו לקולנוע, הסגלים והבגינים, ועד היום הבדיחה במשפחה אומרת, שלא ברור מה יותר מדהים. זה שהם הלכו יחד - או שבכלל הלכו לסרט. כי סבא שלי, זה לא היה העניין שלו.

     

    עפרה

    בעיתונות אוהבים לקרוא למקום, "אצולת המתנחלים". אבל אני ואחי לא חווינו את המקום כאצולה. קצת קשה כשאתה תופס טרמפים לבית אל. אנחנו גם שונים. המשפחה של אבא מאוד לא מפד"לניקית, בניגוד לרוב המתנחלים, שהם מרכז הרב, בני עקיבא. שלנו מאוד לא כזאת. הם היו מחירות ולא סבלו את המפד"ל, לכן זה קצת חריג. אבא לא היה בבני עקיבא יום אחד. גם אני לא אהבתי, מסיבות אחרות. מחנות וסנאדות ואוהלים? לא אני. מתנחל דה לה שמאטע.

     

    הר הבית ואחי

    אני הבן השני. יש לי שלוש אחיות צעירות, שוהם שקד ועדי, ואח בכור, ארנון. הוא תמיד היה יותר צדיק ממני, בהרבה. אדם מאוד משקיע. לומד למבחנים שבועיים מראש, קם בשש בבוקר, עד היום כשאני פותח ווטסאפ, ארנון ער בארבע בבוקר. ארנון עיתונאי, איש חינוך, ופעיל מרכזי בתנועות להקמת בית המקדש בימינו, ואני מעריך את העובדה שהוא נמצא בזה הרבה שנים.

     

    איפה אני בעניין? ככלל, אין מחלוקות אידיאולוגיות גדולות במשפחת סגל. אולי בענייני דת ומדינה, אבל איפה יעבור הגבול וכו'? אין. לגבי בניית בית המקדש וחידוש הקורבנות, יהודי אומר בכל יום, "שייבנה בית המקדש במהרה בימינו". אז מה מצפים שיעשו שם, סודוקו? השאלה היא כמה אתה מחויב רגשית. האם מחר בבוקר אני חושב על קורבן התמיד? אני רואה את זה כתוכנית פעולה אופרטיבית, כללית.

     

    אני כן מתחבר לזה שהנוכחות שלנו בשטח הזה לא תוכל להיות מנותקת מההקשר ההיסטורי. במיוחד הנוכחות היהודית בירושלים, ובפרט הר הבית. העולם המוסלמי מסתכל היטב על מה שאתה מרגיש כלפי הר הבית. ואם אתה מוכן לטרוק את הדלתות, מבחינתם אתה צלבן. ואני לא צלבן. אני באמת מתרגש כשאני רואה את הר הבית! ויכול להצדיק לעצמי למה אני גם נמצא בחדרה ובגבעת שמואל. העולם המוסלמי מזהה כחולשה גדולה את זה שיהודי מסולק על ידי שוטרים מהר הבית. זה דבר שאדם עם יושר אינטלקטואלי לא היה מקבל, בשום מקום אחר בעולם.

     

    המחתרת היהודית

    הייתי בן שנתיים. לא זוכר את המעצר של אבא. כן זוכר את הביקורים בכלא תל מונד, היום השרון. פעמיים בשבוע, שני ורביעי, הסעה מעפרה, שירי ארץ ישראל ומביאים מעדני שוקולד. מודה שאז התחלתי להתעניין בטלוויזיה. הגיע צוות של ערוץ 1 והיה בזה משהו מאוד מסעיר. בעפרה לא היה תיוג קרימינלי של זה, אבל היו ויכוחים סוערים בזמן אמת. הרב יואל בן נון יצא בקול גדול נגד המחתרת, מה שלא מנע ממנו להיות המשפחה המאמצת שלנו. כי אבא שלי היה בכלא ואמא הייתה - ועדיין - אחות בהר הצופים, שעושה משמרות לילה.

     

    תאמין או לא, אבל את הספר 'אחים יקרים' (ספרו עוצר הנשימה של חגי סגל, על קורות המחתרת היהודית - י"נ), קראתי רק בגיל 16 לבוק־ריפורט באנגלית. אין נביא בעירו. אחיות שלי, לדעתי, לא קראו אותו מעולם. כל המהדורה הראשונה אזלה תוך כמה ימים. ספר חובה בנוער של הציונות הדתית דאז, אידיאולוגיה ואקשן. בסוף שנות ה־80 אולפן בהוליווד קנה את הזכויות לסרט ושילם מקדמה לאבא שלי. שבתות שלמות עסקנו בשאלה מי ישחק אותו, ריצ'רד גיר או מישהו אחר.

     

    תובנה היום על האירוע? על המעשים עצמם, באמת שאין לי שום דבר חדש או מעניין להגיד. פרשה די ארכאית, בת 40 שנה עוד מעט. נוכחותה היחידה בחיים הציבוריים היא כדי להציק לי - ולאחרונה גם לעקיבא נוביק, הכתב הפרלמנטרי של ערוץ 13. אבא שלו, יצחק, היה חבר באותה חוליה עם אבא שלי, הם גם חולקים דשא משותף, בית ליד בית. אמרתי לעקיבא שהסיבה היחידה שאנשים לא מכירים את אבא שלו, כי עקיבא לא הביע את דעתו כמוני. כשהוא יתחיל, לא יעבור יום בלי שיזכירו אותו בטוויטר. יצחק נוביק יהפוך לרוקסטאר.

     

    ילדות

    ג'ינג'י. חותך פינות, זריז, ממהר להתחמם וגם להתקרר. היו מגניבים ממני, לא ממנהיגי החבורה, אף פעם לא קראו לי ראשון לכדורגל. לא ממופרעי הכיתה אבל סוכן רדום של אנרכיה. הילד הזה שלא צריך ללמוד למבחנים. ציונים טובים והכל, בית מאוד הישגי בלימודים.

