"לכל אחד יש מפתח. ואם לא מצליחים להשיג אותו, צריך לשבור את המנעול"
הוא מתחפש, נעזר באנשי מוסד ושב"כ, שולח אנשים לאיראן ולסוריה ואפילו מוציא וידויים מרוצחים, העיקר שיצליח לשחרר נשים שנשארו נשואות בעל–כורחן. לרב אליהו מימון, ראש אגף העגונות בבית הדין הרבני, יש אלף ואחת דרכים לשכנע בעלים סרבנים להתגרש, כל עוד זה תואם את ההלכה. "מתיר עגונות" - גרסת המציאות
כדי להגיע לגט המיוחל, הרב אליהו מימון הולך לפעמים על הקצה. כך למשל קרה בתיק של עבריין שנסע עם אשתו לאיטליה, ו”בוקר אחד באה אליו חבורת עבריינים מישראל, לקחה אותו מהבית ומאז הוא נעלם”, הוא מספר. “חמש שנים עברו, האישה פנתה לאינטרפול ולא הצליחו למצוא כלום. היה ברור שהבעל נרצח כי מצאו באיזה יער את המכונית שלו עם סימני מאבק, אבל לא השגנו ראיות שיוכלו לשחרר אותה מעגינותה. החלטנו להתחבר לגורמי הפשע שהתעסקו עם האיש. לקח לנו שנה להצליח ולגרום להם להאמין שאנחנו לא רוצים להכניס אותם לכלא, אלא רק לשחרר את האישה”.
והם שיתפו פעולה?
“יש להם קטע של כבוד למסורת, ולכן הם היו מוכנים לעזור. רק רצו לוודא במאה אחוז שאנחנו לא עושים להם מה שנקרא ‘כיפה אדומה’. הודיעו לי להגיע לפגישה באיזו סמטה, ולא ידעתי את מי אני הולך לפגוש. שלושה רכבי מרצדס עם חלונות אטומים חלפו על פניי, ותוך כדי נסיעה החלון ירד קצת. ראיתי כמה אנשים גדולים כמו מקררים שהסתכלו עליי. לא ידעתי למה לצפות. בסוף הגיע עוד מקרר, וסימן לי לעלות לרכב שהביא אותנו לדירה. ישבו שם שלושה אנשים שבדקו אם אני באמת לא מתכוון להסגיר אותם. הם לא הסתירו שאלימות היא אופציה, וזה לא היה נעים. אחרי שעה הם כנראה השתכנעו, החזירו אותי לסמטה ואמרו שמישהו ייצור איתי קשר.
“כעבור שבוע נקבעה פגישה עם הרוצחים באיטליה. שלחנו לשם דיין שישב עם החבורה. אנחנו בכוונה לא שואלים מי רצח, אלא רק מבקשים את הממצאים ההלכתיים שמביאים למסקנה שהבעל מת והאישה יכולה להתחתן מחדש. הם סיפקו לנו ממצאים שלא השאירו מקום לספק, כמו צרור מפתחות, שאריות של בגד, מסמך שהיה על הגוף ביום הרצח ומקום קבורה”.
דיווחתם למשטרה?
“לא. אם לא נעמוד במילתנו, לא נוכל לפעול מולם בפעם הבאה. אני מודה שזו הייתה דילמה לא פשוטה, אבל במבחן הסופי, יש ערכים שגוברים על האמת”.
פחדת?
“מי שמפחד לא יכול לעשות את העבודה שלי. כמעט בכל מה שאני נוגע אני מעיר עליי את זעמם של אנשים, שלחלקם יש יכולות פליליות. חלק מהנשים שאני מטפל בהן התחתנו עם עבריין מוצהר, חיו טוב מאוד עם ההכנסות שלו ויום אחד, כשהאישה רוצה לברוח, צריך לעזור לה, כשמאחורי הבעל עומד ארגון שלם שיכול להעלים אותך”.
קרה שאיימו עליך?
