סטלין מת מפחד

יוסיף סטלין היה חיית לילה. כיוון שלא היו לו חברים וילדיו לא רצו לשמוע ממנו, נהג סטלין להזמין את צמרת המפלגה הקומוניסטית לדאצ'ה שלו במוסקבה כדי שיבדרו אותו. הוא היה מכריח אותם לראות איתו סרט ואחר כך לאכול ולדבר כל הלילה ואז שלח אותם הביתה, והם חיכו להזמנה הבאה. אף אחד מהם כמובן לא יכול היה לסרב. השומרים היו רגילים שסטלין ישן עד הצהריים, ואז היה צועק ודורש תה או ארוחת בוקר. כחלק מהוראות הביטחון המחמירות, אסור היה להם להיכנס לחדרו ללא הזמנה מפורשת מצידו. הפרה של ההוראה הייתה סכנת חיים ממש.

בבוקר ה־1 במארס 1953 שום קריאה לא באה מהחדר, ולא נשמעו צעדים או אפילו סתם שיעול של התעוררות. השומרים המתינו. והמתינו. והמתינו. הם אפילו לא לגמרי היו בטוחים שהם נמצאים מחוץ לחדר הנכון, כי סטלין הפרנואיד אהב לישון בכל לילה בחדר אחר כדי לבלבל מתנקשים פוטנציאלים.

לקראת עשר בלילה השומרים כבר היו כל כך עצבניים שהחליטו לחפש תירוץ לשלוח מישהו לחדרו הפרטי של סטלין. כמו בכל יום הגיע משלוח דואר רשמי מהקרמלין ובאחריות השומרים היה לתת לו את המסמכים. הם החליטו לבקש מאחת מעוזרות הבית הוותיקות, אישה בשם מטריונה פטרובנה, לקחת אליו את המשלוח, בהנחה שסטלין לא יחשוד שהיא באה להרוג אותו אם תופיע בחדרו בלי הזמנה. היא נכנסה ומצאה את המנהיג הברוטלי על הרצפה, לא מגיב, שוכב בתוך השתן שלו.

"הוא שכב כך יום שלם", אומר יהושע רובינשטיין, שחקר במשך שנים את האירועים לפני ואחרי מותו של סטלין, "היו לו סידורי ביטחון מטורפים. שיירת המכוניות שלו, שכללה חמש לימוזינות זהות, כולן ללא לוחיות רישוי, עשתה את הדרך בת 19 הקילומטרים מהקרמלין לדאצ'ה כשהנהגים עוקפים זה את זה כדי להרתיע מתנקשים־בכוח. מאות סוכנים פיטרלו ברחבי הדאצ'ה מלווים בכלבי רועה גרמני. גדרות תיל כפולות הקיפו את המתחם. בתוך צוות האחוזה שולבו גם שומרי ראש. אבל אף אחת מכל שכבות האבטחה האלה לא יכלה למנוע ממנו להתבוסס שעות בתוך השתן שלו. להפך, היא מנעה ממנו כל סיכוי להינצל. כשהשומרים נכנסו בסוף היום לחדר, הם החזירו אותו למיטה, אבל לא קראו לרופאים".

מחבר הספר, יהושע רובינשטיין

למה?

"הם פחדו. לסטלין הייתה פרנויה מטורפת מרופאים, אף אחד מהשומרים לא היה מורשה לקחת אחריות ולקרוא לרופא".

במקום זאת הזעיקו את ארבעת בכירי המפלגה: גיאורגי מלנקוב, לברנטי בריה, ניקולאי בולגנין וניקיטה חרושצ'וב. הם סיפרו לארבעה כיצד מצאו את סטלין על הרצפה, וכי הוא לא מגיב. השעה הייתה שתיים לפנות בוקר, ועדיין אף רופא לא נקרא. "יש סיבה טובה להאמין שהם איפשרו לטבע לעשות את שלו", אומר רובינשטיין, "הוא שלט 30 שנה של שלטון טרור, הפחד ממנו לא נגמר כשהוא התמוטט ונהיה משותק. אפשר להגיד שהמצב שלו היה חסר תקווה או מלא תקווה, תלוי בנקודת המבט".

היורשים הקטנטנים

בסופו של דבר התקשרו הארבעה לרופא. לא הרופא האישי של סטלין, כי הוא היה בכלא. הרופא שכן הגיע היה מבועת והמליץ על טיפול מהפכני של הנחת שמונה עלוקות רפואיות על אוזניו של סטלין, מטליות קרות על ראשו, חוקן של חלב מגנזיום והוצאת שיניו התותבות. באופן מדהים כל זה לא עזר לסטלין להחלים משבץ חמור. הוא לא חזר יותר להכרה.