     

    עד כיתה ח' למדתי בעפרה. שנות האינתיפאדה הראשונה, עם האבנים, נסענו דרך רמאללה כל יום לירושלים. ברמאללה קנו לי את האופניים הראשונים. חוויה זכורה: הקנאה כשאתה מגיע לירושלים או תל־אביב, והחלונות הם מזכוכית, ולא מפלסטיק מעפן, שגם אי־אפשר לפתוח בנסיעה, עם הריח הדחוס הזה. חיים בתודעה של חלוצים, בהחלט. גרתי מאז בברלין, לונדון, ירושלים, תל־אביב - אף פעם לא הרגשתי במרכז העולם כמו בעפרה. לראות חדשות זה היה, לפתוח טלוויזיה או לפתוח חלון.

     

    נתיב מאיר

    פנימיות זה דבר מטורף. מהכיתה שלי כולם התחילו ללכת לפנימייה בגיל 14, דבר שלא עולה על דעתי לעשות לבן שלי. היום זה נראה לי כמו סיפורי אוליבר טוויסט. משמעת, תחרותיות מטורפת, השכמה בשש וחצי, סדר יום משבע עד שמונה וחצי בערב. הרבנים כולם עם מגבעות, התנהלות חרדית לגמרי. סבל נורא. שנאתי כל רגע. בכיתי בלילות ורציתי לברוח. כעבור שנתיים החלטתי שדי, מספיק. לשם אני לא מוכן לחזור.

     

    הכל התפוצץ מכוער מאוד בפרשת הרב קופולוביץ' (שהורשע במעשים מגונים בתלמידיו ונשלח לשלוש וחצי שנות מאסר - י"נ). הוא היה רב נערץ ונואם בחסד, סלב רבני, מהראשונים פה - ועבריין מין. כשהייתי בכיתה ט' הודיעו, "הוא לא ממשיך". שנה אחר כך התגלה, שזו הייתה פעם שנייה או שלישית שהוא נתפס תוקף תלמידים. למרבה התדהמה, לפני 20 שנה הוא הבטיח שלא יעשה את זה. אז החזירו אותו! כי זה היה יותר נוח מקרב ירושה.

     

    היה לי חלק קטן בפרסום הפרשה. מי שהביא את הסיפור היה כתב צעיר ב'כל העיר', חבר של חבר שלי בעפרה. היה צריך תמונה. אז הורדתי להם, מאחת מתמונות המחזור בישיבה. עד היום יש שם חור באמצע. משם עברתי לתיכון הימלפרב, שנמצא 200 מטר מנתיב מאיר. מקום נפלא. בדרך לאוטובוס הביתה, הייתי חולף דרך נתיב מאיר. כשהייתי עובר שם, דיכאון קליני. כשהבניין נעלם מהעין, איזו הקלה.

     

    מקומון

    התחלתי לעבוד ב'כל העיר' בגיל 17 ככתב חינוך. הוא היה גם העפרה של המקומונים, תודעה של "אנחנו הכי טובים" - והאמת שהוא היה כזה. התאהבתי בהוויית המסדרונות והמערכת, כמובן. זה היה משכר, בטח למישהו בכיתה י"א. ילדים בתיכון אומרים לך ביום ראשון, 'קראתי אותך'. בכלל, תקופה שתלמיד תיכון בישראל היה קורא ארבעה עיתונים בסופ"ש! זה היה מלהיב.

     

    נתנו לי שם הזדמנות ענקית. עיתון באווירה מאוד חתרנית. אם היית מדבר עם דובר, שלא למטרת תגובה על תחקיר שנושך את הבוס שלו - זה נתפס כמשהו בזוי. לצד הכתיבה השנונה והאומץ העיתונאי - להתמודד עם אולמרט וכו', בעיר מאוד ימנית - זה הלך שם למקומות קצת רדיקליים. אווירה של שלילת הכל, כולם מושחתים, לא מאמינים בשום דבר. נגיד ככה: אחרי 'כל העיר', הרופא רשם לי 15 שנה בגל"צ וערוץ 2.

     

    גל"צ

    לא היה לי פרופיל קרבי. אז רציתי גל"צ, חד־משמעית. אנסה ואתקבל. במבחן כניסה, סיפור ידוע, כתבתי ש'אימג'ן' זה שיר של בריטני ספירס. נגיד ככה: לא היה שום חשש שאתקבל להיות עורך מוזיקלי. חוזר הביתה, ויום אחד הוריי רוצים לספר לי משהו חשוב. היה להם כזה פרצוף זורח! מה, זכיתם בלוטו? "לא. התקבלת לגל"צ". למרות שהיו להם חששות כמובן, שאצא לתרבות רעה. בבית הכנסת בעפרה כולם באו לעשות לי מי שבירך, בגאווה גדולה. הנה אחד משלנו שם. אבשלום קור היה מאושר לראות בתחנה מישהו מההתנחלויות. אני חושד שהוא זייף כלפי מעלה במבחנים היומיים שלי בלשון.

     

    חלילה אני לא משווה לגולני, אבל גל"צ זו עבודה מאוד קשה. קודם כל המקום. הג'וקים האימתניים של יפו. לחות איומה. והשפה. אנשים שגדלו בתל־אביב לא יבינו את זה. סרקזם וציניות, שום דבר לא כבד ראש. גל"צ זה המקום היחיד שבו הזמן שחולף, מהכניסה לתחנה וניקוי המאפרה של המגיש, להגשה - הוא שנתיים וחצי. זוכר את עצמי, במעיל צבאי מזעזע, אוסף את האפר של מיכה פרידמן ביומן הבוקר. ואחרי שנתיים וחצי אומר, "שבע בגלי צה"ל". משם עברתי לגור בירושלים. שום חיי הוללות. כי גדלתי בשנתיים האלה עם מכונת העבודה המטורפת שנקראת סיון רהב־מאיר, שיכולה לגרום לאיש הכי חרוץ בעולם להיראות עצל. הייתה לי כתובת בעיר. אבל שרצתי 18 שעות ביום בעבודה. היינו מטורפי עבודה. דמיין את סיון, יותר אמביציוזית מהיום. קשוח.