“היו טלפונים שהשמיעו כל מיני לחישות ואיומים. אמרו לי, תתרחק מתיק מסוים. הזכירו שמות, אמרו, ‘אנחנו יודעים איפה אתה גר’. למזלי, אני גר במקום שאנשים מפחדים להגיע אליו יותר משאני מפחד מהם”.
× × ×
מימון עומד בראש אגף העגונות, שמתכנס לחדר אחד בלבד בקומה התחתונה בבית הדין הרבני בירושלים. “המזכירה שלי אומרת שכאן זה חדר הבכי”, הוא מספר בצער. במקום הזה עובדים בסך הכל ארבעה אנשים, כולל הרב עצמו, שצריכים לספק מדי שנה מענה לכ־250 נשים, חרדיות, דתיות וחילוניות, מאמינות ואתאיסטיות, שהמכנה המשותף להן הוא אחד: הבעל שלהן ברח, נעלם או מסרב לאורך שנים לשחרר אותן מנישואים. חלקן הגיעו רק השנה לאגף, חלקן פנו לשם כבר לפני שנים, וכולן מקוות שחדרו של הרב הוא תחנה אחרונה בדרך ייסורים.
החדר צנוע. מגבעת שחורה, יין קידוש מתוק, מפת העולם עם דגלונים. "אין נקודה על הגלובוס שאין או לא היה בה בעל שמעגן את אשתו", אומר מימון. "כולל סוריה, איראן ומדינות אויב".
אתם מגיעים גם לשם?
"ברור, בדרכונים זרים".
ולמה המגבעת?
"לתחפושת. כשאני שם את המגבעת, אפילו הדיינים לא מזהים אותי".
והיין?
"בכל פעם שמצליחים לפתור תיק של עגונה, עושים פה 'לחיים' קטן. ברוך השם, בכל שנה מפרקים פה כמה בקבוקים".
מימון, 54, המתגורר בהתנחלות כוכב יעקב עם אשתו וארבעת ילדיהם, הוא ערבוביה חריגה של רב, בלש ופסיכולוג - ניגוד מרענן לסביבתו השמרנית. אפשר שבהשראתו נוצרה דמותו של הרב יוסף מוראד, גיבור הסדרה 'מתיר עגונות' (המשודרת בכאן 11, בימי רביעי). קווי הדמיון בינו לבין מוראד שמגלם אביב אלוש מובהקים: שניהם רבנים צעירים ממוצא מזרחי, שניהם פועלים בדרכים יצירתיות בכדי לחלץ עגונות מהכלא ההלכתי ומגייסים לעזרתם בוגרי שב"כ ומוסד, חוקרים פרטיים ועבריינים. אבל בעוד שמוראד בסדרה הוא נון־קונפורמיסט שמעגל פינות וחוצה קווים אדומים בדרך אל המטרה, מימון שומר על גבולות הגזרה ההלכתיים ומחויב לחוק.
"הרעיון לסדרה 'מתיר עגונות' נולד הרבה לפני שהרב מימון נכנס לתפקידו, אם כי במהלך התחקיר הדמות שלו העניקה קווים נראטיביים לעלילה", אומר יוסי מדמוני, שיצר את הסדרה עם דוד אופק ותמר קיי. "המודעות לנושא העגונות עלתה עם הזמן, בין השאר גם בגלל הסרט 'גט' של רונית אלקבץ ז"ל ואחיה שלומי אלקבץ. אני יודע שלקחו דיינים לסרט בעיקר כדי ללמד אותם איך לא להתנהג לעגונות, ואני בטוח שרובם רואים גם את הסדרה".
בבית הדין פחות מתלהבים. "הניסיון להציג אותנו בסדרה כמו מאפיה שמשיגה גט לנשים באמצעים אלימים חוטא לאמת", אומרים שם. הרב מימון, מצידו, לא טרח לצפות בה.
איך ייתכן?