בשעה מוקדמת של יום רביעי, 4 במארס 1953, פירסמה ממשלת ברית־המועצות הודעה ברדיו מוסקבה שלפיה יוסיף סטלין לקה בשבץ קשה שלושה ימים קודם. על פי ההודעה הרשמית, סטלין איבד את ההכרה ואת יכולת הדיבור, שותק בצידו הימני, וליבו וריאותיו חדלו מלתפקד. "הם המתינו כמעט שלושה ימים לפני שפירסמו את הידיעה, כדי להסכים ביניהם איך לחלק את המפלגה ואת סמכויות השלטון", אומר רובינשטיין, "לטובת השקט הציבורי וגם לטובתם. הם חיו בפחד מתמיד ושאלו את עצמם מתי סטלין יעלה אחד או שניים מהם או את כולם על הכוונת, כפי שעשה לכל כך הרבה אחרים. הם גם היו צריכים להיות משוכנעים מעבר לכל ספק שסטלין באמת עומד למות".

סטלין אכן מת ב־5 במארס. יומיים לאחר מכן הונחה גופתו בקרמלין, כדי שההמונים יוכלו לחלוק לו כבוד אחרון. משטרת מוסקבה לא הייתה ערוכה לכמויות האדירות של הקהל, ועד היום לא ברור כמה אנשים מצאו את מותם בניסיון לראות את הגופה, אבל מדובר במאות רבות. ב־7 במארס פירסם ביטאון הממשלה "פראבדה" תמונה שבה נראתה גופתו של סטלין בגודל עצום, ויורשיו שעמדו לצידה נראו קטנטנים. היה חשוב להראות שאף על פי שהוא כבר מת, הוא עדיין גדול בהרבה מיורשיו. "סטלין התמוטט בחג פורים", אומר רובינשטיין בשמחה לא מוסווית, "ולא חשוב מתי הוא מת, זה היה מאוחר מדי".

יהושע רובינשטיין, 70, שמדבר עברית כמעט שוטפת, גדל בקונטיקט ולמד באוניברסיטת קולומביה בניו־יורק בין השנים 1967 ל־1971. "תקופה מאוד שקטה", הוא צוחק, "הייתי מעורב בתנועה האנטי־מלחמתית ובשביתת הסטודנטים ב־1968". כשסיים ללמוד נסע לשנה לישראל, גר בירושלים, לימד באולפן אמריקאי, חזר לבוסטון ולימד עברית. במקביל התחיל לכתוב על היסטוריה סובייטית ומצב זכויות האדם בברית־המועצות. ב־1975 התנדב בארגון אמנסטי ונשאר שם לא פחות מ־37 שנה. היום הוא עובד כמגייס כספים בבית הספר למשפטים בהרווארד. וכל הזמן הזה המשיך לחקור ולכתוב על אמא רוסיה.

מה משך אותך דווקא לברית־המועצות - אידיאולוגיה?

"ממש לא. בקולומביה רציתי ללמוד שפה זרה, כי ידעתי קצת צרפתית ועברית. צרפתית כותבים משמאל לימין, עברית מימין לשמאל, חשבתי שאולי אלמד סינית כי זה מלמעלה למטה, אבל זה הפחיד אותי. החלטתי ללכת על רוסית כי זה אלפבית שונה. לא הייתה שום אידיאולוגיה, רק חיפשתי משהו חדש ומעניין".

המסע שלו בנבכי ההיסטוריה של ברית־המועצות הוליד שורה של ספרים. הטרי ביותר שבהם, "הימים האחרונים של סטלין", יוצא עכשיו בארץ בהוצאת "ידיעות ספרים". ספר שמציג סיפור היסטורי דרמטי בדרך נגישה ומרתקת. "זה ספר נדיר של היסטוריה רוסית", אומר רובינשטיין, "במובן שהוא מתחיל טוב, עם מותו של סטלין, ונגמר טוב — עם הוצאתו להורג של ראש מערך הביטחון שלו, לברנטי בריה".

פוקר רוסי

את רוב הספר מקדיש רובינשטיין דווקא לנפולת אחרי מותו של סטלין, אבל נותן תשומת לב מיוחדת לקמפיין האנטישמי שהוא ניהל בשנותיו האחרונות. ב־13 בינואר, פחות מחודשיים לפני מותו, הודיע סטלין כי נחשפה מזימה מרושעת של רופאים יהודים לרצוח בכירים במשטר הסובייטי, תוך שימוש במיומנותם הרפואית. "עלילת הרופאים" שלחה המוני רופאים יהודים לכלא והייתה חלק מקמפיין אנטישמי כל כך בוטה, שהיו שמועות כי סטלין שקל לגרש 2.5 מיליון יהודים לסיביר. רובינשטיין לא מצא אף מסמך שאישר כי אכן הייתה תוכנית כזו, אבל איש לא יודע כמה רחוק סטלין היה מוכן ללכת אם לא היה מת.