     

     

    "הימין רואה את ביבי בתור ישו. הצלוב". 'ימי בנימין'
    "הימין רואה את ביבי בתור ישו. הצלוב". 'ימי בנימין'

     

    הדימוי של "גל"צניק" מפעם, מסיבות וכו', זה מהתקופה של אברי וארז. להיות חייל במחלקת האקטואליה בשנות ה־2000 היה להסתובב ברחבי הארץ ולקפוץ לזירות פיגוע. סבארו. אנחנו רצים למקום, ומולי מגיעה מישהי שהכרתי היטב, כלה ביום חתונתה, רצה בבעתה מהמקום. או המקרים שאתה רץ למקום ואז מתפוצצת עוד מכונית תופת. היום זה נראה לי כמעמסה רגשית בלתי נסבלת. אז לא הבנתי על מה מדברים. מישהי אמרה אז בכינוס מחלקתי שהיא רוצה פסיכולוג. הסתכלתי עליה באיזה מין זלזול. והאמת שיש בזה דבר מטורף. תקופת הפיגועים 2001־2002 הייתה מהקשות שידעה המדינה. הדעות שלי כמובן לא השתנו. באתי ניצי מהבית.

     

    איפה הייתי כש

    רצח רבין, אני בן 13. כבר ישנתי בבית, ואמא העירה אותנו, רצנו לטלוויזיה. מספרים, שברגע שהודיעו שהוא נרצח פרצתי בבכי. אבא שלי הזכיר את זה בטור שלו למחרת בעמוד הראשון. חגיגת כניסת המילניום? נו, איפה אני כבר יכול להיות. לבד עם שפעת בבית.

     

    אלוהים

    ישי שנרב אמר בראיון איתך, שאין דבר יותר מביך מלשאול אדם דתי על יחסיו האינטימיים עם אלוהים. זה הדבר שהכי הזדהיתי איתו. הכי מביך! תשמע. עד היום, כשאני מגיע לבית כנסת בעפרה, אני לא יושב ליד אבא שלי. למה? כי אתה יוצא מ־18 שנה במוסדות דתיים, בתחושה שמישהו הכריח אותנו. לוקח הרבה מאוד זמן להתגבר על ההתנגדות הטבעית, שלא יכריחו.

     

    הפרקטיקה שלי? אני לא מתיימר להיות צדיק גדול. מישהו פעם ענה: "הורדתי את הכיפה, כי איתה ספרתם לי חטאים, ובלעדיה - סופרים לי מצוות". אז תספור את מה שאתה כן עושה. העולם היום יותר מכיל וסובלני מלפני 15 שנה. יש דברים שחשוב לי לעשות, וכמו שחבר אומר, המצווה הכי חשובה זה לשים כיפה על הראש. כי זו ההשתייכות שלי. לכאן אני שייך. איך אומר סחרוף? "אתה נמצא כאן".

     

    למה אני מקיים מצוות? כי אפשר לעשות דברים גם בגלל שאבא שלי וסבא שלי וסבא־רבא עשו אותם. לפטור את עצמך מהדיון, למה. אגב, אני מופיע באולפן שישי, אז כל מיני בעלי טורים התחילו לדאוג לכבוד השבת. "איך אתה מעז להקליט, זו רמאות". יכול להיות שזו רמאות, גם ההורים שלי מאוד לא מתים על זה. אבל שכל אחד יסתכל על עצמו.

     

    זו אחת הסיבות שהתחתנתי עם מישהי שהיא לא דתייה. בטוח שאם הייתי מתחתן עם דתייה, בוגרת אולפנה מעפרה, הייתי היום בורח לחו"ל, לאכול אויסטרים וחזירים. חזיר בעצם לא. אבל אויסטרים, נראה לי נורא־נורא טעים.

     

    רעות

    את רעות אשתי הכרתי בטיסה ללונדון לפני עשר שנים. היא הייתה דיילת. ממש כמו ביבי ושרה (צוחק). לא קרה כלום. אחרי חצי שנה נפגשנו שוב. מודה, כבר הייתי בעניין, אבל היא פחות. נאלצתי להתאמץ. ביום האחרון בתקופה שלי בלונדון נפגשנו. רעות שאלה אם יש לי המלצות. כן, יש לי כרטיס ביד, למסיבת סילבסטר הכי שווה בעיר. מסיבת שנות ה־20. שמתי עליי בגדים, הכל, ומשקפיים שבהם נראיתי כמו זאב ז'בוטינסקי. יצאנו עם מי שהוא היום מנכ"ל שוברים שתיקה, אבנר גבריהו ורעייתו, ומי שהיום היא אשתו של רוני שוקן. כל החברים השמאלנים שלי.

     

    העובדה שרעות היא לא דתייה התקבלה בבית מאוד יפה. תרמה לזה גם העובדה שהיא אוהבת שירים חסידיים פי אלף ממני ומכירה את העולם הזה היטב, כי כל המשפחה הרחבה שלה דתית. כשחזרנו ארצה, אחרי שנה וחצי, התחתנו.

     

    הפרדת דת ומדינה זה נושא קצת גדול למסגרת הזאת. אבל, האם יש ספק שאנשים מתעבים חתונות ברבנות, כי הם מרגישים שזה מונופול? לכן, אין לי שום התנגדות לנישואים אזרחיים. להפך, זה דבר שהמדינה לא צריכה להתערב בו. גם נישואי להט"ב. ברור. לא מפריע לי ולא מאיים עליי. או למשל, תעודות כשרות למקומות שפתוחים בשבת. רק תכתוב, "כשר ופתוח בשבת" - וכל אחד יחליט. כמו אגפים נרחבים מאוד בימין הישראלי, גם אני באזורים האלה נמצא רחוק, מאוד, מהאזור החרדי־חרד"לי.

     

    לונדון

    אין תפקיד טוב כמו כתב חדשות 2 בלונדון. "ראש סניף חדשות 2 באירופה". מאוד כיף. הייתה גם סגירת מעגל, למדתי באותה כיתה ובאותה אוניברסיטה של סבתא שלי. עד היום אני מרגיש בבית בלונדון. מתעב שמש וקיץ. חולה על מזג אוויר אפרפר. אוהב את הריחוק הבריטי המנומס, שלפעמים עולה על העצבים. תמונה: אני יושב בפאב. בשתיים בלילה נכנס חסיד יהודי, מוריד צ'ייסר ומתבדח. כשהוא יוצא מהפאב, מימינו ומשמאלו שתי בלונדיניות גבוהות על עקבים. אני עם לסת שמוטה. אבל אני היחיד ככה - כי לאף אחד בכלל לא אכפת. זו לונדון. אין שום דבר שתעשה, שיגרום לאנשים להגיד, זה מוזר.