"אין לי טלוויזיה בבית, וזה גם לא מעניין אותי. אני לא רואה את עצמי כמישהו שצריך לעשות עליו סדרה. אנחנו עוסקים בנושא, לא בבן אדם".
לא מסקרן אותך?
"לא".
כבר עשר שנים שמימון מקדיש את חייו לשחרר נשים ממצב שהמערכת ששלחה אותו יצרה במו ידיה. לפני כן היה מנהל בתי הדין לגיור. "באגף עגונות נמצאים אנשים בנקודת זמן הכי חלשה וקשה. זו לא עבודה למי שמחפש להחתים כרטיס משמונה עד ארבע. רק החודש היה לנו סיפור עם אדם שעזב את אשתו וברח לארה"ב. ישבנו עליו כמה שנים טובות, שיכנענו אותו לתת לאשתו גט, אבל ברגע האחרון הוא חזר בו. קיבלנו מידע שהוא מגיע לישראל בדרכון שאינו שלו, אז ביום שישי נסעתי עם העוזר שלי לשדה התעופה, נכנסנו לשרוול ועמדנו שם שלוש שעות עד שאיתרנו את הבעל ועצרנו אותו. חזרנו הביתה מאושרים סמוך להדלקת נרות כי פתאום יש סיכוי".
אנשי זרועות הביטחון מושיטים לרב מימון עזרה על בסיס התנדבותי. "אנשי שב"כ ומוסד עוזרים לנו להשתמש בכלים שלמדו. פסיכולוג שבונה פרופילים ליעדים של אנשי המוסד עושה את זה גם אצלנו, נפגש עם האישה וחברים משותפים, לומד את התיק של המעגן ואת האישיות שלו, ובונה פרופיל שמלמד אותנו מה מותר ומה אסור לעשות. הרי לא ניגשים לכל אחד באותו אופן. יש כאלה שצריך לדבר איתם באגרסיביות, ויש שצריך לבוא אליהם בצורה יותר מתוחכמת. אני תמיד אומר, לכל אחד יש מפתח, ואם לא מצליחים להשיג אותו, צריך לשבור את המנעול".
אצל בעל אחד, שבמשך שבע שנים מנע גט מאשתו, נקודת התורפה הייתה כסף. "בניתוח הפרופיל שלו הבנו שזה הדבר היחיד שמניע אותו ושצריך לפגוע בו כלכלית. פניתי לחוקר שב"כ שהתחזה באינטרנט לאיש עסקים והתחיל לנהל איתו מסחר בביטקוין. נדרשה עבודת נמלים במיומנויות גבוהות, כדי לזהות את סביבת העבודה של הבעל, לחדור אליה ולרכוש את אמונו. כשנוצרו קשרי אמון והתחילו לבנות עסקאות משותפות נכנסנו לתמונה, ואיימנו על הבעל שנפרסם את זה ונרסק אותו. לא היה צריך יותר. האיש התחנן לתת גט".
במקרה אחר, קצין לשעבר שסבל מבעיות נפשיות סירב להתגרש ונכלא עד שישנה את דעתו. "ניסינו בכל דרך לשכנע אותו לתת לאשתו גט, אבל לא הצלחנו", מודה מימון. "בשלב מסוים יצרנו קשר עם פסיכולוג מהשב"כ שבנה לו פרופיל אישיותי וגילה שלמרות שהאיש חילוני, מאוד חשוב לו שיכירו בעובדה שהוא כהן. העלינו רעיון להביא אותו לסיור במכון המקדש בירושלים, לעשות שם טקס חגיגי לכבודו, להבטיח לו תעודת כהן מיוחדת ולהסביר לו, שכהן הראוי לכהונה בבית המקדש לא יכול להיות בעל מעגן. זה היה רעיון הזוי, אבל לבן אדם פסיכי צריך רעיונות פסיכיים".
ומה היה?
"זה הצליח. הבעל הסכים לתת גט, הדיינים חתמו על תעודת הכהן, אבל שב"ס לא אישרו לו לקחת את התעודה לכלא. אמרתי לו, אני אשמור עליה עד שתסיים את הליך השחרור מהכלא ותחזור אליי. הוא לא חזר, ומאז התעודה אצלי".