"יום אחרי מותו של סטלין התאמץ 'פראבדה' להרגיע את האזרחים כי הוא מת בנסיבות טבעיות", אומר רובינשטיין, "שורה של רופאים חתמה על ההצהרה, אבל אף אחד מהם לא היה יהודי — כי לא היו מאמינים להם. לסטלין תמיד היו דעות אנטישמיות, אבל הוא הסתיר אותן כי במפלגה שלו היו בהתחלה הרבה מאוד יהודים. עוד ב־1913 הוא טען שהיהודים הם אנומליה, שהם לא כמו אנשים אחרים, שאין באמת עם יהודי אלא רק שבטים בכל מיני מקומות בעולם שאין ביניהם קשר. זה כמובן ההפך מכפי שאנחנו רואים את עצמנו. במשך תקופה ארוכה סטלין היה אנטישמי שקט, אבל לאט־לאט ניקה את המפלגה מיהודים. רק לזר קגנוביץ' נשאר בעמדת כוח בצמרת הממשל".

למה הוא?

"הוא היה מאוד קרוב לסטלין, קומיסר ברוטלי שעשה את העבודה של צורר. אסור שיהיו לנו אשליות לגבי קגנוביץ' רק כי הוא היה יהודי. אנחנו מכירים עוד דוגמאות של יהודים כאלה".

אחרי הקמת מדינת ישראל סטלין כבר לא יכול היה להתאפק והאנטישמיות שלו פרצה. "הפרופגנדה הפכה בוטה מאוד", אומר רובינשטיין, "הופתעתי מהעוצמה שלה, זה מאוד הכאיב לי".

לדוגמה?

"בסוף ינואר 1953 התפרסמה באחד העיתונים הנפוצים קריקטורה של רופא, אבל מתחת לחלוק והמסכה היה יהודי טורף עם ניבים בולטים וקרניים. זה היה הקו הרשמי, ממש נאציזם, שמונה שנים אחרי סוף מלחמת העולם השנייה".

היה מישהו בעולם שסטלין כן סמך עליו?

"אני מניח שהנשים המבוגרות שעבדו בצוות הבית שלו תיקשרו איתו ברמה האנושית, אבל חברים לא היו לו. הוא היה לבד לגמרי. האדם היחיד שסטלין בטח בו היה היטלר, והיטלר בגד בו".

יום אחרי מותו של סטלין הגישה מסעדה יהודית בוושינגטון בורשט בחינם ללקוחות. אף אחד לא הסתיר את השמחה, המוצדקת לגמרי לפי רובינשטיין, אבל הוא שומר הרבה ביקורת למנהיגי ארה"ב באותה תקופה, ומקדיש חלק ניכר מהספר למה שהוא רואה כהחמצה גדולה מצד האמריקאים.

"היורשים של סטלין עשו מחוות ושלחו הרבה רמזים שהם רוצים לפתוח עידן חדש", אומר רובינשטיין, "אבל האמריקאים לא האמינו, הם טעו בהערכות שלהם. האמריקאים חשבו שהסובייטים היו יותר חזקים ממה שהם היו באמת, אבל זו הייתה קריקטורה. לקומוניזם היה תפקיד חשוב בפוליטיקה הפנימית בארה"ב, הוא שימש כלי הפחדה רציני, ואפילו אייזנהאואר לא הצליח לקבל את ההחלטה האמיצה שהיה צריך להחליט".

אולי זה היה משנה את ההיסטוריה ורוסיה לא הייתה מתערבת בבחירות בארה"ב 60 שנה אחרי?

"גם היום האמריקאים חושבים שרוסיה יותר חזקה ממה שהיא באמת. פוטין משחק משחק חזק למרות שיש לו יד מאוד חלשה. הבעיה היא שארה"ב מונהגת על ידי אידיוט, שהוא מבוכה לאמריקה ואיום על הדמוקרטיה שלנו. אנחנו לא יודעים למה פוטין שולט בטראמפ, ולמה המפלגה הרפובליקנית כל כך צינית ונותנת לזה לקרות, אבל ייקח הרבה שנים לתקן את כל הנזק הזה".

עטיפת הספר