     

    כמה אני הרשיתי לעצמי? לרוב הייתי עם חברים מהארץ, ובכל זאת, אתה הכתב הדתי מהטלוויזיה, קצת מכירים אותך. היינו הולכים למסיבות בקאמדן או בריק־ליין עד שלוש, ושותים כמו שמעולם לא. אני כנראה הראשון שהפסיק לשתות בירה בלונדון. המשקה שלי זה יין אדום. עברתי גם לג'ין. באיחור מה הבנתי מה מלכת אנגליה מצאה בזה.

     

    עד היום, הרבה פעמים ברגעים קשים אני שואל את עצמי, למה בכלל חזרתי. כי הרגשתי שאני עוד מעט בן 30, ומבחינתי זה היה טיול אחרי צבא. אבל תשמע, היה כזה כיף. ללכת לגמר בכדורגל כשאברם גרנט אימן שם, שלוש שורות ממני הנסיך ויליאם. לטייל בכל אירופה במחירים מגוחכים. בסוף השנה הראשונה, רשמתי 23 מדינות שהייתי בהן. היה שלב שלא הייתי באוסטריה ונורווגיה. הצעתי למערכת סדרה על עליית הימין הקיצוני באוסטריה ובנורווגיה. הם קנו.

     

    גוש קטיף

    הייתי אז כתב בגל"צ. אוהבים לציין את העובדה שאני אמרתי "הגירוש" ולא "ההתנתקות", אבל בדיעבד זה פחות אמיץ מכפי שזה משתקף. אמרתי גם "עקירה" הרבה פעמים, כי פשוט שנאתי את הביטוי המכובס הזה, שלא מתאר את הפעולה. זו מילה שיצר יחצן.

     

    האירוע שרט אותי. ממש. ידעתי שזה יקרה, אני לא נאיבי. אבל עד שאתה רואה טור של חיילים, צבא ההגנה לישראל, צועד בשש־אפס־אפס לתוך שערי יישוב וכמה שהתכוננת ודיברת ופירשנת, שנה ושמונה חודשים - זה אירוע מטלטל. צה"ל לא גוף חלש במיוחד, וכשאתה רואה אותו מופנה נגדך, גם אם כמובן לא בנשק, זה מטלטל.

     

    הייתי בגני טל, בבית של צבי הנדל. היה מיקרופון ששידר חי לרזי ברקאי. המח"ט אומר להנדל, איך נתקדם מכאן. הנדל מבקש: שיינתן לנו לצאת בשיירה, כשאני האחרון שעוזב את הגוש. ורזי אומר כדרכו: "טוב, עכשיו זה מגיע לנושאים הטכניים. אז נשיב את השידור". אני מחוויר, לוחש לו בקצה השולחן: "רזי! זה לא טכני! זה האיש שייסד את גוש קטיף, אומר שהוא הולך!" (צוחק). נדמה לי שזה היה השידור שקיבל הכי הרבה תגובות בחיים.

     

    הטראומה

    אין לי ספק שזה יכול לקרות שוב. בטח. אני לא מאמין ש"המצב היום הוא בלתי הפיך". גם בגוש קטיף האמינו. ומה שהתברר שם, שהמכפלה היא עשרת אלפים איש בשבוע. אתה יכול לעשות קונטרול־Z של 30 שנה בשבוע של פעולה אפקטיבית של פינוי. זה נכון לכל הדברים שיקרים לנו בחיים. וכן: אין ספק שהסכנה אורבת לעפרה גם היום.

     

    למרות שבשנים האחרונות חלו כל מיני שינויים, אם מחר בבוקר יתחלף נשיא ארה"ב והשלטון בארץ, זה ייתכן בהחלט. לי אין ספק. עדיין 85 אחוז מאוכלוסיית העולם מיוצגים על ידי ממשלות, שלא רוצות שעפרה תתקיים. אז יש משהו כמעט שחצני בלהניח, שזה בטוח לא יקרה. לכן הוויכוח הגדול, ימין־שמאל, בנושא המדיני, שנדמה לנו שנגמר, אולי נכנס להקפאה ועוד יתחדש. אני לא יודע. 50 שנה זה לא הרבה.

     

    ומה יקרה אם יום אחד מיליון פלסטינים יקומו ויעלו ברגליהם על היישוב? את התחזיות האלה אני שומע כבר 30 שנה. בינתיים מסביב לעפרה אין גדר בכלל. המשך קיומה של עפרה, כמו של נתניה במובן מסוים, תלוי יותר ברצוננו הטוב, מאשר ברצונם הרע. אם אצלנו תהיה אמונה בצדקת הדרך, נשפר את סיכויינו באופן דרמטי להישאר פה עוד הרבה שנים. זהו, השתכנעת?

     

    צילום: רמי זרנגר
    צילום: רמי זרנגר

     

     

    המוח של חזן

    פרשת "המוח" (שערוריית ההצבעה הכפולה של ח"כ יחיאל חזן - י"נ) הייתה הסיפור הכי מתוקשר שלי בתחילת הדרך. "את הפאנל לקחתי ברשות. לא לקחתי את המוח" - נורא מצחיק, כן. זה היה הסיפור הראשון שהגיע לכותרות הראשיות. לימים, כשהתפרסם התחקיר על אורן חזן, אני משער שבמשפחה ראו את זה כקרב אישי. אבל לא. סקופ: יחסיי היום עם אורן חזן בסדר. אנחנו מדברים אחת לשבוע. האמת, יש לו תובנות יפות וגם מידע לא רע. הפסדתי אותו כמקור.

     

    זו הייתה חשיפה שלי ככתב כנסת בגל"צ, חצי שנה לפני שעברתי. עשיתי גם את 'מה בוער', כי שלי עזבה לפוליטיקה. כתבו שהשגתי את התוכנית במיקוח ממולח? אני לא זוכר את זה ככה בכלל, וממילא הגשתי בסוף פעם־פעמיים, לא יותר.

     

    אמרתי עוד קודם לאבי בניהו, מפקד גל"צ, שיש דבר אחד שבשבילו אעזוב, וזה כתב כנסת של ערוץ 2. ואכן, ההצעה הגיעה. הייתי פראייר במו"מ. לא רק שאמרתי מיד, כן כן כן. שאל אותי שלום קיטל, נו, כמה אתה רוצה? טיפ: לעולם אל תגיד אתה, תן לצד השני. במיוחד אם אתה גל"צניק ומאוד בא לך להיות בערוץ 2, ומולך המנכ"ל שכבר ניהל מאות מו"מ. אמרתי לו. הוא ענה, עזוב, תיקח עוד 3,000 שקל.