עם כל הניסיון שמימון צבר, לפעמים אפילו הוא מופתע לגלות מה יכול לשבור את התנגדות הבעל, ומה לא. "היה לנו תיק שהבעל, סוחר יהלומים עשיר, ברח לאיראן. הפעלנו אנשים כסוחרי קש, ותיווכנו לו עסקה גדולה שבשבילה הוא היה חייב להגיע לארץ. האיש לא חשד שאנחנו עומדים מאחורי העסקה, רק פחד שאם יגיע לפה, השלטונות באיראן יחשדו בו שהוא מרגל. פניתי למשרד החוץ, והגענו להסכמה שהשגרירות בטורקיה תנפיק לו דרכון נפרד לישראל. כשהוא הגיע לארץ עצרנו אותו, וחשבתי שהסיפור סגור. אבל כשהבאנו אותו לבית הדין, הוא הודיע שהוא לא מוכן להתגרש.
"להפתעתי, הילדים שלו תמכו בו והפעילו לחצים על האמא. הם אמרו לה, מה זה התרגיל שבית הדין עשה לאבא? והיא נשברה. באה אליי ואמרה, 'תעזוב אותי, אני לא עומדת בזה יותר'. זה היה מעמד מאוד כואב, כי ידעתי כמה היא סבלה, אבל בסוף זו ההחלטה שלה. שלחתי אליה רב שיחזק אותה, וכשהבעל ראה שהיא נחושה לסיים את הנישואים, הוא נשבר והסכים. היה לו רק תנאי אחד: שהיא תחזיר לו את התכשיטים שקיבלה מאז החתונה. האישה הייתה כל כך מאושרת, היא הייתה מוכנה לתת לו גם את היד עם הצמיד או הטבעת תמורת גט".
× × ×
נתוני בית הדין מציגים ירידה קלה, אך עקבית במספר העגונות השנתי: בשנת 2018 היחידה המיוחדת בנושא התרת עגונות הצליחה להשיג גט ל־149 נשים שבעליהן נעלמו בארץ או בחו"ל, ומספר הפניות לאגף ירד ב־25 אחוז. אלא שבארגוני הנשים טוענים דווקא לעלייה במספר העגונות. הפער נובע מהשוני בהגדרות: התפיסה הפמיניסטית רואה באישה עגונה מהרגע שבעלה מעכב את חירותה. בבתי הדין הרבניים, לעומת זאת, אישה יכולה להמתין לחירותה חודשים ואף שנים, והיא תוגדר כמסורבת גט ולא כעגונה.
למה נשים צריכות להמתין שנים כמסורבות גט עד שהן "זוכות" להגיע לאגף העגונות?
"מבחינה הלכתית, עגונה היא אישה שבעלה עלה על ספינה, הספינה נטרפה בים, ולא יודעים מה עלה בגורלו", מסביר מימון. "אבל בעיניי, עגונה היא מישהי שבעלה מסתתר או לא מציית לפסק הדין הרבני. לפעמים אנחנו באים לבית הדין ואומרים, זה תיק רגיש, ואם לא נטפל בו יש חשש שהאיש ייעלם, והאישה תהפוך לעגונה".
מה בדיוק ההבדל בין סרבנות לעגינות?
"בסרבנות שני הצדדים נוכחים, מופיעים לדיונים ולפעמים משתמשים בדרכים משפטיות כדי למשוך את ההליך. זה פתוח לפרשנות. עגינות זה כשצד אחד שובר את הכלים ו'לא משחקים'".
איזה כלים עומדים לרשותכם נגד המעגנים?