     

    טלוויזיה

    2006, המעבר לטלוויזיה. תחושה מאוד מלחיצה. לוקח המון זמן להשאיר חותם. יש לך, כמה, שלוש כתבות בשבוע, וזה מאוד קשה, לעבור מגל"צ כשאתה בכל מבזק. אתה קצת נעלם. לוקח זמן להבין שבטלוויזיה צריך להתייחס לכנסת אחרת. יש שורה שלמה של ח"כים, ואני אומר בצער, שבעולם של מהדורה בת 40 דקות - להם אין מה לחפש בטלוויזיה, ולהפך. אלא אם הסתבכו בפלילים או שיש להם סיפור אישי מרגש.

     

    עוד עניין. אתה פתאום נמדד על איך שאתה נראה. להתעסק באיך אתה נראה ומתלבש, כל מיני דברים שבעפרה לא נחשבו לגיטימיים. עוד נקודה שבה אני דומה לאמנון אברמוביץ', הוא מגיע מקיבוץ, זה אותו דבר. גם בגלל זה אנחנו בקשר כזה טוב. הצד החיצוני־שעשועי הוא מגוחך. אתה מתעסק בשטויות ולא בדבר האמיתי. ממילא גם תמיד נראיתי צעיר, למעשה, לראשונה הפסיקו לקרוא לי, "הילד", רק כשיאיר שרקי הגיע.

     

    עמית הדעתן

    2013, רעות ואני בקבלת פנים של שגריר צרפת בישראל. אני כבר כתב פוליטי. פוגש ליד הבופה הכשר את גדעון לוי, עם הצלחת הפחות כשרה. והוא אומר לרעות: "אני מעריך את בעלך. אי־אפשר לדעת מה הדעה שלו". בחזרה הביתה, רק ליד לטרון אני אומר: כרגע העיתונאי שדעתו הכי ברורה בארץ, החמיא לי שלא יודעים מה דעתי? משהו פה לא הגיוני. אחד משנינו מתנהל לא בסדר. אז אם יש רגע אחד ש"החלטתי" - זה שם.

     

    כמי שהגיע מעפרה לגל"צ, ללב התל־אביביות, אתה תמיד מגיע עם תסביך נחיתות. לא יודע אם זה רק של דתיים לאומיים. כמו שאומר חברי אראל סג"ל, לציונות הדתית יש צ'יפ דפוק, היא רוצה לשאת חן. או של כל מי שמגיע מפריפריה תרבותית. ולוקח הרבה שנים לצאת מזה. אמרתי לעצמי, כל הגדעון לוי של העולם יכולים להמשיך לאהוב אותי עוד 40 שנה, הייתי המועדף על עיתון 'הארץ' בחדשות 2, מאמרים ממש סבבה. אבל זה לא הגיוני שאצא בסדר בעיני גדעון לוי, יותר מאשר פנחס ולרשטיין או קלמן ליבסקינד.

     

    התחושה של להיות בודד בצריח טובה אולי לקריירה, אבל לא לאיזון. הכי כיף ללכת לבד מול כולם. אבל הנכון באמת, זה לראות על המסכים ובאתרים תמונה יותר מגוונת. אנשים צריכים לזכור שמשהו יסודי בחוויה השתנה. אדם פותח טלוויזיה, לא כדי לדעת מה קרה היום. אלא כדי שיעשו לו סדר. והפעולה הזאת, מה אתה בוחר, היא פוליטית במובהק. הדרך לאיזון עוברת בשולחן עם שמונה דעות והשקפות שונות.

     

    הייתי שמח שיהיו סביב השולחנות עוד קולות. מה, האם אני, עמית מעפרה, מייצג את החוויה של רוב הימין הישראלי, פריפריה, מזרחיות, מסורתיות? לא! זה אילוץ. אשמח לראות לצידי עוד כאלה. במקום מה שקורה היום: התכתשות בין שתי אליטות אשכנזיות. זו השמאלנית, וזו הדתית־לאומית־ימנית.

     

    נתניהו מאוחדת

    בוז'י יוצא מהאולפן ואומר לדובר שלו, "הייתה הופעה מצוינת, נכון?" כולם מהנהנים. ואז אני אומר, "אתה יודע, אמרת, 'אני אשמור על נתניהו מאוחדת'". בוז'י: "אני? לא חושב שאמרתי". הדובר שלו: "אמרת, אמרת". (צוחק) אבל אני כופר בניסיון לצייר את בחירות 2015 כ"נתניהו מאוחדת" או "הערבים נוהרים", סיפור קטן ששינה את התמונה. זה משתלב בסיקור של נתניהו כאיזה טקטיקן תכסיסן ערמומי ונכלולי, שאין לו כלום חוץ מהתכסיסים האלה. נתניהו היה מנצח בבחירות האלה, גם בלי המאוחדת.

     

    הטלפון של גנץ

    במרץ 2019 פירסמתי את הידיעה, שאיראן פרצה לטלפון הסלולרי של בני גנץ, והשב"כ עידכן אותו על כך. וגם הוספתי, שהמקור לא קשור לראש הממשלה או סביבתו. במערכת כעסו עליי שאמרתי את זה, ובצדק. זה כאילו, רבע שריפת מקורות. זה כמובן מתפרש גם כניסיון חיסול פוליטי. הסיפור הוא כפי שתואר. זה אכן לא מכיוון רה"מ. אין לי מושג עד היום מה יש בטלפון, כי אני לא עומד בקשר רציף עם חמינאי. אולי זה דרמטי, אולי לא.

     

    כשמגיעה אליך ידיעה כזאת, יש מין עקצוץ נעים בגב. חוויה, שמשתווה לתסכול מידיעה שיש לך, ופתאום נגנבה. כמו אריה שפשוט משכו לו את הטרף מבין השיניים. והיו כאלה, בלי סוף. חיי הם אוסף של החמצות, מהסכם ז'נבה ב־2003 דרך דברים שפשוט כואב לי כדי להזכיר. לא סגרת את הידיעה, חיכית ארבע שעות, המתנת למסמך, סתם התעצלת, לעבור עוד על הגרפיקה - באסה אדירה.

     

    אייל גולן

    אני דווקא לא נתבע הרבה. אייל גולן הוא מקרה חריג. הוא תבע ואני תפסתי את זה כאקט אלים, זו לא הייתה התביעה הראשונה, זה גם הגיע באמצע התביעה המורכבת של אורן חזן. קבעו פגישת גישור. הגעתי כעוס. גישור בין עולמות, כי באמת, אין שום דבר שמחבר ביני לבין אייל גולן. אני נועץ מבט בפינה, עד שבאיזשהו שלב המגשרת אמרה, תישארו פה רק שניכם. אוקיי. אייל שואל: "למה אתה לא מסתכל עליי?" כי אני כועס עליך. חשבת שאמרתי משהו לא נכון? היית קובע איתי פגישה! "אם לא הייתי תובע, לא היית נפגש איתי", הוא עונה.

     

    אמרתי לעצמי, וואו. בן־אדם, אתה אייל גולן! נראה לך שמישהו יגיד לך לא? ואז הבנתי שגם בתודעה שלו - כמו שלי - יש עדיין את הדחוי. הוא הסתכל עליי, וראה בי את הממסד המנוכר והמתנשא. ממש חוויה מטלטלת. בסוף סגרנו את זה. הוא ימחק את התביעה ואני אשמיע שיר שלו בתוכנית.

     

    שינוי פני התקשורת

    בחירות 2015 סימנו רגע של שינוי, כי הניצחון של נתניהו היה כל כך משמעותי, הוא חילץ ניצחון ממלתעות התבוסה. והלקח של כולם היה - ואני לא בטוח שנכון - שזה ככה לתמיד. אם נתניהו ניצח כנגד כל הסיכויים, בפער 6, אחרי שהיה במינוס 4 - הוא תמיד ינצח, השמאל תמיד יפסיד, ומזה נגזרים שינויים. רגע של שינוי טקטוני. התקשורת הישראלית שאתה רואה היום, ברדוגו ב־5, ואיבגי ב־12, וישי שנרב ב־8, וגם העימותים המאוד חריפים - הורתה באותו לילה במרץ 2015. זה היה הבזק אחרון של המונוליטיות המוחלטת בתקשורת. עוד באותו לילה באולפן יצאתי באמירה של, "על מה אתם שחים". לזהות את הרגע, כן.

     

    ילדים

    יש לנו שני ילדים, עברי בן ארבע וחצי, ענר בן ארבעה חודשים. תמיד רציתי ילדים, מאוד. זה כיף. לא יכול לסבול את מי שכותב בעיתון, כמה קשה להם לגדל ילדים. הילדים שלך יקראו ויחשבו שהיו בעיניך סיוט נורא. וזה בדיוק כשתהיה בדיור המוגן, ותרצה שיבואו לבקר אותך.

     

    קודם כל אני לא סובל. נכון שעיקר הנטל נופל על רעות, שהיא ממש לא האישה הקטנה שיושבת בבית. אבל בבסיס זה כיף אדיר. אני מביא את עברי כל יום לגן. טיולים לאולפן. טקוואנדו ביחד. שתיים, ילדים מכריחים אותך להגיע למסקנות, גם עבור עצמך. הולכים לבית כנסת? ולאיזה גן ילכו? דתי, או חילוני־דתי? חוויה מעצבת, שממחישה לך מה חשוב. אגב, השנה הוא בגן אנתרופוסופי דתי. אנתרופודוסי. בירושלים כמובן. אני מת על העיר הזאת, אבל רעות לא קרועה עליה, בלשון המעטה. נושא למחלוקות חריפות במשפחה. אז ירושלים, לא לתמיד מן הסתם.

     

    ביבי בהלם

    בשישי שאחרי הבחירות האחרונות, אני בדרך להקלטה באולפן שישי. כרגיל, עברי איתי, הוא הילד היחיד שמותר לו להיות שם, יודע איך להתנהג. ביבי מתקשר בטלפון. נתניהו מדבר ומדבר ומדבר, ופתאום אני קולט את עברי נדרך במושב האחורי. עד שהוא מתרומם מהכיסא, וצועק: אני הצבעתי לבני גנץ! (נקרע מצחוק). יותר מאוחר הסתבר לי למה, כי זה הטריד אותי, הרפיסות הזאת, איפה נכשלתי בחינוך. עברי הסביר שזה בגלל שלסבא שלו, קוראים סבא בני.

     

    "המאפיה הימנית"

    הייתי מגיע למפגשי 'שובי נפשי' (אנשי תקשורת צעירים מהמגזר - י"נ) כשזה עוד היה שולחן לארבעה: אורי אורבך ז"ל, חנוך דאום וידידיה מאיר. יש לי חברים מהתחום. ינון מגל חבר טוב, וכשהוא נבחר, מההתחלה קיבלתי החלטה שאני לא יכול לראיין אותו או להתייחס לענייניו. סיון, שרקי במערכת, אראל סג"ל, אני וריקלין מיודדים. אבל אנשים מבחוץ חווים את זה, כמו שחוו מהצד השני את "התקשורת השמאלנית". לא מדובר בכינוסים בחדרים אפלים שבהם מחלקים את "דפי המסרים". מדובר במעגלים חברתיים, קרובים פחות או יותר, אבל אני מסתובב בכמה מקומות שונים. זה בית הגידול שלי. אבל, מי גם הוזמן לחתונה שלי? ינון ושמעון וקובי אריאלי - וגם הבן של שוקן, ואבנר גבריהו, ומיקי גיצין, מנכ"ל הקרן החדשה, שבכלל הכיר ביני לבין רעות. אני מדבר את שני השפות.

     

    מחיר התהילה

    עברי מתעב שאנשים מבקשים סלפי ברחוב. בסוד אגלה, שגם אני. כל פעם שמישהו בא לבקש, הוא שם לי ידיים בעיניים. "מצטער, הבן שלי לא מרשה", ושנינו מרוצים. לא מזמן ישבתי עם אחותי וחבר, בזמן שכל מיני אנשים שיגעו אותנו. והם שאלו, היית רוצה ללחוץ על כפתור, שלא יזהו אותך? לא יודע מה לענות. כי אני לא רוצה שיגידו כל החיים, "עמית סגל, השחצן הזה". וכמו שיש בזה צדדים מאוד־מאוד מציקים, יש גם חוויה נרקיסיסטית ברורה. מגיעים למסעדה וכאלה, תיכנסו, בטח. לרגע אני לא מתלונן. יש בזה גם צדדים טובים מאוד.