"יש סנקציות, כמו מניעת יכולת לעסוק במקצוע כמו הוראה או עריכת דין, שלילת רישיונות נהיגה, קנסות כספיים. אנחנו מבקשים מבית הדין להודיע לבעל שכל יום שהאישה עגונה יעלה לו אלף שקל, וכעבור תקופה אנחנו תובעים אותו בתביעה אזרחית. זה עזר לנו לסגור כמה תיקים. בשנים האחרונות יש נטייה לדרוש שיימינג לכל תיק עגינות, אבל שיימינג לא מתאים לכל מקרה, כי לפעמים הוא מביא בן אדם לקצה, ואני מאמין שתמיד צריך להשאיר לו חבל לרדת מהעץ".
הרבה פעמים האמצעים שלכם לא מספיקים.
"אם מדינת ישראל הייתה פועלת על פי ההלכה, לא היו כאן בעלים מעגנים. על פי ההלכה, אדם שבית הדין קבע שהוא צריך לתת גט, מותר להפעיל נגדו אמצעים פיזיים. מה שעושה המחלקה היהודית בשב"כ לפצצה מתקתקת היה צריך לעשות גם באגף שלנו נגד בעלים מעגנים".
אתה מתכוון לעינויים?
"יש בזה היגיון משפטי: אני יושב על אדם שבעצם חטף אישה, היא כאילו בדירת מסתור, ואני צריך להוציא ממנו את המידע הקריטי איפה היא נמצאת ואיך לחלץ אותה. מבחינתי הבעל הוא פצצה מתקתקת, ששוללת חירות מאישה מסכנה. אפילו על פי ההלכה, אני חייב להחזיר לה את החיים שלה".
אבל עינויים?
"לא עינויי אינקוויזיציה, אבל לחצים פיזיים על מעגנים כשכל האמצעים האחרים לא עובדים עליהם. יש תיקים שבהם אתה מבין שאתה מתעסק עם פסיכופת, שחטף לאישה את החירות שלה, ולא משנה אם היא דתייה או חילונית. מישהו שם לה את החיים בהולד. בהקפאה. בשורה התחתונה היא חטופה וקשורה בחבל. אני טוען שהיום שבו ניתן גט הוא המאושר בחיי האישה, אבל גם בחיי הבעל, כי עד הגט הוא נאלץ להימלט ולהסתתר ולהחליף כתובות ועבודות.
"היה לנו טייס בחיל האוויר שחזר בתשובה וברח מהארץ. רדפנו אחריו עד טייוואן, וכשהוא גילה אותנו הוא ברח לעיירה נידחת בארה"ב. הגעתי לשם ודיברתי עם הרב המקומי. אמרתי לו, 'אל תפעל נגדו, להפך, תקרב אותו. תזמין אותו לסעודת שבת'. כשהקשר התהדק, הדרכנו את הרב איך לשכנע את הטייס לתת גט לאשתו. כשניתן הגט, הרגשתי את תחושת הרווחה של הבעל. אשתו, שהייתה עגונה שבע שנים, דילגה מאולם הדיונים אל החדר שלי כמו נערה בת 12. זה היה משהו שלא ראיתי בחיים. רגעים כאלה הם אושר צרוף. עילאי".
× × ×
אשתקד, מספר מימון, אושר החוק לפיו בתי הדין הרבניים יוכלו לדון במקרי עגינות בינלאומיים, כאשר לבית המשפט המקומי אין יכולת לכפות גירושים. "הצלחנו להרחיב את החקיקה לעגינות חו"ל, ולהוציא צווי עיכוב לבעלים שאינם ישראלים. רק בשנה האחרונה סגרנו 50 תיקים של עגונות שלא גרות בישראל, בהליך שיפוטי קצר, תוך 40 דקות. אני קורא לזה 'ג'ט גט'. יש תיירות רפואית ויש תיירות הלכתית. מגיעות לישראל עשרות נשים ששנים לא הייתה להן תקווה, נכנסות עם פנים מלאות דמעות, ויוצאות עם גט. אישה מחסידות סאטמר, שהמשפחה שלה חרתה על דגלה את השנאה למדינת ישראל, אמרה לי: 'הייתי האויבת הכי גדולה של מוסדות המדינה שלכם, אבל אתם היחידים שהפכתם עולמות כדי לשחרר אותי ממאסר עולם'. מבחינתי, כאדם ציוני, לשמוע דבר כזה, זה לא פחות ממדהים".