     

    פינוקים? מסעדות, לא פשוט, בגלל הכשרות. הופעות, ברי, אהוד בנאי, כנסיית השכל. ספרים. סדרה או סרט לפעמים. וטיסות לחו"ל. אנחנו אוהבים לנסוע לחו"ל. רעות דיילת ואני חובב טיסות, אז זהו. הרסנו את הילד. הוא כבר מכיר טיסות ברזולוציה של מתי אוכלים ארוחות. אלה הפינוקים: טיסות, ספרים, ואמזון.

     

    נתניהו לנצח

    אברי גלעד כבר אמר שישראל התמכרה לנתניהו, לטוב ולרע. יש איזו ציפייה שנתניהו יהיה פה לנצח. הרי איך מצפים שזה ייגמר? בבחירות, או בחקירה, או חלילה בטרגדיה בריאותית. אף אחד לא מדמיין שהוא יגיד באמת, שלום וביי. לכן, כשנתניהו אומר עכשיו, "חצי שנה אני קם והולך" - זה רגע מאוד משמעותי! גם אם יחזור אחרי המשפט. הוא מבין שגם בליכוד אין לו לגיטימציה להפר את זה.

     

    כחול לבן לא מקבלים את זה, אבל לא בגלל חוסר אמון. אלא כי המפלגה קמה כתנועה לסילוק נתניהו. היא לא מסוגלת, להצביע בעדו כראש ממשלה. במובן העקרוני. כמו שאם מחר תהיה מפה שמספחת את כל ההתנחלויות, ומפנה רק את קידה - סמוטריץ' לא יצביע בעד. למרות שהוא מקבל 99 אחוז. כי הוא לא ייתן את ידו לזה. באותו אופן, כחול לבן קמה בבסיסה כתנועה לטיהור ישראל מנתניהו. לכן היא לא יכולה להסכים. ולכן גם אמרתי ליונית בליל הבחירות: תהיה פה גם פעם שלישית.

     

    בכל מקרה, אני חולק באופן עמוק על הטענה, "אחרי שנתניהו ילך תשתרר פה דממה, הסכמה לאומית, פיוס ושיעמום". זה לא יקרה. אני מבטיח לך.

     

    ימי בנימין

    קשה מאוד להקיף את ביבי 365 מעלות, כמאמר מאיר אריאל. ימניים יגידו, "עקבי ואידיאולוגי"? יענו להם, ערפאת וההתנתקות. יגידו, "ערכי ורוצה לשנות את התקשורת"? רגע, אבל הוא התמקד בקינוחים של גילת בנט. לכל אחד יש דעה עליו, והעיסוק בו הוא במקטעים של דקה, עכשיו. דווקא בגלל הנוכחות התמידית שלו בחיינו, לא מסתכלים אחורה, עם אורך נשימה.

     

    ביום ראשון במהדורת חדשות 12 תעלה סדרת הכתבות 'ימי בנימין' שעשיתי עם העורכת נועה הוכרמן ועורך הווידיאו ערן ואקנין. מילולית, הפכנו את הארכיון. יש 9,500 מהדורות. ב־7,400 מופיע ביבי. זה מטורף. כדי למצוא קטעים שנשארו על רצפת חדר העריכה, או ששודרו פעם אחת וגם אני לא זוכר. שהצופים יראו את ביבי באופן שלא הכירו, וזה יגרום להם לחשוב. למשל, נתניהו בסקי מפיל מישהו. בהפסקת פרסומות, מדבר מאחורי הקלעים עם שלי. כתבת מגזין מ־94', בחדר לידה כשאבנר נולד.

     

    הימין רואה את ביבי בתור ישו. הצלוב. ולכן גם רואים שם את שרה, כישו־של־ישו. באגפים הימניים הלא־פיינשמקרים שרה מאוד מוערכת. עבורי, הקסם המתעתע של נתניהו הוא שמתרוצצים בו דוד ושאול. דוד הנרדף, שבורח למערה ועל כן העם איתו. וברגעים פחות טובים הוא שאול, למשל התנפלות על סער, או התאגיד, או בנט ושקד, ההתעללות התמוהה. עזוב לרגע את האידיאולוגיה: כבן־אדם, המתח הזה של דוד ושאול זה ביבי. רודף ונרדף. זה גם משקף את יחסיו עם התקשורת, כמו טום וג'רי שרודפים אחד אחרי השני, כשלי ברור שהתקשורת התנהגה אליו עד היום בחוסר הגינות.

     

    בגלל שביבי איתנו כבר 26 שנה, הוא החומה האחרונה נגד הזמן. כמו 'גם זה יעבור' של טונה. זה השיר שמתנגן לי. כל הדברים, ליאור מילר וסמנתה פוקס והטמגוצ'י הלכו. אבל כל יום, בחיי ובחייך, נוכח פה מישהו משנות ה־90. זו בכלל סדרה על חלוף הזמן. האם הכל השתנה פה, או כלום?

     

    האם באתי לתת את הצד הרך של נתניהו, ביבי האיש? הסדרה בהכנה כבר שנה וארבעה חודשים, יועדה ליוני האחרון, ואז עוד בחירות. מראש אני משלים באהבה עם העובדה שבסדרה הזאת רבים יתרגזו. ביבי הוא כתם רורשך - כל אחד רואה בו מה שהוא רוצה לראות.

     

    מושחתים נמאסתם

    הדימוי של כל הפוליטיקאים, ככת מושחתת ועצלה, הוא דימוי מהניינטיז. זה תאם את עליית המקומונים, סיקור לא פורמלי, טלוויזיה מסחרית שהסתכלה על הכנסת כקומדיית מצבים. זה השתנה לטובה, כי אנשים מתייחסים יותר ברצינות לפוליטיקה. אם היו ממשיכים לכעוס בנוסח, "כולם רקובים", אחוז ההצבעה היה ממשיך לצלול, כמו עד לפני 12 שנה, אנשים ראו את כל המכלול כמושחת. מה שקורה היום אחר לגמרי. אתה חושב שהצד השני הוא מושחת - ורמת ההזדהות עם מי שאתה מצביע לו, עלתה דווקא.

     

    מה שאני רואה שם זה בעיקר אנשים שעובדים בתנאים בלתי אפשריים. ברמה הגבוהה ביותר, נגיד 20־25 ח"כים, מדובר באנשים ששיעבדו את חייהם לקריירה, כמו שאף אחד מאיתנו לא עשה. זה, כשמתנהל אחריהם מצוד. הפרס הגדול של כל עיתונאי, חוקר פרטי או משטרה, הוא להביא את ראשו של פוליטיקאי בכיר. הביטחון שלהם בעבודה נמוך משלנו. זה הקרקס הגדול של הפוליטיקה. בארבע מילים: יום עסל, יום בסל. מודה, הרבה פעמים אני פשוט מרחם עליהם.

     

    אני בפוליטיקה? מאיר אריאל כתב, "איתן איתן, איזה מין בחורה אתה? ברור שאתה בחור, בסדר גמור. רק איזה מין בחורה אתה?" אני חושד שהייתי פוליטיקאי שאני לא אוהב. צריך להיות עם עור מאוד־מאוד עבה. מה שעובר העיתונאי הכי מותקף בארץ, לא מתקרב, בכלל, ליום ממוצע בחיי ליברמן, לפיד או סער. הסר דאגה, אני לא אהיה שם.

     

    הידרדרות התקשורת

    אילנה דיין כבר אמרה, "טלוויזיה זה קרליבך פינת יעל בר זוהר". ומישהו אחר אמר, "ההפסקה שבין הפרסומות". במובן הזה, כל התעשייה עלולה להיות פייק, כי בסוף תפקידך הוא למכור פרסומות, אתה לא יכול להרגיז לגמרי. בהגדרה, אם יש 100 אחוז עיתונות טהורה - דבר שמעולם לא היה - אז העולם של הטלוויזיה והרשתות מחייב למכור כל מיני דברים, את התמונה באינסטגרם, והחשיפה האישית, והדעות שלך. ובדרך, אתה אולי מאבד את העיתונות.

     

    הוויכוח הגדול שמתנהל היום הוא, מיהו עיתונאי. אלה אומרים לאלה, אתה לא עיתונאי, אתה סתם סוכן דעה שהתנחל לנו במקצוע. ואלה אומרים, אתם זייפתם, בילבלתם את המוח, כאילו דיווחתם חדשות - אבל זה לא זה. אלא שזה לא חזות הכל. יש היום בעיתונות פינות מהוקצעות מאוד, אמינות מאוד, מרתקות מאוד. אין לנו מה להתבייש, בכלל, לעומת קודמינו. מצד שני, יש כמובן גם דברים אחרים. רק הערה אחת: אתה חושב שבאייטיז ולפני זה, זה היה אחרת? כל הדימוי הרומנטי על "העיתונות של פעם", זה רק בגלל שפעם לא ראינו איך מכינים את הנקניקייה.

     

    חומרים ושיגועים

    אני לא בן־אדם של מועדונים וכאלה. במסיבות, תמיד הייתי מיושבי הצד. לא קלאבר. לא הטיפוס לרקוד. ניסיתי גראס כמה פעמים, לא עבד. אני כנראה בשליטה מדי. למעט פעם אחת בברלין, עם חברים ללימודים מלונדון. פתאום כולם נהיו נורא נחמדים, והחיים חסרי דאגה.

     

    אבל תראה איך העולם השתנה. לפני שש שנים, שלי יחימוביץ' דיברה אצלי ואצל נדב פרי ('זוג או פרט') על שאכטה. איזה סערה זה חולל. היום? מי בכלל היה מתרגש. שבוע אחר כך היה אצלנו אורי אורבך, ושאלנו אותו גם. הוא ענה: "אם אני אגיד שכן, תאמינו?" אז זו התשובה שלי. זה פשוט לא עושה לי את זה. אבל אין לי בעיה מוסרית עם גראס. כל האיסור על זה מטופש.

     

    התקרית באולפן שישי

    מלכתחילה היו לי הרבה הרהורים לגבי ההופעה שם. שנים בבית לא אהבו שאני מופיע שם. הוריי חושבים שזה כאילו משחק עם הדת ועם השבת, ויכול להיות שהם צודקים, יש בזה משהו מאולץ. לפני כמה חודשים הוחלט להקליט את התוכנית. זה חסר תקדים למשדר חדשות בכלל, ודבר די חריג ברמה העולמית. אני מעריך את חברת החדשות שעשתה את זה. לכן מצחיק אותי שאומרים, "משתיקים אותו, לא נותנים לו לדבר".

     

    כדרכם של מקומות עבודה בזמנים מתוחים, התעורר שם ויכוח. בלי קשר, יש לי תמיד הרהורים על התפקיד. יש אנשים שהציפייה שלהם ממני באולפן שישי היא לשמוע את דעתם־שלהם, אחרי ששנים לא שמעו אותה. מצד שני, אתה רוצה לתת את הפרשנות הכי מדויקת, ושגם אנשים שלא מסכימים איתך, יקשיבו. איזון מאוד עדין, שיורד לשורש השאלה: אז מה בעצם התפקיד שלך?

     

    לפני שלושה שבועות היה ויכוח באולפן על תיקי נתניהו. לא אגיד "התלהט", כי לא נשברו צלחות ולא עפו כיסאות. אבל, אתה יודע, הוחלט לקטוע חלק מהדברים, חלילה לא בגלל צנזורה. המחשבה שבאה בעקבות זה, על מה המקום שלי, הייתה משותפת עם העורך והמנכ"ל וסמנכ"ל חברת החדשות. ובקרוב תראו את התוצאות על המסך.

     

    העתיד

    לא יודע. בעוד חמש־עשר שנים אהיה בעיתונות, לא רואה משהו אחר. מעבר לתפקיד ניהולי? בטח לא אני. לא מסוגל לפטר אנשים. מתי הנסיעה הגדולה מסביב לעולם? חושבים על זה הרבה. אמרנו, אולי יום אחד, להיות שגרירים. שגריר ישראל בלונדון! אם אומרים לי את זה, תהיה התלבטות קשה בבית.

     

     

    yehuda.nuriel@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 10.12.19 , 20:17
    ידיעות אחרונות