זה לא בא על חשבון העגונות בישראל?
"לא".
ארגוני הנשים התנגדו להרחבה הזאת של החוק.
"הטיעונים שהם העלו בוועדת החוקה היו ממש מגוחכים - מה פתאום שאישה אמריקאית תקבל גט לפני אישה ישראלית, ואתם פוגעים בסמכויות הטבעיות של כל מדינה. זה פשוט קרקס. אני אומר בצער, שהשנאה של חלק מארגוני הנשים כלפי הממסד הדתי היא כל כך גדולה, שהרבה פעמים הם מעדיפים את הפגיעה בבית הדין על טובת האישה".
למשל?
"תיק גורודצקי (מאיר גורודצקי סירב לתת גט לאשתו במשך 21 שנה - שמ"ב). בעל שמעגן את אשתו יושב בכלא במשך 18 שנה. באו ארגוני נשים, לקחו את האישה לבית דין פרטי שהתיר את הנישואים. להחלטה הזאת אין תוקף הלכתי ולא משפטי. אחר כך ניגשו לבית הדין הרבני וביקשו לסגור את התיק ולשחרר את הבעל. אמרנו להם, אם הבעל ישתחרר, אתם יכולים לערוב שהוא לא ירצח את אשתו? הרי היו טענות שהוא מאיים עליה. אבל זה לא עניין אותם. אז עשינו משהו מחוכם: סגרנו את תיק העגינות ופתחנו לו תיק פלילי על אי־ציות להנחיות בית הדין, והכנסנו אותו על הסעיף הזה לכלא. באו כמה פמיניסטיות והגישו בקשה לסגור את תיק הגירושים כדי לשחרר את הבעל. אין לי בעיה עם פמיניסטיות כמובן, אבל במקרה הזה פגעת בלקוחה שלך".
עו"ד ניצן כספי־שילוני מ'מרכז צדק לנשים' שליוותה את צביה גורודצקי, רואה את הדברים אחרת. "אחרי 18 שנה שבמהלכן המערכת הרבנית נכשלה בלעזור לעגונה להשתחרר מנישואיה, נמצא לה פתרון הלכתי בבית דין רבני פרטי, שנתן לה מזור לנפש ושיחרר אותה. להחלטה יש תוקף הלכתי, גם אם בית הדין הרבני לא מכיר בה. גורודצקי ביקשה לשחרר את הבעל מהכלא כי היא ראתה שהמאסר לא עוזר לה. על פי החוק, בעל שנמצא בכלא בגין עגינות, צריך להתייצב עם אשתו בכל חצי שנה לדיון, ובמהלכו העגונה נאלצת לראות אותו, לתת עדות ולפתוח את הפצעים מחדש. במקרה של גורודצקי, אחרי כל שנות העגינות היא הרגישה שנפשית היא חייבת לשים את הסיפור מאחוריה. הייתה לה כל הזכות שבעולם לסגור את התיק".
שיעור הנשים החרדיות בקרב העגונות גבוה משיעורן בכלל הציבור. מימון סבור שהסיבה לכך היא כלכלית. "בעולם החרדי בחור מתחתן בגיל 21, לומד בכולל ומרוויח מעט. עד שנולדים ילדים הוא איכשהו מסתדר, אבל כשמגיעים הילד השלישי והרביעי נוצרים מתחים כבדים בבית. אני פוגש הרבה זוגות שחיים על 2,000 שקל בחודש ורוצים להתגרש, והבחור אומר לי, 'אני לא שונא את אשתי ולא רוצה לברוח ולעגן אותה, אבל אם אני נשאר, אני צריך לשלם מזונות על ארבעה ילדים'. אומן הפכה עיר מקלט לבעלים מעגנים".
ומה עם החילוניות? הן יכולות לחיות עם מי שבא להן, ובכל זאת מבקשות את עזרתכם.
"עוד לא קרה לי שבאה אישה שאינה דתייה ואמרה, 'תעזבו, לא מעניין אותי להתגרש'. התיקים שמגיעים אליי מייצגים את מגוון האוכלוסיות במדינת ישראל, חילוניות ודתיות, משכילות ועשירות, עניות ומוחלשות".
כשאתה מסייע לנשים, למעשה אתה נלחם במצב שהמערכת שאתה מייצג יצרה בחסות ההלכה. זה בערך כמו להעלות בית באש ולשלוח מישהו לכבות את השריפה.
"לא בטוח שתוכלי להבין, אבל זו האמת הפנימית שלי: אני לא יכול לשנות או להשפיע על ההלכה, אני מחויב לה בלי קשר לשאלה אם אני אוהב או לא אוהב, אם קשה לי או קל. אני גם לא רוצה לשנות אותה כי אני מאמין שהיא מחזיקה אותנו כעם. אז אני עושה כל מה שאני יכול במסגרת ההלכה, וככל שחולף הזמן אני פוגש יותר דיינים שמוסרים את נפשם למען עגונות. אני יכול להוציא אותם מהמיטה באחת בלילה כדי שיכתבו לי צו".
אורית להב, מנכ"לית ארגון 'מבוי סתום' המלווה ומסייע לעגונות ומסורבות גט, אינה רואה שיפור במצבן: "עם כל הכבוד לרב מימון, יש פתרונות הלכתיים כמעט לכל עגונה ומסורבת גט", היא אומרת. "אנחנו עובדות עם רבנים אורתודוכסים שמוכנים לספק פתרונות הלכתיים, אבל הממסד הרבני לא מאשר אותם. וגם לפי כללי המשחק של בתי הדין, אגף העגונות לא עושה מספיק. לפעמים הנציגים שלו מנהלים משא ומתן עם הבעל בשם האישה בלי לעדכן אותה או לבדוק אם התנאים מתאימים לה, ואז הם לוחצים עליה לקבל את ההסכמות".
מימון: "אין ולא היה מצב שבו אגף עגונות מנהל משא ומתן עצמאי מאחורי גבה של עגונה".
אולי אתם מפעילים לחץ פסיכולוגי?
"יכול לקרות שבעל יציב דרישות ואנחנו נעביר אותן לאישה ואת מה שהאישה תאמר נמסור בחזרה לבעל, אבל לא נפעיל שום לחץ או נפעל בניגוד לרצונה או מצפונה. לא רק טכנית, בעיקר כתפיסת עולם".
ובכל זאת, לעיתים הדיינים הם אלו שלא מוכנים להתאים את ההלכה למצוקה וגם לרוח הזמן.
"לא לכל הדיינים יש את אותה תפיסה הלכתית ואת אותו רוחב הכתפיים, ועדיין, אני אישית לא נתקלתי בתיק שרציתי לעשות בו פעולות, ובית הדין אסר עליי מבחינה הלכתית. לפעמים הדיינים היו יותר יצירתיים ממני. טיפלנו בבני זוג, שהאישה קיבלה אירוע מוחי והפכה למשותקת חלקית, והבעל, בן למשפחה מאוד עשירה, לקח את הרגליים ועזב את המדינה עם הילדים. כל המהלכים שעשינו מולו לא עזרו, הוא לא הסכים לתת לה גט. בשלב מסוים האבא של הבעל הגיע לארץ, ובית הדין החליט לזמן אותו לדיון. הוא לא שיתף פעולה, והדיינים הורו למשטרה לעכב אותו בארץ עד שישכנע את הבן שלו לתת גט לאשתו. זה היה תקדים משפטי, כי המשמעות היא שאנחנו מאשימים אב במעשה העיגון של בנו ומטילים עליו סנקציות. האבא לקח את עורכי הדין הטובים ביותר ועתר לבית הדין הגדול שחיזק את הדיינים, ודחה את הערעור. אז הוא עתר לבג"ץ, וגם בג"ץ אישר את סמכות בית הדין. שלוש שנים האב מעוכב בארץ ונלחם נגד כל העולם במקום לשכנע את הבן שלו לשחרר את אשתו המסכנה. הבעיה שלי היא לא הדיינים. אני מקבל מהם כל עזרה שאני צריך".
אם כל כך טוב, אז למה כל כך רע?
"כי גם כשיש אישה עגונה אחת זה רע, וגם כי אנחנו לא כאלה גיבורים, ולא מצליחים לפתור את כל התיקים. גם כשאני מצליח לפתור עשרות תיקים בשנה, באים תיקים חדשים. רק המגמות משתנות. אם לפני עשור 70 אחוז מהעגונות היו מישראל, היום 70 אחוז מהעגונות הן נשים שמגיעות מחו"ל. היינו מגיעים לתוצאות הרבה יותר טובות אם היו לנו יותר עובדים, אבל לא נותנים לנו".
איך ייתכן שבשנות האלפיים ובעידן מי־טו, הממסד הדתי עדיין מחזיק נשים בשבי?
"בעיני האדם המודרני, מצב שבו אישה מנועה מלהמשיך בחייה בגלל פיסת נייר הוא דבר בלתי נתפס. באמת יהיה לי מאוד קשה להסביר את זה, אבל אני מאמין שהדרך היחידה לחיות כעם יהודי היא לשמור על נישואים וגירושים כדת".
איפה הרבנות צריכה לבדוק את עצמה?
"בממשק עם האזרח. גירושים זה הליך שלא דומה לשום שירות מהמדינה כמו דרכון או תעודת זהות. גירושים זה מצב שמנפץ עולמות וחלומות. אנחנו צריכים לשים את כל כובד המשקל בשאלה איך הופכים את התהליך המורכב הזה לפחות כואב ויותר ידידותי".
יש רגעים שאתה נשבר?
"כן, מול בעלים שמוכנים לשבת בכלא חודשים ושנים, העיקר לנקום. כשאדם נעלם אני יכול לעשות הכל כדי לנסות להגיע אליו. כשהוא יושב מולי, אני חושב על אלף ואחת דרכים לגרום לו להסכים לשחרר את אשתו. אבל כשאני מתמודד עם אדם שיושב בכלא, אחרי שהפעלתי עליו את כל סוגי הסנקציות האפשריות, בידוד, צינוק, מניעת מזון בהכשר מהודר, טרטורים ועוד, והוא עדיין מסרב, זה נורא מתסכל אותי. אסיר שמוציאים אותו מהתא לדיון ביום חמישי ומגיע לבית הדין ביום ראשון, לאחר שחי בינתיים בזינזאנה בתנאים לא פשוטים, אמור להישבר מדברים כאלה, אבל לפעמים הוא מקשיח את ליבו. כשאני יושב מול בעלים כאלה, אני מרגיש שנכנסתי לדרך ללא מוצא".
קורה שאתה מתפרץ?
"אני משתדל שלא. כשאני מתפוצץ, אני משחק לידיים של הבעל. אבל לפעמים זה קורה, ולפעמים אני משחק את משחק הצעקות כי זה נדרש".
בציבור הדתי יש לך מתנגדים?
"כן. יש קהילות בארץ ובעולם שמתייחסות אלינו כאל גורם שפועל בניגוד להלכה. שטוענות שאנחנו פועלים יותר מדי באגרסיביות נגד הבעלים, ולכן הגט שהשגנו הוא מעושה, לא כשר. לפעמים יוצאים פשקווילים נגד הדיינים שלנו, מעשה שבעולם החרדי יכול לחסל בן אדם. כתוב בהם שאנחנו פועלים בניגוד להלכה, בשירות ארגוני הנשים".
ואיך אתה חי עם זה?
"אני שלם עם עצמי".
לפנייה לכתב/ת 
